כתב סופר אורח חיים סב

מסוגי' דערובין ה"מ בדלא אפשר לטועם לברך כגון בניו וב"ב אבל בדאפשר לי' לטועם לברך לא וכמ"ש רש"י ז"ל שם בעירובין עכ"ד הצריכי' לנו, והנה מ"ש ממ"ש רש"י בערובין הוא ממ"ש רש"י שם וז"ל וכדתני' נמי בפ' ראוה ב"ד לא יפרוס אדם פרוס לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הן יכול' לעשות אבל פורס הוא לבניו ולב"ב כדי לחנכם במצות ואע"פ שהוא לא טעם אלא בניו ש"ד אע"פ שבירך עליהם ברכת המוציא עכ"ל, והנה ממ"ש רש"י תחלה שם דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא אמברך ה"ה אחרינא דטעמא משום גנאי הוא וכו' משמע משטיחו' לשונו דכל שא' טועם בין המברך בין אחר ליכא גנאי ומשו"ה מקשה ליתבי' לתינוק דכיון שטועם א' אפי' תינוק וכ"ש גדול ליכא גנאי, אלא מסוף דבריו ממ"ש וכדתני' נמי בפ' ראוהו ב"ד וכו' אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הן יכולי' לעשות וד' תיבות אלו מוסיף רש"י מדילי' ומבואר מתוך דבריו דס"ל לחלק בין אפשר לטועם לברך בעצמו והיינו דלא יפרוס דמסתמא יודעים לברך ברכת הלחם אבל מברך לבניו וב"ב כדי לחנכם כיון דא"א בלא"ה לא חששו לפגמא דכוס, ומצאתי לו חבר לח"ל בכונת רש"י בתשובת הר"ן ס' נ"ג דהשואל מסופק שם בכונת רש"י אם כונתו דכל עיקר דינא דמברך צריך שיטעום דנפקא מברייתא דפסחים ק"ה ע"ב הוא משום דגנאי הוא לכוס שלא יטעום אדם ממנו וסגי ג"כ בטעימת קטן שלא הגיע לחינוך, או דאם אין שום אדם טועם ממנו איכא משום ברכה לבטלה, וכונת רש"י שאם לא יטעום זה המברך בעצמו איכא גנאי, והר"ן משיבו דפשוט דבלא שתי' כלל איכא משום ברכה לבטלה וצריך דוקא שיטעום מי שהגיע לחינוך, ומ"ש רש"י דטעמא משום גנאי כונתו משום דמשמע דצריך שיטעום דוקא המברך ולזה כ' משום גנאי עיי"ש, ועיי' מג"א סי' תרכ"א ס"ק ג' שמביא תשובת הר"ן בקיצור, ולפי פי' הר"ן כונת רש"י דמ"ש טעמא דגנאי הוא דמשו"ה צריך לברך בעצמו צ"ל הא דמקשה דליתבי' לתינוק הגם שיש גנאי וצריך לחלק בין יודע הטועם לברך לאינו יודע כמ"ש הח"צ: והנה באמת כן נראה ומוכח מתוך דברי רש"י מדכ' דלא יפרוס לאורחים משום דאפשר להו ואיכא גנאי אבל קשה לי מנ"ל מברייתא תרתי שאם ליכא מי שטועם איכא משום ברכה לבטלה ואם טועם אחר בדאפשר איכא גנאי דלמא הא דמברך צריך שיטעום הוא משו' ברכה לבטלה ואין לומר פשיטא דאיכא איסור דברכה לבטלה כמ"ש תשובת הר"ן דהא פשיטא לי' בלי ראי' א"כ קשה מש"ס פסחים ק"ה ע"ב דאמר ש"מ מברייתא דמברך צריך שיטעום דאל"ה הי' יוכל לברך בהמ"ז תחלה ולהבדיל אח"כ הא זה מלתא דפשיטא הוא דאסור לברך ברכה לבטלה, וא"צ לזה ראי' מברייתא דבר שאפי' תנוקת שב"ר יודעים, ועכצ"ל דה"א כיון דתיקון רבנן הוא לברך בפה"ג גם כשאינו טועם ליכא משום ברכה לבטלה כדס"ל לאגודה שהביא המג"א שם דליכא כה"ג משום ברכה לבטלה רק משום גנאי וסגי בתינוק שלא הגיע לחינוך ולתשוב' הר"ן דס"ל דאיכא בי' משום ברכה לבטלה הא גופי' קמ"ל ברייתא וש"ס עשה מזה ש"מ מברייתא, וא"כ מנ"ל מברייתא דאם טועם אחר דאיכא משום גנאי, ואי מלשון הברייתא דקתני מברך צריך שיטעום דוקא המברך וכ"כ הר"ן דמשמע לרש"י מלשון ברייתא ודוקא הוא, א"כ מנ"ל דאיכא משום ברכה לבטלה, דלמא הכל משום גנאי דעכצ"ל משום גנאי מדקתני המברך משמע