כתב סופר אורח חיים נט

ומוכח נמי דלאו כעין דאורייתא תקנו דהא בספק אם קרא דבר א' מה"ת בשכבו או בקומו צריך לקרות, ובספק אם קרא פ' של ק"ש א"ח ול"א כעין דאורייתא תקנו ש"מ דבהא מלתא לא תקנו כעין דאורייתא ומדאמר ר"א חוזר וקורא דק"ש דאורייתא ומשמע כל הפרשיות משום דהכי תקנו כל שאומר פ"ר יאמר כולה כתקנה מזה למד הרמב"ם דה"ה לברכותיה לפניה ולאחריה כנ"ל נכון: ודע דצל"ע לפום רהיטא למה כ' הרמב"ם כשקרא ק"ש ומסופק בברכותי' דא"ח ואומרם ולא כ' כשקרא פ"ר ומסופק בשארי פרשיות דא"ח וקורא כיון שהם מדרבנן מזה הי' נראה דס"ל דשארי פרשיות חוזר וקורא או משום דיש להם עיקר מה"ת החמירו יותר כיון דאתחזק, או משום כעין דאורייתא תקנו, וזהו דלא כרשב"א בכוונת הרמב"ם דא"כ איך כ' דלמד הרמב"ם דין ברכות משארי פרשיות, הא שארי פרשיות גם כשקרא פסוק ראשון בוודאי חוזר וקורא שארי פרשיות מספק, ועיי' מג"א סי' ס"ז סק"א דכ' דמשמע מלחם חמודות דאם קרא פ"ר וספק בשאר פרשיות דאינו חוזר ומברך, האמת שמתשובת הרשב"א דלמד ברכות משארי פרשיות נראה כן אבל מדכ' הרמב"ם דין זה בברכות ולא בפרשיות ק"ש עצמן נראה דחוזר ומברכ' אפי' יודע שקרא כל מה שמחוייב מדאורייתא, והטעם לחלק או משום דאתחזק ויש לו עיקר מה"ת, או דכעין דאורייתא פ"ר תקנו כל הפרשיות, או י"ל דבפרשיות ליכא קפידא דליכא משום ברכה לבטלה משא"כ בברכות דאיכא משום ל"ת ורמב"ם לשיטתו דס"ל דבברכה לבטלה איכא משום ל"ת דאורייתא דלא כתוס' ר"ה ל"ג ע"א ועיי' מג"א סי' רט"ו, ולשיטת תוס' ודעימי' דברכה לבטלה דרבנן ג"כ יש לחלק בין פרשיות לברכות ויש לעיי' ותן לחכם ויחכם עוד: והנה הצל"ח מצא סמיכת חכמים לדבריו מקושי' מע"מ וש"א מדל"א נ"מ לרבינא בספק אם ברכה אם צריכה לחזור ולברך בהמ"ז ולדבריו דכל דאתחזק ויש לו עיקר מה"ת אין ספק מוציא מידי ודאי א"ש, או משום דכעין דאורייתא תקנו, וכבר הראנו לדעת דלא כוותי' מתשובת הרשב"א הנ"ל, וגם ש"א ומע"מ שעמדו בקושי' זו ש"מ דפשיטא להו דגם בבהמ"ז דרבנן ואתחזק ויש לו עיקר מה"ת מספק א"צ לברך ובישוב קושי' מדל"א נ"מ לספק נ"ל בשנחקור למ"ד הרהור כד"ד אם עובר בל"ת כשמהרהר בלבו ברכה שא"צ, ונראה מסברא דליכא משום ל"ת רק כשמוציא בשפתיו דמחזי כמזלזל בכבוד ה' ועיי' רמב"ן בפירושו עה"ת פ' יתרו לא תשא כמו משא ביום ההוא לאמור היינו הרמת קול מסתמא מרים קולו עיי"ש במתק לשונו, ודוקא בנושא ומוציא בשפתיו אבל בהרהור ליכא