כתב סופר אורח חיים נז

לידי חיוב, אלא דבר זה בעצמו דמצוה שאין מחוייב בה ליכא ערבות וא"י להוציא אחרים אינו ברור עיי' תוס' פ"ג דברכות גבי נשי' חייבות בבהמ"ז דרבנן וברא"ש פ' ג' שאכלו ובצל"ח ברכות פ"ג ובתשובה א' הארכתי בענין זה דמצוה שא"מ אינו בערבות ואינו מוציא אחרי' י"ח, ומלתא דתמיה לי אזכיר פה על מ"ש הצל"ח ברכות פ"ג שאכלו גבי ינאי דבדרבנן ליכא ערבות ומש"ס ר"ה מוכח דאיכא ערבות בברכות דרבנן ומשו"ה מוציא כשיצא ועיי' רש"י שם והוא פלא, וגם אם נימא דמצוה שא"מ בה אינו בערבות וא"י להוציא אחרים מ"מ בברכת הגומל רחוק וקשה יותר לומר דאינו בערבות דהא שייך במצוה זו כמוהו כשיבוא לידי כך ובידו לילך בים או למדבר ומחוייב לברך הגם שנכנס מתחלה לכך ולומר כיון שאינו מחוייב להכניס עצמו לכך אינו בערבות דהא גבי ברכת הטלית מוציא אע"פ שיצא כמ"ש המג"א הגם שאינו מחוייב, וצ"ל כיון דמענשי' עלה בעידן ריתחא כמבואר במנחות פ' התכלת הוי כמחוייב קצת מיהת משא"כ ברכת הגומל וסוף כ"ס לשון ש"ס ר"ה כל הברכות משמע גם ברכת הגומל ולא נאמר רק בברכת הנהנין וצ"ע: והנה עיקר דין זה דש"ס ברכות דיוצא בברכת חבירו שבירך בריך דיהבך לן או שגמלך כל טוב צל"ע איך יוצא בשמיעת ברכה זו הא אין זו נוסח הברכה שמחוייב לברך דהא הוא מברך שגמלני כל טוב, והם אמרו דיהבך לן והוא צריך לברך כה"ג דלא יהב אותי וכן שגמלני וחבירו מברך שגמלך כל טוב והוא המחוייב שומע וכעונה הוא כאלו ענה בפיו דיבור זה מפיו דיהבך לן או שגמלך ולא על עצמו מברך ואין פירוש לברכה זו לגבי דידי' שגמלהו ה' כל טוב ומה זו שמיעה וברכה לדידי' דנימא שומע כעונה, ואם הוא משנה במחשבתו מיהבך ליהב אותי או שגמלני אין זה השומע כעונה אלא כמהרהר לעצמו ולא כעונה בפירוש וצל"ע: וכשאני לעצמי הי' נ"ל שזהו שהקשה ש"ס והא איהו לא קמודה היינו דברכה זו ששומע לאו הודאה היא על שגמלהו ה' אלא הודאה על אחר ומתרץ שענה אמן ולא משום שומע כעונה הוא דיצא אלא משום שענה אמן והוי כהוא מברך בעצמו ברכה הראוי' לו, ועדיין אינו מיושב כל צרכו ניהי דעונה כמברך היינו אותה ברכה שמברך אחר וכיון דאחר לא בירך ברכה הראוי' גם עניי' אמן לא מהני, וי"ל דהרהר בלבו ושינה במחשבתו נוסח ברכה הראוי' לו ולא הוי כמהרהר בעלמא כיון שענה אמן כן י"ל אלא דלא משמע כן מא' מראשונים ופוסקים וצריך לי עיונא רבה לפום רהיטא, וה' יאר עינינו: עוד רגע אחת אדבר מילי' ע"ג מילי' לחבר, על מ"ש הט"ז ס"ק י"ג דבן ותלמיד אין ראוי' שיברכו הגומל לחייבי' שפוגם בכבוד אביו ורבו ונדחק, ולפע"ד אין זה הורדת כבוד, דמצינו בש"ס סנהדרין כשחל' ר"א הי' ר"ע שוחק ואמרו לו למה אתה שוחק אמר כ"ז שאין פשתנו לוקה ואין יינו מחמיץ הייתי מצטער שמא קבל רבי עולמו עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח, ור"א אמר כלום עברתי ע"כ התורה מא' עד תי"ו אמרו לו הלא למדתנו רבינו כי אין אדם צדיק וכו' הרי ר"ע שמח כשראה ר"א בצער דשקיל לי' למטרפי' בהאי עלמא כי את אשר יאהב ה' יוכיח, כי כן בן ותלמיד המברך שגומל לחייבים שגמלך כ"ט לאו פחיתות כבוד הוא, אלא יתרת הכבוד הוא שהקב"ה מודד לו במדה שמודד לצדיקים כי א"א צדיק בארץ אשר יעשה טוב ואשרי למי דשקל לי' מטרפסי' בהאי עלמא כנ"ל פשוט וברור: ולאשר ידעתי נפש