כתב סופר אורח חיים נו

ושניהם דאורייתא וצ"ל הגם דקדוש ובהמ"ז על הכוס לאו דאורייתא מ"מ קידוש ובה"מ ב' מצות דאורייתא הם וכשמברך בהמ"ז וקדוש על כוס א' הגם דכוסות דרבנן בשני' מ"מ אסור משום דנראה כמשא עליו לקיים מצוה דאורייתא כתקונן שתקנו חכמים לברך ולקדש על כוס יין מלא, אבל קשה לי וכי לא משכחת שאכל רק שיעור דרבנן ועיקר בהמ"ז דרבנן ואיך כ' הרמב"ם בפשיטות דאיכא משום חבילות כיון דשניהם דאורייתא ומי פסקא דאכל שיעור דאורייתא וצ"ע. וע"כ כדברינו כן הוא כשמקדים דרבנן לדאורייתא בוודאי איכא משום א"ע חבילות וכ"ש הוא וכ' הרמב"ם אפי' אכל שיעור דאורייתא דתרתי דאורייתא מ"מ איכא משום א"ע חבילות וכ"ש כשלא אכל רק שיעור דרבנן דהא מקדים לדרבנן ועושה דאורייתא טפל לדרבנן וא"ש נכון בעזה"י: והנני מוסיף והולך מה שנ"ל עוד בשיטת הרמב"ם דוקא כשעושה ב' מצות דאורייתא ודרבנן בזה אח"ז ליכא משום א"ע מ"ח וע"ד שכתבנו שעושה תחלה דאורייתא ואח"כ דרבנן דכבר יצא ידי דאורייתא ולא נראה כמשא עליו, אלא מצוה דרבנן שאחרי', אבל כשעושה בבת אחת דאורייתא ודרבנן והי' ראוי' ואפשר לעשות כ"א בפ"ע הגם דחדא מנייהו דרבנן מ"מ איכא משום א"ע חבילות דמחזי כמשא עליו ב' מצות של דאורייתא ושל דרבנן שעושה אותם בב"א ולמשא עליו לעשות מצוה דאורייתא בפ"ע והי מינייהו מפקית דנאמר על מצוה דרבנן כי זאת המצוה למשא עליו כנ"ל נכון מסברא: ויש לי ראי' מהימנא על זה מירושלמי דמביא פ"י בשבת כ"א סוגי' דכבתה דאין מדליקין נ"ח בשמן שריפה כשיש לו שמן אחר וטרח פ"י למצוא טעם למה לא ידליק בש"ש גם כשיש לו שמן אחר ולדידי נראה הטעם פשוט משום דא"ע מ"ח ומחזי עליו כמשא שעושה בש"ש שמצוה עליו לשרפו עוד מצות נ"ח וכשאין לו שמן אחר שרי כמו בכל מצות כשא"א שרי כבש"ס פסחים ק"ב ע"ב: וי"ל בדברינו עד"פ קוש' תוס' שם מנ"ל דאין מדליקין בשבת משום טעם אחר הוא דמותר לשמש, ונ"ל עפמ"ש פ"י מדקתני פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת גם שמן שריפה בכלל והקשה מ"ט אין מדליקין בשבת, והנה טעמינו לשבח הוא משום א"ע מ"ח אלא דזה דוקא כשיש לו ש"א, אבל כשאין לו שרי והה"נ שארי שמנים ופתילות בחול רק כשיש לו כמ"ש פ"י דפשיטא משום חשש שמא יפשע אין לבטלו ממצוה, אלא דבשמן שריפה בשבת אפי' אין לו אסור משום שמא יטה למאן דס"ל דה"ט דא"מ בשמן שריפה בשבת והא דאמר ר"ה כל השמנים שאמרו אין מדליקין דגם ש"ש בכלל בשבת אסור להדליק נ"ח אפי' אין לו שמן אחר ומדכייל להו ש"מ בכל השמנים אסור בשבת אפי' אין לו ש"א ש"מ דאיכא בשבת עוד טעם משום דמותר לשמש לאורו ומשום שמא יטה כמו בשמן שריפה וא"ש עיי': ולפמ"ש דיש חילוק בין מקדים מצוה דאורייתא לדרבנן ועושה הדרבנן טפל לדאורייתא, אפשר יש לומר עוד דלא בא לאפוקי אלא כשא' דאורייתא וא' דרבנן ומקדים דאורייתא ועושה דרבנן טפל לדאורייתא כה"ג ליכא משום מחזי דרבנן כמשא דלא קפדו רבנן כשעושה דרבנן טפל וגררא לדאורייתא, אבל כשעושה תרתי דרבנן זאח"ז בכוס א' דא' טפל לחבירתה דרבנן איכא קפידא דמחזי שניה' כמשא ועושה אותה טפילה