משום לא תשא דזיל בתר טעמא משום דמזלזל בכבוד שמים שקל בעיניו לישא שמו יתברך על שפתיו על מגן אבל בקיום המצות ס"ל לר"ה הרהור כד"ד דהכל הולך בתר הכונה ואחר כונת הלב הן הן הדברים ואפשר דס"ל מצ"כ והכונה הוא העיקר כ"ש בדבור פה וידוע שיטת רשב"ם דבדבר דתלי' בדיבור כ"ע ס"ל דצריך כונה וכ"ז לא שייך באיסור דל"ת כנ"ל מסברא, שוב ראיתי אחרי רואי בצל"ח כ' ע"א שהתעורר על זה אם עובר בל"ת והעלה מתוך פלפולו דאינו עובר דדינו כדין שבועה שאינו עובר גם לרבינא ע"י הרהור עיי' בו, ולפע"ד מסברת חוץ דלכ"ע א"ע בל"ת ע"י הרהור כדכתיבנא : ואחר הוצעה זו אומר אני לרבינא דס"ל הרהור כד"ד ואפי' אם מדרבנן צריך שיוציא בשפתיו מ"מ אסור לו לברך בפה כשהוא מסופק אם בירך בהמ"ז אפי' אכל שיעור דאורייתא והוא עפמ"ש תוס' ר"ה ל"ג ע"א הא דל"א אמת ויציב חוזר וקורא הגם דאיכא ספק דיעבור בל"ת, דל"ת דברכה שא"צ רק מדרבנן ומותר לו ומחוייב לומר שנית לצאת ידי דאורייתא ולהכניס עצמו בספק איסור דרבנן דל"ת וכ"ז בשא"א לו באופן אחר אבל אם הרהור כד"ד ואפשר לצאת ידי דאורייתא מיהת בהרהור ומשום דרבנן צריך להוציא בשפתיו לא נתיר לו לברך בפה מה לי ספק דרבנן זה שיוציא בשפתיו מספק איסור דרבנן דל"ת, ונ"ל עוד דגם אם לא אכל רק שיעור דרבנן צריך להרהר דליכא נדנוד איסור כיון דאתחזק חיוב דרבנן ואפשר לו לצאת ע"י הרהור צריך להרהר והא דאמר שמואל ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא משמע בפה מלא משום דס"ל הרהור לאו כד"ד ולשיטתו אזיל דס"ל בשבועות כ"ו ע"ב דהרהור לאו כד"ד ולפי הפשוט בכ"מ הכי ס"ל, וכיון דהרהור לאו כד"ד לא סגי בהרהור צריך לחזור ולקרות דוקא אבל ספק קרא ק"ש א"ח וקורא הגם דאתחזק ובק"ש ליכא משום ל"ת י"ל כיון דאין יוכל לחזור ולקרות עם ברכותי' דאיכא משום ל"ת גם ק"ש אינו חוזר דהכי תקנו שלא יאמר ק"ש בזמנו לצאת י"ח רק עם ברכותי' כמ"ש הכ"מ פ"ב מק"ש מתשובת רשב"א שהבאנו לעיל, או י"ל כיון דכל ספק ברכות א"ח משום דאית בי' נדנוד דל"ת והקילו בספיקו לא פלוג בק"ש דכל שהוא דרבנן א"ח וקורא, אבל לרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי גם ברכות דרבנן ובהמ"ז דרבנן צריך שיהרהר בלבו יועיל ולא יזיק, הגם דמדרבנן צריך שיוציא מפיו מ"מ גם בבהמ"ז כשאכל שיעור דרבנן הגם דמדרבנן צריך שיוציא מ"מ מייתר דעשה מצוה דרבנן בהרהור שיוצא מדאורייתא במצות דאורייתא כנ"ל, והא"ש