תלמידי כי חביבים עליך דברינו ועצורים בלבך לזמן זמנים טובא הם לזכרון טוב לפניך לא אמנע ממך גם עתה מה שאמרתי ברבים בש"ק כשזיכני ה' לברך ברכת הגומל ברב עם הדרת מלך עליון ית"ש בע"מ וויען והבאתי מנחתי מנחת מרחשת רחושי רחשן שפוותי שפתי תודה לה' במקהלות ברכתי ברך ורגלי עמדה במישור ודברתי מישרים בפרושי פסוקי' ומאמרי' ובתוך הדברים אמרתי לפרש מאמר בש"ס סנהדרין הנ"ל דאמר ר"א כלום עברתי ע"כ התורה מא' עד תי"ו צ"ל מאי כוונתו במ"ש מא' עד תי"ו, ומה שהשיב לו הלא למדתנו רבינו כ"א א"א צדיק וכו' וכי ר"א לא ידע מקרא מפורש והוא ידע בעצמו שלא עבר עכה"ת וכו' וגם קשה הלשון הלא למדתנו רבינו כי א"א צדיק וכו' וכי ר"א למדם מקרא וכי כמקרא דרדקי מקרהו, וליישב כ"ז נ"ל ע"פ שפירשתי מאמר חז"ל בש"ס ברכות כשרואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה תלה ולא מצא בידוע שהם יסורים של אהבה ונדחק רש"י ה' מייסרו ביסורים כדי להרבות שכרו וזה רחוק מן הדעת, ונ"ל לפרש מאמר זה מתחלתו ועד סופו, בהקדם מה שאמרו ז"ל כשמכניסים אדם לדין שואלים אותו נשאת ונתת באמונה, וצ"ל למה מקדימין שאלה זו שנוגע בין אדם לחברו תחלה, ונ"ל משום דהרבה קיום מצות תלוי' בזה דמהב"ע לא יצא וכתיב אני ה' שונא גזל בעולה, ואמרו גזל סאה של חטין טחנה ואפאה וכו' והפריש ממנה חלה האיך יברך אין זה מברך אלא מנאץ, ומי שעשה עושר ולא במשפט ועושה ממון זה צדקה וגמ"ח הרבה או קנה ממנו ד' מינים ותפילין וציצית לא יעלו לפני ה' וניאוץ המה לפניו ית"ש ולכן שואלי' אותו תחלה נשאת ונתת באמונה ואח"כ שואלי' אותו על פרטי קיום המצות כנ"ל, ונ"ל שזהו שאמרו ז"ל כשרואה אדם וכו' יפשפש במעשיו היינו במעשים שבכל יום מעשי רשות שעושה לעצמו להנאתו ולטובתו אם באמונה הי' עושה אותם דלולי כן גם אם קיים מצות ה' לא יעלו לריח ניחוח לפניו ודבר זה דבר שרוב קיומן של מצות לעשות רצון המצווה בזה תלוי' כאמור פשפש ולא מצא עול בכפו והוא נקי כפים ואין בידו רמי' יתלה בביטול תורה שביטל ולא עשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה או שיעשנה, תלה ולא מצא שחסר אחת ממצות ה' בידוע שיסורים של אהבה הם דכתיב את אשר יאהב ה' יוכיח, ויש לדקדק דהול"ל את אשר אוהב לה' למה כתיב יאהב לעתיד נ"ל הן צדיק בארץ ישולם, שישולם לו אשר חטא בארץ כ"ז שהוא בעוה"ז למען יבוא נקי לעה"ב וצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה ומשו"ה שמח ר"ע כשראה ר"א חלה ובמתני' ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ופירשו בגמרא מאי כשם לקבלונהו בשמחה ידע ויבין כי כ"מ דע"ר לטב עביד להטיב לו באחריתו, וטוב אחריתו מראשיתו וצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה בעה"ב, ומי שמאמין בכ"ז באמונה אומן לא יטרידהו שום דבר מתורה ותפלה, ונ"ל שזהו מה שאמרו אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וצ"ל למה לא וכי כאיש אל שיכזב וימאס במי שפניו זועפות ולבו בקרבו נשבר שמרחק ממנו הלא ה' ישכון את דכא ושפל רוח, אלא הוא הדבר אשר דברנו כי מי שהוא בשלימות אמונה אומן כי הכל מהי"ת ומאתו לא תצא הרעות לא יכאב לבו ולא תתבלבל מחשבתו אם יחלה או אם יבואו עליו א' מן המקרים לא טובים לפי שעה וראות עין אדם, ומי