לדרבנן, ול"ק תו מש"ס ברכות הנ"ל כמובן, וי"ל דתוס' פסחים דס"ל דבז' ברכות דחופה איכא משום חבילות ורבינו משולם דס"ל ג"כ דבדרבנן איכא משום א"ע חבילות אלא דכולם שייכי' להדדי, אפשר דמודו לרמב"ם בא' דאורייתא ושני' דרבנן דליכא משום חבילות ועיי': אלא לבעל מגדל עוז אין מעוז ומגדול בדברינו דהא הוא כ' דרמב"ם בא לאפוקי ברכות דחופה דליכא משום חבילות קשה מש"ס ברכות, ואפשר דס"ל דהתם לאו משום מחזי כמשא, אלא משום דמוריד בזה כבוד שמים שמברך בכללי' ואינו מברך בפרטי' על כל ענין בפ"ע ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ולא דמי' למברך בהמ"ז ומקדש על כוס א' דמשום משא דצורך והוצאת דכוס הוא, אבל לענין ברכה לברך בשם ומלכות ולכלול ב' דברים כאחת הגם כי הברכו' עצמן דרבנן מ"מ הורדת כבוד ומיעוט ברכה ושבח לאל עליון הוא, וזכר לדבר עיי' רא"ש סוכה ר"פ לולב הגזול שכ' לענין מהב"ע אין לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן כיון שמברך ומוציא ש"ש מה לי מצוה דאורייתא או דרבנן כוונתו הגם דיש לחלק במצוה עצמה בין דאורייתא לדרבנן דהקילו בדרבנן ולא חששו משום מהב"ע אבל לענין ברכה אין לחלק הגם שהברכה עצמה היא דרבנן כיון שמוציא ש"ש מה לי על מצוה דאורייתא או דרבנן בין כך ובין כך מנאץ הוא, וכן י"ל לענין חבילות הגם שיש לחלק בין הכא לדהתם, ועיי' סוכה פ' לולב וערבה אמר ר"ז הלכה כר"י ומפרש טעמא ברוך ה' יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו ועיי' רמב"ם פי"א מהלכ' ברכות הלכה יו"ד: והדרינן לספקתינו לברך שהחיינו על מצוה ועל בגד חדש וכדומה אם שני ענינים הם הגם שעיקר הברכה דרבנן, מ"מ איכא משום חבילות או משום דבתרתי דרבנן ס"ל לרמב"ם בכ"מ דאיכא משום חבילות, או משום דברכה שאני, ואפשר דברכת שהחיינו על בגד או פרי חדשה שאינה חיוב כ"כ יש להקל, והיכא דא"א ודאי שרי בין לטעמא משום חבילות ובין לטעמא משום הורדת כבוד ה' ומיעוט הודי' ושבח, זהו שהעלתה מצודתי בחפזי בעיון כשעות שתים, בעזרת נורא תהלות, בדין זה דאין עושין מצות חבילות, הוא יראנו מתורתו נפלאות לשמור ולעשות מצות חבילות חבילות, בל יעכבונו מחבלי כרם ה' צבאות ואת חג המצות נחוג בדיצות, הכ"ד אוה"נ דש"ת ושלום על דייני ישראל ותלמידנו מבחרי גברינו אהובינו כנפשינו ונפש אוה"נ. פ"ב ד' כ"ט אדר תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל תשובה כז כתקוע שופר, תכתב בספר אשכול הכופר, ממשפחת סופר, כל טוב מאתך לא תופר, ה"ה חביבי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק הרב המאוה"ג המאיר בתורתו לעדתו מורג חרוץ בע"פ כש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האללאש יע"א: יקרתך קבלתי נשלח אלי ממקומי לכאן ואני פה עוסק ברפואות זה כמה שבועות להעלות רפואה למיחוש שלי מיהא בעי, ולהשיב נפשי אחרי שהייתי בוויען שנצרכה למקום חתך אפעראציאן אשר בחמלת ה' עלי גמלני כל טוב, וטוב אחרית דבר מראשיתו ברוך הגומל לחייבי' טובים שגמלני כל טוב, והנה יום אתמול ביום שהכינותי עצמי לשוב