דלא אמר לרבינא לשיטתו נ"מ בספק אם ברכה דלרבינא לשיטתו דהרהור כד"ד בין היא מחוייבת מדאורייתא או מדרבנן א"ח בפה אלא בהרהור ולהרהר מחוייבת גם אם חיובה רק מדרבנן כשמסופקת אם ברכה, אבל בוודאי לא ברכה גם שחיובה מדרבנן צריכה להוציא בשפתיו לכתחלה וא"ש, וזה יישוב נכון המיישב דעת בעזרת חונן לאדם דעת:. ומדי דברי אציע פה מה שהעלתי מאז זכיתי לאותיות דר"ע זקני מאוה"ג זצ"ל בתוס' דר"ע איגר שהקשה על נ"מ דש"ס להוציא אחרים י"ח הא רבינא ס"ל הרהור כד"ד ויצאו השומעים י"ח מדאורייתא בהרהור ומשום דרבנן אתי דרבנן ומוציא דרבנן, ונדחק עיי"ש, ואני בעניי הכינותי יישוב בשנדייק לשון ש"ס נ"מ להוציא אחרים למה נקיט לשון רבים הול"ל נ"מ להוציא אחר והוא דקדוק עצום, ונ"ל עפמ"ש הלבוש סי' קצ"ט דזימון מלתא היא מדאורייתא, ונ"ל פשוט דאם כ"א מהרהר בלבו א"י ידי זימון ע"י הרהור דהרהור בלב כ"א נפרד הוא וצריכי' שיתאחדו ויזמנו לצאת בדיבור של המברך עד מקום זימון לכל מר כדאית לי' ואשה זו שמברכת ברכת הזימון אם חיובה רק דרבנן א"א להוציא י"ח דברכת זימון דהרהור ל"מ אפי' מדאורייתא בזה, והיינו דאמר להוציא אחרים דהיינו רבים דייקא היינו ברכת הזימון ויש ג' בלעדה שמחוייבים בזימון, אבל לאחד אפשר שתוציא לרבינא לשיטתו ומיושב קצת קושי' ש"א דל"א נ"מ אחריתא פשוטה דיש נ"מ בעצמה כשמסופקת אם ברכה דרצה להשמיענו דיש נ"מ לרבינא להוציא אחרים אבל לאחד תוכל להוציא ועיי', אלא דקשה לכאורה מדאמר ת"ש מבן ואשה מברכ' וכו' הא י"ל ע"י הרהור כהנ"ל, וי"ל דסתמא דש"ס קאמר ת"ש למ"ד הרהור לאו כד"ד, וא"ש ביותר לפמ"ש הרא"ש ראי' מסוגי' ש"ס שבת דקיי"ל הרהור לאו כד"ד ולמעיין שם יראה דרבא שקיל וטרי שם דס"ל לאו כד"ד, וא"ש דרבינא מבעי לי' לרבא ואמר רבא ת"ש ולשיטתו אזיל דס"ל הרהור לאו כד"ד ועיי': אמנם כן לא נראה כן לכאור' לדינא דהא הרמב"ם פ"א מהלכ' ברכו' הלכה ז' פסק דכל הברכות אם הרהר בלבו יצא ס"ל הלכתא כרבינא דתכד"ד ועיי' כ"מ שם, ופסק נמי בהלכ' ק"ש דספק קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותי' למה יקרא בפה בברכותי' יהרהר בלבו ק"ש וברכותי', וכן קשה על המחבר סי' ס"ב דס"ל בק"ש דהרהור כד"ד ואם הוא אונס יוצא בהרהור ועיי' מג"א שם סס"ק ב' דדעתו דיוצא בהרהור דלא כשל"ה, א"כ בספק קרא ק"ש יהרהר בלבו ואין לך אונס גדול מזה שלא להכניס עצמו בספק נדנוד איסור דל"ת שיש בברכות דק"ש, וי"ל לפי