כתב סופר אורח חיים סא

יברך, והרא"ש כ' דאפשר אסמכתא הוא, ובה"ג ס"ל דרשה גמורה היא אבל רש"י לא הזכיר מן הירושלמי כלום ושקל וטרי בהך דינא ופשיטא לי' דכל שאינו מחוייב עתה במצוה זו אינו מוציא אלא כשמחוייב עכ"פ מדרבנן תמוה מש"ס ר"ה ויתיישב לפנינו אי"ה: ודיוקו של הח"צ נכון מתוס' מדכ' כיון שיוכל להביא עצמו לי"ח מוציא אבל כל שאינו ב"ח מצוה זו וא"א לו להביא עצמו לידי כך לא וטעמו של תוס' נראה דס"ל דלא קבלו ערבות זה עם זה אלא במצוה שמחוייב זה כמו זה ונתערבו זה בעד זה, אבל במצוה שזה אינו מחוייב לעולם וא"א לבוא לחיובא לא קבל ערבות בעד חבירו המחוייב, וכן הי' נ"ל בתחלת הרעיון מתוס' ברכות כ' ע"ב ד"ה נשים דהקשה על רש"י מ"ש כהנים דלא נסתפק אי מוציאי' אחרים כמו באשה ולכאורה תמוה איך מדמה כהן לאשה, אשה אינה בערבות לכן אי בהמ"ז ל"ד אינה מוציא' אבל כהן גם אם אינו מחוייב במצוה זו עצמה מ"מ מוציא משום ערבות, ועכצ"ל דתוס' ס"ל דגבי אשה ג"כ הטעם משום שאינה בחיוב מצוה זו ול"ל דאשה לא קבלה ערבות, אלא כל שאין מחוייב במצוה זו ליכא ערבות בין באיש בין באשה וכל שמחוייב במצוה זו איכא ערבות בשניהם ולכן הקשה שפיר ומדמה כהן לאשה והוא כשיטתו לקמן מ"ח כמ"ש הח"צ: ומינה הרא"ש שכ' בפ"ג לחלק בין איש לאשה דאיש בערבות ועליו להציל חבירו ומחוייב בדבר אבל אשה אינה בערבות ולא כ' כלום דאיש מחוייב במצוה ויוכל להביא עצמו בכ"ש לידי כך הוא בערבות משא"כ אשה במצוה זו אם בהמ"ז בדיד' ל"ד אינה בערבות, נראה דס"ל דלעולם שאני בין איש לאשה דאנשים נתערבו זה בעד זה ואפי' במצוה שאינו מחוייב בה, ולזה גם אם בהמ"ז בנשים דאורייתא כל שלא אכלה כדי שביעה אינה מוציאת אחרים שאכלו כדי שביעה דאינה בערבות כן עלה במחשבה לפני, ואח"כ ראיתי מ"ש בצל"ח ברכות כ' ע"ב וכונתי לדעתו הקדושה ושמחתי: היוצא לנו דדבר זה אם מי שאינו מחוייב במצוה א' מוציא אחרים תלי' בתוס' ורא"ש הנ"ל, דלתוס' אינו מוציא ולרא"ש מוציא, ובנשים איכא חומרא לרא"ש דגם במצוה שהיא מחוייבת כ"ז שאינה בחיוב זה עכשיו אינה מוציא' וה"ה כשכבר יצאה אינה מוציאה והא דש"ס ר"ה כל הברכות שיצא מוציא דוקא באנשים ולא בנשים נאמר, ולתוס' בכל דבר שאשה מחוייבת מדאורייתא אע"פ שיצאה אינה מוציא', ובבהמ"ז אם מחוייבת מדאורייתא גם כשאכלה רק שיעור דרבנן מוציאה לאיש שאכל כדי שביעה, ובח"צ לא עמד בכ"ז: ונ"ל דרש"י ג"כ אחז בשיטת הרא"ש בדבר זה דאשה אינה בכלל ערבו' כלל, הנה כבר כתבנו לעיל דלרש"י צ"ע סוגי' דר"ה דמבואר אע"פ שיצא מוציא משום ערבות כדפי' בעצמו שם ולא הי' צריך למ"ש דכל שמחוייב מדרבנן כמחוייב מדאורייתא, ונ"ל דהוצרך לחדש דבר זה משום דס"ל נשים אינן בערבות אפי' במצות דמחוייבות בהן דס"ל כרא"ש, והי' קשי' לרש"י דמשמע שם דשב"ש הוציא ינאי מלכא ומלכתא ולגרמי' עביד ואי הי' אוכל כזית הי' שפיר מוציא והא הוא אינו רק מחוייב מדרבנן והיא אכלה מסתמא כדי שביעה ואי מחוייבת מדאורייתא איך הוציאה ותפשוט דאשה בבהמ"ז דרבנן, ולכן הוצרך רש"י לחדש דכל שמחוייב מדרבנן מחוייב מקרי ושאני קטן כמ"ש שם: והנה קושי' זו מברכת שב"ש תשאר על הרא"ש והא ל"ל כרש"י דכל שמחוייב מדרבנן מחוייב קרו לי' ולפמ"ש הדג"מ באו"ח סי' רע"א