למקומי הגיע לידי מכתבך החביב עלי בחפשי בין המכתבים להשיב עליהם בעוד היותי פה, ושמתי מעט עיוני עליו שלא לאחר תשובתי אליך ולהוציאך מדאגה על בריאותי, והנה כתבת דבר בעטך עט סופר דבר בעתו מה טוב בדין ברכת הגומל שכ' הטור סי' רי"ט בשם אביו הרא"ש ז"ל דמי ששומע ויוצא בברכת מי שאינו מחוייב לברך אינו יוצא רק כשעונה אמן, ומי ששומע ממחוייב א"צ לענות אמן וקשי' לך ממ"ש המחבר סי' ח' אם ג' מתעטפים בטלית א' יכולים לברך כ"א בפ"ע או א' יברך והם יענו אמן הא כולם מחוייבים בברכה ויוצאים בלי עניית אמן וכתבת שעמדת על קושי' זו זה כמה, ולדידי אפי' רגע א' לק"מ דבסי' רי"ט כ' דיוצא בלי עניית אמן, אבל מחוייב לענות אמן ככל שומע ברכה מפי חבירו דצריך לענות אמן כמבואר סי' רט"ו ויש מקום לומר דוקא כששומע והוא השומע ממברך אינו יוצא בברכתו שאינו מחוייב באותה ברכה או שאינו מכוין לצאת צריך לענות אמן אבל כששומע ומתכוין לצאת דהו"ל כאלו הוא המברך בעצמו דשומע כעונה י"ל דאינו מחויב לענות אמן וגם אינו רשאי דהו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו כן הי' מקום לומר לולי דכ' המחבר בסי' ח' דא' מברך והם יוצאי' ועוני' אמן שמחוייבי' לענות אמן על שמיעות הברכה מא' המברך הגם שהוא שומע ויוצא וליכא משום עונה אמן על ברכת עצמו כיון דאינו רק שומע ולא מברך בפה וכ"ז פשוט וא"צ לפנים: ויש לעי' במי שיצא ומוציא כגון בברכת מצוה כבש"ס ר"ה דבכל הברכות חוץ מברכת נהנין אע"פ שיצא מוציא ועיי' מג"א סי' ח' בברכת טלית אע"פ שיצא ובירך מוציא ועיי' פמ"ג הגם דמבואר כן בש"ס ר"ה קמ"ל המג"א רבותא דס"ד דברכ' טלית כברכת נהנין דאינו מחוייב להלבישו עיי"ש, וכן משמע מש"ס ר"ה דאמר כל הברכות חוץ מברכת נהנין משמע דגם ברכת טלית בכלל, ויש לי מקום עיון אם יענה השומע ויוצא אמן כיון דהמברך אינו צריך לאותה ברכה רק להוציאו א"צ לומר אמן וגם אין ראוי' דהו"ל כעונה אמן על ברכת עצמו, או נימא כיון דהמברך מוציאו משום ערבות דגם הוא מחוייב בחיובו יוכל וצריך לענות אמן, וצד זה רחוק בעיני דאין מחוייב לברך לו ולהוציאו רק שאפשר לו מצד ערבות ונראה יותר דלא יענה אמן וצל"ע: והנה דין זה דהרא"ש דכל שהמברך אינו מחוייב צריך השומע ויוצא לענות אמן ואל"ה לא יצא נובע מש"ס ברכות דמקשה והא איהו לא קמודה בשעונה אמן, ולכאורה גם כן הדין בכל ברכת מצוה כשמברך כבר יצא ומוציא חבירו צריך לענות אמן כיון ששומע מאינו מחוייב ומ"ש, ובש"ס ר"ה כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין, משמע דכל ברכת המצות כשיצא שוה לברכת הנהנין שיצא ונהנה גם המברך דוודאי יצא בלא אמן וצ"ע מ"ש מברכת הגומל: שוב ראיתי בפמ"ג סי' רט"ו במשבצות שכ' כמסתפק היכא דיצא ומוציא אם מחויב לענות אמן וכ' דיש לחלק דהתם מחוייב בדבר משום ערבות עיי"ש, ואני לא אבין מ"ש ברכת הגומל דג"כ איכא ערבות למברך דהא מחוייב השומע לברך ומ"ש, ואפשר כוונתו לחלק בין ברכת מצוה דגם המברך מחוייב במצוה עד שלא יצא משא"כ ברכת הגומל דלא בא לידי חיוב אלא במקרה ואין בידו להביא עצמו