כתב סופר אורח חיים נח

מעשה עול בין אדם לחבירו בכפו ולא בפל קיום או עבירות מצות שבין אדם למקום ולמה יענש, אמרו לו הלא למדתנו רבינו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ויש בו מן ההרגש הו"לל אשר עושה טוב ולמה אמר לשון עתיד, אלא הכי פירושו בוודאי יש צדיק כר"א שידע בנפשו שלא חטא, אבל אל תאמין בעצמך והן בקדושיו לא יאמין ה' והיינו כיא"א צדיק בארץ הגם שהוא צדיק עד עתה אשר יעשה טוב אשר יאמר עליו בטח כי יעשה טוב ולא יחטא לעתיד וזה הפירוש למדם ר"א וכי כן אפשר שיבואו יסורים על הצדיק כדי שלא יחטא לעתיד ויעמוד בצדקו ויהי' אהוב למקום לעתיד ובזה הניחו דעתו של ר"א כי הוא מן האהובים לפני המקום ורוצה שיאהבהו לעתיד, וא"ש שאמרו למדתנו רבינו פירושי' דהאי קרא אשר לפי הפשוט אין לו מובן וקבלו פירושו מרב רבנן כר"א או י"ל דאמרו למדתנו עכשיו מתוך דבריך ודברינו כי אמרת שיודע אתה בנפשך כי לא עברת וקושי' לאלקינו וקשי' קרא דכתיב כי א"א צדיק והא איכא ר"א, ועי"ז דייקנו ולמדנו פירושא דקרא דלכן דייק ואמר אשר יעשה לעתיד לבוא ואת אשר יאהב ה' לעתיד יוכיח כדי שיעמוד בצדקו בעה"ז ויקבל שכרו משלם בעה"ב וכתיב כי ב' ירבו ימיך בעה"ז ואמרו בכ"מ דכתיב ימים של צער הם ויש צדיקים שמאריכי' ימים כדי שיתוספו להם שנים של חיים אמיתי' ונצחיי' בעה"ב והיינו ויוסיפו לך אלו ימים של צער בעה"ז שנות חיים בעה"ב וזהו כוונת חז"ל בש"ס יומא וכי יש ימים שאינם של חיים אלא אלו שנים שמתהפכים על האדם מרעה לטובה היינו שבעה"ז הם רעים ומתהפכים לטובה בעה"ב וצדיקים סופן שלוה ראשיתם מצער ואחריתם מאוד ישגא, מחיי חיים יחיינו מיומים אורך ימים ושנות חיים ושלום כאות נפשך ונפש אוהב נפשך דש"ת חותם באהבה רבה. באדען ד' לסדר וברך את עמך א"י תרכ"ו לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כח תראה בנחמה בעיר ה' שמה, ותזכה לשמוע שמע טוב ממבשר טוב ממשמיע ישועה בני חביבי הבחור המופלג בתורה וביראה נפלאה זך הרעיון חרוץ ברק השנון מלא ברכת ה' ה' שמעון סופר שי' לאי"ט: במע"י אצבעותיך החביבים עלי הגעתני בימים של צער והפכתם למחול לי כי שש אנכי על אמרתך אמירה נעימה כתובה על הספר בעט סופר, והנה הגם כי הקשית לשאול ממני להשיב לך אומר ודברי' על ד"ת ונפשך יודעת מאוד מיעוט האפשרות מחמת חולשת מזגי בעו"ה מ"מ שמעתי לקול בקשתך הרצוי' לנו כי נפשך משתוקקת לדעת בחיבה יתירה נודעת, לשמוע בלימודים בדבר הנוגע להלכה אשריך שלך ככה ונקיטנא בקצרה כל האפשר הנה שאלת כהוגן וכניסתך לבית הספק כנסי' לש"ש במי שאכל ואינו יודע אם אכל שיעור שמחוייב בבהמ"ז דאורייתא ומסופק ג"כ אם כבר בירך דבכ"א מן הספיקות בפני עצמו חייב לברך מספיקא דס"ד הוא, אבל בצירוף ב' ספיקות יחד אפשר דא"צ לברך דהו"ל ס"ס שמא לא אכל שיעור דמחוייב מדאורייתא, ואת"ל אכל שמא כבר בירך ויצא י"ח, הגם שוודאי אכל שיעור דרבנן וליכא רק חד ספק הא ספק ברכות דרבנן להקל אלו דבריך, והנה בתחלת הרעיון הי' נ"ל פשוט דפטור מטעם שכתבת דלענין חיוב דאורייתא