דאפשר דאנשים נתערבו בעד הנשים א"ש, אלא דלא מסתבר לומר כן דהאנשים נתערבו בעדן ולא הן בעד האנשים מ"ש, וליישב נ"ל דמסוגי' זו יש להביא ראי' לשיטת הרא"ש והוא מדאמר שב"ש איך אברך ברוך שאכל ינאי וחבריו, וצ"ל הא ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא למה שביק למלכתא והזכיר רק ינאי וחבריו וזהו דקדוק עצום, ונ"ל דהכי קאמר בוודאי למלכתא פשיטא שאינו יוכל להוציא בלאו הכי גם אם אומר ברוך שאכלו ינאי מלכא ומלכתא וחברות' איני יוכל להוציאה כיון שאינה בערבות עמי, אלא אפי' לינאי וחבריו שישנן בערבות אבל איני יודע איך אומר כיון שלא אכלתי, ואחר ששתה עביד לגרמי' והוציאם דהיינו לינאי ולחבריו ולא למלכתא וקאי על ינאי וחבריו שהזכיר, ולר"י אם הי' אוכל כזית שפיר הי' מוציא היינו לינאי וחבריו כנ"ל, ולרש"י משום שהי' קשה לו סוף כ"ס במה יצאה מלכתא הוכרח לדבריו, ועל הרא"ש אין לתפוס משום זה די"ל באמת דשב"ש לא הוציא אלא ינאי וחבריו שהזכיר, ויש פנים לרא"ש מדלא הזכיר שב"ש מלכתא רק ינאי וחבריו כמ"ש ועיי': והלום ראיתי אחרי רואי בתוס' רע"ק לאאזמ"ו מאוה"ג זצ"ל במשנה מגלה פ"ג שנתקשה במשנה שם חרש שאינו מוציא וכן קיי"ל בשופר שא"מ למה ניהי דא"מ מ"מ הרי איתנ' בערבות ומכח זה העלה דכל שאינו במצוה זו אינו מוציא וכ' די"ל דגם כונת הרא"ש דנשים אינן בערבות לאו משום שאינן בערבות כלל אלא באותה מצוה שאינן מחוייבות בה ול"ש איש או אשה בזה עיי"ש, והנה כבר בארנו שכן דעת תוס' דכל שאינו מחוייב אפי' איש אינו מוציא משום דאינו בערבות, אבל משטיחות לשון הרא"ש לא משמע כן אלא דאיש לעולם הוא בערבות ואשה לעולם אינה בערבות, ומשום קושי' מחרש י"ל חרש שאני דאינו בר קריאה כלל כמו שצריך לקרות למצוה דצריך לר"י להשמיע לאזנו, וכיון שאינו בר שמיעה אפי' כא"מ ועושה א"י לקיים מצוה זו א"י להוציא משא"כ מי שהוא בר עשי' מעשה של מצוה זו כראוי אלא שאינו מחוייב וכיון דבר עשי' של מעשה מצוה זו הוא ויוכל לקיים מצוה זו כמי שא"מ ועושה ויש לו שייכות קצת במצוה הוא בערבות ויוכל להוציא, אבל חרש זה שאינו בשמיעה א"א לו לקיים מצוה זו דקריאת מגלה כלל אינו בערבות וא"א להוציא וכן בתק"ש דבשמיעה תלי' וא"א לחרש לקיימה אפי' כא"מ ועושה כנלפע"ד לחלק בחלוקא רבה ועיי': וכשאני לעצמי קשי' לי' מירושלמי דמביא הרא"ש פרק ג' שאכלו דז"ל והתני' כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ודייק ירושלמי הא מחוייב מוציא אע"פ שיצא עיי"ש והרי מפורש אמור כל שאינו מחוייב אינו מוציא וכתוס' וצ"ע על הרא"ש, ובדוחק י"ל ניהי דמירושלמי מוכח כן מ"מ נראה לי' לרא"ש דש"ס דידן חולק על כלל זה דקשי' לי' לשיטתו דמפרש ספיקת ש"ס נשים בברכת המזון משום דלא נטלו חלק בארץ וקשי' קושי' תוס' מ"ש כהן דלא מספקא לי', מזה הוכיח דע"כ ש"ס דידן חולק על הירושלמי בזה וס"ל גם מצוה שאין מחוייב בה מוציא, ואשה שאני שאינה בערבות כלל כן י"ל, אבל אי קשי' הא קשי' לי מש"ס פסחים קי"ו ע"ב דמקשה לראב"י מדר"י ור"ש הוציא ב"ב ומתרץ ס"ל מצה בזה"ז דרבנן, ולשיטתו של הרא"ש גם אי מחוייב מדאורייתא שפיר הוציאם מכח ערבות וצ"ע טובא, ולפמ"ש לעיל לחלק בין חרש לפקח א"ש נמי הא, סומא שאני כיון