שדואג כואב ונאנח ומצטער חסרון אמונה והבטחון הוא ואיש כזה אין ראוי' שתשרה עליו שכינה כי חסרון השלימות הוא, ויפה אמרו אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה מי ששמח לבו ובטוח בה' כי לטב עביד אע"פ שאינה ראה איך ומה, ופירשתי בזה מקרא קודש ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי דקרא מספר בשבחו של יוסף שהי' ה' עמו תמיד גם כשהי' בעת צרה שהי' עבד לאדוניו, הגם שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, משום שראה יוסף עצמו כאיש מצליח שדרכיו מצליחי' כשהי' בבית אדוניו המצרי כי האמין שמאת ה' היתה זאת לו לטובתו להטיב אחריתו וקבל הכל בשמחה ובטוב לב והיינו ויהי ה' את יוסף ולא זזה שכינה מאתו משום ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו רואה עצמו איש מצליח ושש לבו ותגל נפשו, וזו היא כוונת ברכת הגומל לחייבים טובים שגמלני כ"ט, המברך לא יברך על הטובה שהציל ה' נפשו אלא גם על הצרה שהי' בו יברך ג"כ והיינו הגומל לחייבים טובים שגובה דילי' מהם בעה"ז שגמלנו כל טוב היסורים והרפואה היו לטוב: ונחזור לדברת חז"ל כשרואה וכו' יפשפש במעשיו ולא יתלה במקרה כי אם מיד ה' היתה זאת לו לטובתו לפרוע ממנו בעה"ז מעט מעט, ולמחר לעה"ב לקבל שכרו פשפש ותלה ולא מצא בידוע שיסורים של אהבה כי לפעמים שיודע ה' כי צדיק הזה, האהוב לפניו ית"ש אשר מעשיו קרבוהו, לפי טבעו ותאותו יוכל לבוא לידי עבירה כי יצרו יגבר עליו ולא יוכל לו והן בקדושיו לא יאמין, וכדי שיעמוד בצדקו ויהי' אהוב לפניו כמו שהוא עכשיו שולח ה' עליו יסורים ומילי דמצטער בי' כדי לעוררו ולהכניע לבבו בל יכשל ויאשם, ויש להעמיס זה בקרא שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כי היו רבו צריו וצורריו ורודפיו, ודוד בא עד הראש ותכלית יסוריו ועינויו כדי שלא ימוש ובל ימוט מדרך אשור וילך ימין ולא שמאל, וזהו שאמר שויתי בלבי ה' לנגדי תמיד מה שנראה לפי ראות עין כי ה' לנגדי למנגדי תמיד ורבים אומרים לנפשי אין ישועתו באלקי' סלה, אבל הוא אמר בלבו ה' לנגדי מנגדי תמיד הוא לטובתי כי עי"ז מימיני בל אמוט, וכאשר חשבתי כן ע"כ שמח לבי ויגל כבודי ביסורים ורדיפות גם בשרי ישכון לבטח כי לא הרגיש כ"כ היסורים שהי' נושא אותם בסבלנות בחשבו כי הכל לטובה, וזהו פי' הקרא את אשר יאהב ה' ל"א אשר אוהב אלא אשר יאהב שרוצה שאהבתו אליו לא תסור לעתיד ויאהב אותו להבא יוכיח כדי שיעמוד בצדקו, ונבוא אל המאמר שהתחלנו בו, שר"ע שמח שראה רבו בצער שלא יקבל עולמו בעה"ז ומקבל עונשו בעה"ז ואמר ר"א כלום עברתי עכה"ת כולו מא' ועד תי"ו ע"פ שאמרו ז"ל בש"ס סוטה תורה תחלתה וסופה גמ"ח ואמרו ז"ל כל מי שיש בידו תורה ואין בידו גמ"ח גם תורה אין לו ולכן אמר ר"א בדיוק שקיים כה"ת מא' ועד תי"ו היינו מתחלתה ועד סופה שתחלתה וסופה גמ"ח חסד שעושי' עם החיים וסופה חסד שעושין עם המתים ואמצעיתה רובן מצות שבין אדם למקום ואמר שקיים כולה, ואמר מפורש מתחלת' ועד סופה שעיקר וכלל גדול דכל שאין בידו גמ"ח גם תורה אין לו וכ"ש מי שעושה עול וכספו כסף סיגים שגם תורה אין לו דאין מעשה קיום מצות ה' רצוי' לפניו ואינו אלא מנאץ לכן פרט ר"א מצות אלו שלא עבר ע"כ זה, ולמה יענש אחר שפשפש תחלה ותלה ולא מצא לא