איכא ס"ס ולענין דרבנן סגי בספק אחד ומבואר כדבר הזה בב"י יו"ד סי' פ"ג ובש"ך שם ס"ק ט"ז, עד שעלה בזכרון לפני כי עלה ספק כזה השערה בתשובת שער אפרים סי' י"א באשה שהיא ספק אם מחוייבת מדאורייתא או מדרבנן אם נולד לה עוד ספק שמא ברכה אם פטורה או חייבת לחזור ולברך כמו איש והעלה שם הגם דאיכא לענין דאורייתא ס"ס מ"מ מדרבנן מיהא חייבת דאת"ל שלא ברכה הרי מחוייבת מדרבנן מיהת, ודבריו נפלאו ממני כיון דמודה דלענין דאורייתא הו"ל ס"ס גמורה ומשום דרבנן ספיקא דרבנן להקל, וס"ס כזה לענין דאורייתא וס"א לענין דרבנן איתא בב"י יו"ד סי' פ"ו וש"ך שם דאזלי' בשניהם להקל ואי משום דלענין דרבנן הו"ל אתחזק חיוב ואין ספק מוציא מידי ודאי כבש"ס פסחים ט' ע"א ותוס' שם לחד תי' גם בדרבנן ל"א ספק מוציא מידי ודאי ועיי' ש"ך כללי ס"ס סי' כ' והוא ע"פ חד תי' בתוס' שם, א"כ תיקשי ל' למה אמר שמואל ספק קרא ק"ש א"ח וקורא דק"ש דרבנן הא איכא חזקת חיוב דמעיקרא וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכת ק"ש דאם קרא ק"ש וספק אם בירך ספיקא להקל וכן הוא בטוש"ע ועכצ"ל דהקילו בברכותי' ומעיקרא הכי תיקנו דכל ספק מצות וברכות דדבריהם להקל גם במקום דאיכא חזקת חיוב ועיי' פלתי סי' ס"ט שהתעורר בזה וכ' שצ"ל דמעיקרא הכי תקנו, ולהיות כ' מצוה לקיים דברי איש חי וגברא רבה אמר מלתא יגעתי מצאתי לקיים דבריו ע"פ שהעלה צל"ח מכח קושי' הנ"ל ונכנס לחלק בין דרבנן שיש לו עיקר מה"ת לאין לו עיקר וק"ש לשמואל אין לו עיקר מה"ת וכן כל הברכות בדומה לו שאין להם עיקר הקילו בהו טובא דספק מוציא מידי ודאי, וכ' לפ"ז כשלא אכל אלא כזית וספק בירך ג"כ חוזר ומברך כיון דיש לו עיקר מה"ת כשאכל כדי שביעה וה"ה אשה גם להך צד דאינה מחוייבת בבהמ"ז מדאורייתא מ"מ יש לו עיקר מה"ת באנשים חוזר ומברך היכא דאתחזק שאכלה כשיעור שחייבו רבנן לברך עיי' בו, וע"פ דבריו א"ש דינו של תשובת ש"א הגם דמצד ספק שמא מחוייבת מה"ת איכא ס"ס, מ"מ מחוייבת מדרבנן דליכא רק ספק א' וכיון שאתחזקה בחזקת חיוב מדרבנן אין ספק א' מוציא מידי ודאי לפ"ז אם הספק א' הוא אם אכלה כשיעור דאורייתא או אכלה פחות מכזית א"צ לברך דמשום דאורייתא איכא ס"ס שמא לא אכלה שיעור דאורייתא ושמא אינה מחוייבת מדאורייתא ומשום חיוב דרבנן הא איכא ספק שמא אכלה פחות מכזית וספיקא דרבנן היכא דלא אתחזק בחיוב מעיקרא לקולא: עוד יש לקיים דינו של הש"א עפמ"ש בצל"ח כ' ע"א די"ל דמי שאכל כזית וספק בירך חוזר ומברך דכעין דאורייתא תיקנו שאם אכל כדי שביעה דמחוייב לברך מספק כן חוזר ומברך כשאכל כזית ושאני ק"ש דליכא ק"ש דאורייתא לשמואל והוסיף עוד דגם באשה כעין דאורייתא דגברא תיקנו שצריכה לברך מספק הגם אם א"מ רק מדרבנן ועפ"ז קם דינו של הש"א, והה"נ כשספק א' אם אכלה שיעור דאורייתא או פחות מכזית צריכה לברך דכעין דאורייתא באיש תיקנו באשה ובאיש ספק אכל פחות מכזית צריך לברך כעין דאורייתא דאם מסופק אם אכל שיעור שביעה דמחוייב מספק כן נ"ל לקיים ולהציב דינו, אבל אינו במשמעות דבריו, דכ' דלהך את"ל