דממועט במצוה זו משום חסרון גופו שצריך שיראה אותו וא"א לו לקיים מצוה זו אפי' כאינו מצווה ועושה כיון שאינו רואה משו"ה א"א לו להוציא אחרים וא"ש ועיי': מ"מ מהיות טוב כדי שלא נצטרך לכנוס בחלוקים כ"כ האי ושלא נצטרך לעשות פלוגתא לרא"ש בין התלמודים בין הירושלמי וש"ס דילן, הטוב לנו יותר לדחוק קצת בשטיחות לשון הרא"ש ולומר דמ"ש דאיש שהוא בערבות מוציא היינו דוקא במצוה שמחוייב בה כמו בהמ"ז אבל במצוה שאינו מחוייב בה לא, ומשום קושי' תוס' מ"ש כהן מ"ש אשה אולי ס"ל כמ"ש הרשב"א בהקשותו על רש"י מ"ש עבד וגר וכ' כיון ששם איש יש לו חלק מחוייב בדבר והה"נ י"ל משו"ה כהן שאני, אבל במ"ש הרא"ש דנשים אינן בערבות בוודאי נראה דס"ל בכל מצוה אף שמחוייבי' בה אינן בערבות מדלא כ' שאינן בערבות במצוה כזו שאינה מחוייבת בה וכל כי האי הו"ל לפרש וע"כ דכונתו פשוטה דס"ל דבכל מצות נשים אינן בערבות, והנה כבר הוכחנו דרש"י בזה כהרא"ש ס"ל דנשים אינן בערבות כלל, וגם תוס' י"ל דס"ל דנשים אינן בערבות כלל אבל פשיטא לתוס' דכל שאינו מחוייב במצוה זו גם איש אינו בערבות ולכן הקשה מ"ש כהן מאשה, ולרש"י ולרא"ש ל"ק להו דס"ל כיון דגם נשים נטלו חלק כמ"ש הרשב"א ויש להשוות כל שיטות ראשונים דעולים בקנה אחד כנלפע"ד : ואחרי דברים הדברים האלו שבארנו באר רחובות דכ"ע ס"ל דכל שאינו מחוייב באותה מצוה גם איש אינו מוציא אחרים המחוייבים, נחזור למקום שיצאנו משם ונשובה ונחקורה היעמדו דברי ח"צ בנדון שלו דכ' דנזיר פטור ממצוה זו לברך בהמ"ז על הכוס כיון שאסור ביין ואינו בשאלה וממילא אינו מוציא אחרים אלו דבריו ז"ל, ואני בעניי לא אוכל לירד לסוף דעתו וכוונתו, הא אפשר ואפשר לו לקיים מצוה זו כשאוכל במסיבה עם ב"ב וחיובא עליהם לזמן ולברך על כוס יין שאפשר שאחר יברך ומוציא אותו כיון שאפשר לו מחוייב בדבר קרינן בי', ועוד גם הוא בעצמו יוכל לברך גם לדעתו דכל שהטועם יוכל לברך לא יאות שיטעום זה ויברך זה, מ"מ יוכל לקיים המצוה מחוייב בדבר ואפשר וראוי' לקיים מקרי ומלבד כ"ז במחכ"ק דמיונו אינו עולה יפה דמ"ש תוס' כיון שאפשר להביא עצמו לידי חיוב יוכל להוציא הא בלא"ה לא היינו אם לא הי' מחוייב במצוה זו כלל כמו כהן או אשה אינו מוציא שאינו בערבות כיון שלעולם אינו מחוייב ואין לו שייכות במצוה זו, אבל נזיר זה הלא מחוייב הוא במצוה זו לברך בתלתא אלא דהוא א"א לו לברך על הכוס משום נזירתו ואנוס הוא בדבר מ"מ בה חיובא הוא אלא שא"א לו לקיים, ויותר ממה שכתבתי עד כאן תמיהא אחר תמיה' אני מתמה ומתפלא הלא אפשר לו לקיים מצות בהמ"ז על הכוס בשאר משקים כשהוא חמר מדינה כמבואר, ותמה אני על חכם כמותו הצבי ישראל יאמר דבר זה: והנה במה שכתבנו עד כה אין בו נפקותא לנדון שלנו דכה"ג גם לדעת הח"צ מחוייב ואפשר בדבר הוא דהא לא אסרת לעצמך ולא גדרת בעדך שלא לשתות שום יין, ואפשר לך ביין הבא מכרם ישראל וכיון שאפשר בשום פעם ממילא מחוייב בדבר קרינן בך ופשוט: ונשית פנינו לעיי' בנדון שלפנינו, במה שהעלה הח"צ בסוף דבריו דלא יאות דהנזיר יברך בהמ"ז וברכת פה"ג על הכוס ויתן לא' מן המסובים לשתות משום פגמא דכוס דהא דקיי"ל דאם טעם א' מן המסובין יצא אפי' לא טעם המברך ואפי' לא אפשר לי' כדמוכח