מ"ש הרמב"ם דקורא בברכותי' דהכי תקנו מעיקרא כל שקרא ק"ש לצאת יאמר הברכות עמה, וכיון דלכתחלה צריך לקרות ק"ש בפה ולא בהרהור וכיון שק"ש עצמה יוכל לומר בפה כמצותו דליכא משום ל"ת, וכיון שאפשר בלי שום נדנוד איסור צריך לקרות בפה מדרבנן ולכתחלה כיון שקורא בפה שוב איכא תיקון חכמים שמחוייב לומר גם הברכות וחייב מצד ודאי לומר הברכות והם אמרו וליכא נדנוד איסור דל"ת כמו כל ודאי ברכות דרבנן כנ"ל ועיי': אלא דקשה מהא דפסק הרמב"ם דספק בירך בהמ"ז דצריך לחזור ולברך בפה למה יקרא בפה כיון שאפשר לברך בהרהור בלי נדנוד איסור דל"ת למה יקרא בפה והרי מדאורייתא יוצא בהרהור, ומשום דרבנן לא נתיר לו ספק איסור דל"ת, וכן קשה על המחבר סי' קפ"ג דכ' המג"א שם דאם הוא אונס יוצא בהרהור ואזיל לשיטתו בסי' ס"ב, וקשה כהנ"ל הרי אין לך אונס מזה, וכ"ש דקשה על הרמב"ם דס"ל דברכה לבטלה יש בו איסור דאורייתא, עוד קשה לי בספק אם אמר ברכותי' דק"ש כ' הרמב"ם דא"ח משמע דאפי' הרהור א"צ למה הרי עיקר החיוב יוצא בהרהור, ולזה י"ל כיון דדרבנן הוא וא"א לו לקיים כמצותו לא הטילו עליו שיהרהר בלבו כמו דלא חייבו בעל קרי להרהר בברכת ק"ש ושארי מילי דרבנן ועיי' ברכות כ"א ובתוס' ד"ה מאן דאמר בסופו, אבל קושי' הראשונה קשי' טובא, ונראה דגם בהרהור איכא לאו דל"ת ואפשר מדרבנן משום הרחקה דחומר איסור דל"ת הגם דברכה לבטלה בפה אינו אלא מדרבכן מ"מ משום לא פלוג לא התירו להרהר ברכה לבטלה והשוו אותה כמו מהרהר דעלמא דאסרו משום הרחקה, ולרמב"ם דברכה לבטלה מדאורייתא א"ש טפי, אלא לרמב"ם קשה הא עדיף שיהרהר דליכא רק ל"ת מדרבנן מלהוציא בפה שהוא דאורייתא וצ"ע בכ"ז לדינא לעת הפנאי, וה' יאיר עיני: ולקושי' ש"א דל"א נ"מ בספק י"ל דרצה סתמא דש"ס לומר נ"מ דקיימא לאמת דלא אפשטא וכ' הרא"ש דא"י להוציא המחוייב מדאורייתא כיון שהוא ספק דאורייתא, אבל נ"מ בספק אם ברכה לא קאי למסקנא דאבעי לא אפשט' כיון שהוא ספק דאורייתא הו"ל ס"ס שמא פטורה מדאורייתא ושמא ברכה כמ"ש לעיל, ולכן נקיט טפי נ"מ זו דיש בה נ"מ לפי הספק ולפי המסקנא דלא אפשטא: וזאת תורת העולה מדברינו בספק שלך ספק אם אכל שיעור דאורייתא וספק בירך דא"צ לחזור ולברך דמשום ספק חיוב דאורייתא איכא ס"ס, ומשום דרבנן סגי בספק א' דלמא בירך, הגם שיש חזקת חיוב מ"מ הלא בארנו דגם בכה"ג הקילו בספק דידהו דלא כצל"ח, ועשינו סמוכים לדברינו, בדברינו הסמוכים בישוב קושי' ש"א