שמא לא ברכה הו"ל ודאי דרבנן ולא משום דספק דרבנן בכאן להחמיר, ועוד מדהקשה בתשובה שם מדלא קאמר נ"מ אי נשים חייבות מה"ת לענין ספק ברכה ונדחק דהה"נ הי' יוכל לומר נ"מ זו, ואי ס"ל כצל"ח או כמ"ש בדף כ' או כמ"ש בדף כ"א לא הי' קשי' לי' מידי וצל"ח מיישב קושיתו בב' מקומות ע"פ דברי עצמו הנ"ל, ש"מ דלא נחית לדברי צל"ח בב' מקומות וא"כ למה לא ניחא לי' דפטורה מדרבנן משום ס"ד להקל והתמיה תמיה של קיימא היא: ונבוא לבית הספק שלך איש שמסופק בתרתי אם אכל שיעור דאורייתא וספק אם בירך לפי הפשוט א"ח ומברך דמשום חיוב דאורייתא הא איכא ס"ס ואין לומר להך צד שאכל ושמא בירך הו"ל ספק א' נגד חזקת חיוב דאם אכל כשיעור הרי אתחזק דמחוייב לברך, הא ליתא דהא ל"א ודאי אכל אלא את"ל אכל וסוף כ"ס ליכא חזקת חיוב מדאורייתא משום הך ספק שמא אכל, ומשום דוודאי אכל שיעור דרבנן ס"ד לקולא, אמנם כן לפמ"ש הצל"ח בדף כ"א דכל דאיכא חזקת חיוב מדרבנן ויש לו עיקר חייב לברך גם כאן חייב לברך מדרבנן דאין ספק מוציא מידי ודאי אלא דאין דבריו מוכרחים כ"כ די"ל דמעיקרא הכי תיקנו והקילו בספק ברכה אפ' במקום חזקת חיוב ואפי' יש לו עיקר מדאורייתא וכן צ"ל לשיטת הש"ך סי' ק"י דס"ל דאפי' בדרבנן שאין לו עיקר מה"ת ספיקו להחמיר במקום חזקה: ומלבד שאין דבריו מוכרחים, נ"ל ראי' מתשובת רשב"א דמביא הכ"מ פ"ב מהלכ' ק"ש הלכה י"ג דכ' מדאמר ר"א חוזר וקורא ק"ש דק"ש דאורייתא משמע דצריך לקרות כל הפרשיות הגם שפ"ר לבד הוא מדאורייתא והול"ל חוזר וקורא פ"ר ש"מ כיון שצריך לחזור על מקצתה קורא כולה מזה למד הרמב"ם דחוזר גם על הברכות ומדלמד הרשב"א דחוזר על הברכות מדחוזר על כל הפרשיות ש"מ דס"ל גם ביש לו עיקר מה"ת ואתחזק ספיקו להקל בדברים כאלו הגם לענין איסור להחמיר דהא קיי"ל ק"ש דאורייתא וחוזר עליו וכיון דק"ש דאורייתא הגם דפ"ר לבד דאורייתא ורבנן הוסיפו הפרשיות כדבר שיש לו עיקר מה"ת ומדין הוא שחוזר עליהם משא"כ הברכות לפני' ולאחרי' אין להם עיקר כלל ואיך למד הרשב"א מזה לזה ומפרש כוונת הרמב"ם כן, וע"כ דס"ל דאין לחלק בין יש לו עיקר לאין לו עיקר מה"ת: גם מ"ש הצל"ח בדף כ' דכעין דאורייתא בספק בירך כשאכל כדי שביע' תקנו גם בספק בירך כשאכל כזית מוכח מתשובת רשב"א דלא ס"ל הכי דלמד ומדמה דחוזר על הברכות כמו דחוזר על כל הפרשיות דק"ש והא לא דמי' דשאני פרשיות דהוסיפו על פ"ר דאורייתא כעין דאוריית' תיקנו ועכ"פ החילוק רב ואין ללמוד זה מזה וע"כ דלא נחתו הרשב"א ורמב"ם לחלק כחלוקים הנ"ל: ונ"ל הא דבאמת לא רצו לחלק כחלוקים הנ"ל משום דס"ל דגם לשמואל איכא מצוה דאורייתא לקרות דבר א' בתורה בשכבו ובקומו רק דא"צ שיהי' דוקא פ' שמע ועי' שאגת ארי' סי' א' שהעלה כן מכח כמה ראיות כראי מוצקות לפ"ז לשמואל אם ספק לו אם קרא דבר א' מן התורה צריך לקרות ולא אמר אלא ספק קרא ק"ש שהוא מדרבנן שיהי' קורא פ' זו דוקא אבל ודאי למד ענין א' אז א"ח וקורא משום שהוא דרבנן ומוכח הגם שיש לקריאה זו עיקר מה"ת ואתחזק חיובא לא החמירו לקרות שנית דלא כמ"ש צל"ח כ"א ע"א