דוקא המברך עצמו וצ"ע: ולולי שכ' הר"ן דנפקא לרש"י משום גנאי מדקתני המברך, הי' נ"ל דנפקא לרש"י טעמא דגנאי מש"ס ר"ה דלא יפרוס לאורחים וכ' רש"י טעמא בצדו והוסיף משום שאפשר להם לברך והא"ש דכ' רש"י תחלה המברך צריך שיטעום לאו דוקא, ושוב כ' דאיכא משום גנאי כדמוכח מש"ס ר"ה ושם מבואר חילוק בין אפשר לא"א, אלא דדברי רש"י בזה תמוהים לי בלא"ה ויותר לפי פירושינו, דהא דבעה"ב לא יפרוס לאורחים הוא משום דברכת הנהנין כל שיצא אינו מוציא משום דלא לתהני ולא לברך וליכא ערבות כמ"ש רש"י שם חוץ מברכת הלחם והיין דלא לתהני כיון שאינו מחוייב ליכא ערבות וכ"כ עוד שם גבי לא יפרוס לאורחים לא לברך ולא יאכלו חוץ לבניו וב"ב דחייב לחנכם ומצוה דידי' היא לחנכם ולכן שרי לברך, ומנ"ל היכא דליכא משום לא לתהני כמו בכוס של יה"כ אם הי' מחוייב לברך על הכוס מנ"ל דחוששי' לגנאי כשטועם אחר היכא דאפשר ואפי' לפי מ"ש הר"ן דנפקא לרש"י כן מדיוק לשון ברייתא דמברך צריך שיטעום משמע דוקא המברך בעצמו ג"כ קשה מה דמייתי רש"י כיוצא בו מש"ס ר"ה משם יוצא החילוק בין אפשר ללא אפשר ואינו ענין כלל לדהכא וצלע"ג : ועיי' רשב"ם פסחים ק"ה ע"ב דכ' ה"ה אחר ששומע יוכל לברך ומביא ראי' מש"ס ערובין וליתבי' לתינוק וכל הרואה יראה כי פשיטא לי' במכ"ש דתינוק דגדול הטועם עדיף טפי ולא נחית לחלק כלל בין וכל או א"י הטועם לברך דלא כרש"י, או דלא ס"ל לרשב"ם כלל טעמא דגנאי אלא משום ברכה לבטלה, או דס"ל דכל עיקרו רק משום גנאי כדס"ל לאגודה וכן קיי"ל דאפי כשטועם תינוק דלאו בר חיובא סגי ועי' או"ח סי' תקנ"ט ויו"ד ס' רס"ה ובש"ך שם: ועיי' רמ"א או"ח סי' רע"ב סעיף ט' דנודר מן היין יוכל לקדש ולהוציא ולתת לא' מן המסובי' לשתות ועי' מג"א שהקשה עליו מסי' רע"ג סעיף ד' ועמד עליו במחצית השקל דאין דמיונו עולה יפה מסי' רע"ב העיקר כמ"ש לבסוף בכונת מג"א מסי' רע"א דשם מבואר דיש להחמיר לכתחלה בקידוש משום דיש דס"ל דקידוש שאני מבהמ"ז ועיי' מג"א סי' רצ"ט סק"ח דמוכח דכונתו בסי' רע"ב להא דסי' רע"א ועיי' מחצית השקל שם דשאני הבדלה מקידוש לכן פשיטא למג"א דאפשר שיבדול ויתן לאחר לטעום והרי מבואר ברמ"א דלא נקיט להלכתא כרש"י דיוכל להטעים לאחר ואפי' יודעים האחרים לברך, וכן נראה ממשמעות טוש"ע סי' רע"א דאפי' יודעים לברך סגי בשתי' אחרים ועיי' מחצית השקל סי' ק"צ שהרגיש דמשמעות הש"ע דלא כח"צ : שבתי וראיתי דאפשר גם לרש"י דס"ל כשטועם אחר איכא גנאי לכוס וכשאפשר יברך הטועם זה דוקא בשאינם שייכים להדדי המברך והטועם אלא שהטועם שומע ברכת הנהנין ממנו איכא גנאי כשאין המברך טועם, אבל בבהמ"ז כשמזמני' להדדי ומברך א' על הכוס ומוציא כולם בכוס שמברך עליו ידי ברכת המזון הו"ל כאלו כל א' מהם מברך על הכוס ויוצא י"ח וכן בקידוש כשא' מקדש על הכוס ומוציא כולם ע"י שומע כעונה וכאלו כולם מקדשי' על הכוס ומברכי' עליו ברכת פה"ג כה"ג ליכא פגמא וגנאי שזה מברך וזה שותה כיון דכולם מישך שייכו אהדדי לכוס זה וברכה שמברכים עליה' ועד כאן לא ס"ל לרש"י דאיכא גנאי כשאחר טועם רק היכא דהמברך אין לו שייכות במצוה וברכה זו כמו דמביא דלא יפרוס אלא כשאוכל עמהם דמה לו ולאכילה דידהו וכיוצא בו, והא"ש פסקי ש"ע ורמ"א גם לשיטת רש"י והחילוק נכון מסברא ודלא כח"צ דפשיטא לי' בנדון שלו דלא יאות שהנזיר יברך וא' מן המסובין דמישך שייכו לבהמ"ז יטעום וכל מ"ש בזה נכון לפע"ד ועיקר לדינא בעז"הי : ונבוא לנדון שלפנינו דשפיר דמי לברך בהמ"ז למי שנדור מן היין או גדר בעדו שלא לשתות חוץ יין שמוחזק לו בכשרות בלי פקפוק דיוכל לברך בהמ"ז וליתן לאחר לשתות, ומ"ש מעלת חתני ני' מאחר שאינך שותה יין זה מחששא דאיסורא אין ראוי' לברך עליו וליתן לאחר שאינו אלא כמנאץ יפה דברת אם היין בחזקת שאינו כשר או בספק, אבל אם אינו עד"ז רק שגדרת בעדך להחמיר ע"ע ביתר שאת נ"ל דשפיר דמי דלברך ולתת לאחר לשתות ועיין יו"ד סי' קי"ט: אבל יש לעיין כיון דצריך שיה' כוס של בהמ"ז בידו דוקא כמ"ש בח"צ ס' קס"ח יש לחוש שיטעה וישתה ממנו וכן מצאתי כתוב בשערי תשובה בגליון מג"א סי' ק"ץ שכ' על נדון של הח"צ דמה"ט יש לאסור וציין על מג"א סי' תרי"ב, שבתי וראיתי דמה"ט הח"צ לא חש לזה בנדון שלו כיון דהזיר עצמו מכל יין שבעולם ואין לו התרה לעולם כבר הסיח דעתו משתי' יין ובדול הוא ממנו, משא"כ ביה"כ וכן כה"ג באונן יש לחוש טפי ועי' תוס' ריש פסחים שכ' בנזיר החמירו לבער כיון שאחרים אוכלים כונתו לכן לא יוכלו להחמיר לבערו מביתו, ומשמע דיש חשש בנזיר ג"כ לולי דא"א להחמיר לבערו אבל בנגיעה ובנטילת ידיו דאפשר להחמיר עליו ראוי' לאסור, וי"ל זה דוקא בנזיר שאינו רק לזמן דומה ליה"כ ועיין ש"ך יו"ד סי' פ"ח ס"ק ב' דמשמע בנדר ראוי' להחמיר יותר כיון שהאיסור בא ע"י עצמו לא בדיל כ"כ וכ' זה לפרש כונת הרא"ש נדרים י"ל זה דוקא היכא דלא אסר אנפשי' לעולם, או שלא אסר ע"ע כל המין רק דבר זה, או בנודר מחבירו ל"ש דבדיל מיני' כמו שאוסר ע"ע החפץ והוצרך הרא"ש לומר משום ששונאים זא"ז ועוד י"ל דבשעת אכילה הוא יש לחוש טפי שישכח ויאכל האסור לו כיון שאוכל והולך קרוב לחוש שיטעה ויאכל גם משל חבירו וא"צ להאריך במובן: והא דרמ"א בסי' רע"א י"ל שאין נוטל הכוס בידו, או כשנדר מן היין לעולם דבדיל מיני' משא"כ ביה"כ וכה"ג אונן לשעה. ולשעה הי' קשי' לי על המג"א מערובין מ' ע"ב דמקשה לברך עלה ולנחי' משמע קצת דנוטלו בידו ומסקנת המג"א דאסור ביהכ"פ בנגיעה, וי"ל שם כיון שעוסק ובא בכוס זה לקבל עליו יה"כ ומברך שהחיינו על יה"כ בוודאי מדכר דכר ולא ישכח לטעום ממנו כהא דאמרי' בפסחים כיון דמחזיר עליו לשרפו מבדל בדיל מיני' וא"ש: המורם מכ"ז דבנדון שלנו דלא בדילת מן כל היין ובלבד שיהי' מוחזק וידוע לך שהוא כשר בלי פקפוק ורגיל אתה בכך לשתות כוס של בהמ"ז, בוודאי יש לחוש לטעות שתי' וכבר הוא עליך נדר או כנדר למגדר שלא לשתות יין שאינו כה"ג, ואפי' מאן דלא חייש ביה"כ לנגיעה מודה בזה כיון שדרך וחיוב לשתות כוס של ברהמ"ז ואין רגילי' ליתן לאחר רק לפעמים רחוקים מאיזה סיבה בוודאי יש לחוש לטעות ומכשול איסור ח"ו, ולכן קשה עלי להתיר אם לא שתאמר לא' מן המסובי' שיהיו עיניו פקוחות עליך שלא תטעה לשתות, וטוב שאותו שאתה רוצה ליתן לו לשתות אח"כ יהי' מזומן לכך כדי שיזכירך אחר בהמ"ז מיד, ובלא"ה צריך שיכוין לברכת בפה"ג כדי שיצא בברכה כמובן, וכ"ז כשאין חשש גמור ביין עד שראוי' וחיובא על כ"א להזהר ממנו ואינו רק מנהג ותיקון של המדקדקים ונזהרי' ביותר אבל כשהיין עד"ז שראוי' לכל בר לבב להרחיק משתייתו ורבים ישתו לא נאמר,