כתב סופר אורח חיים נד

דיש לו שמרה בראי' ובשני' הגם שאינה כ"כ כמו הראשונה, מ"מ מודה דלאחר שראה או אכל לא יברך על ראי' ואכילה זו, ואפשר על הראי' יוכל לברך כשהוא עוד לפניו ורואה והו"ל כעין מצוה שיש לה משך זמן, אבל על אכילה שנכנס לתוך מעיו באין רואה לכ"ע אינו מברך לא משום הראי' שעברה ולא משום הנאת אכילה שאינה עוד, וכ"ז בברכת שהחיינו על אכילה הנאת הגוף, אבל ברכת שהחיינו על המצוה גם אחר עשייתה שמחה לאיש בעשי' מצוה שעשה בשמחה דלא פסקה השמחה כי אחרית לאיש שלום כי היום לעשותם ולמחר לעה"ב לקבל שכרה, וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקי' כשעומדים לפניו לשמור מצותיו, ואח"כ ישישו בשמחה זו שעשו רצון קונם בשמחה כדכתיב עבדו ה' בשמחה כנ"ל נכון בעזה"י: ואחרי הוצעת מילי טבא אלו, מובן ממילא, דראוי' להקדים ברכת מצוה לברכת שהחיינו, דברכת מצוה זמנה ומקומה לפני המצוה וא"א לברכה אח"כ, משא"כ ברכת שהחיינו אפשר לברכה אח"כ הגם לכתחילה ראו' לברכה קודם שהשמחה ביותר, ומשו"ה אינה הפסק בין ברכת מצוה לעשי' דשייכי' לעשי' מצוה וקודם לעשייתה מ"מ אפשר לברכה אח"כ וברכת מצוה בדוקא קודם עשי' וקבוע לה מקום וזמן ראוי' להקדימה, וזכר קצת מהגיע זמן מנחה שמקדימי' למוסף כיון דמנחה זמנה היא ות"מ לאו זמנה היא ואפשר אח"כ, ואע"פ שאין ראי' לדבר והחילוק רב מ"מ זכר לדבר מיהא איכא, ועיקר הדבר ראוי לאמרו לפע"ד וכי נכון הוא: עד כה היו דברינו בברכת שהחיינו על עשי' מצוה והעלינו ג' טעמים לרמב"ם דמקדים ברכת מצות פדיון לברכת שהחיינו ומה שאנו מברכין בלולב ברכת מצוה תחלה יש לנו ב' טעמים ובשופר וכדומה טעם אחד ואחרון חביב דכולל כל המצות יחד בחד טעמו ועולים כולם בקנה אחד, בעזרת יחיד ומיוחד: ונשית פנינו לברכת שהחיינו על פירות חדשים, הנה להקדים בדוקא ברכת פירות לברכת שהחיינו כל ג' טעמים שלנו בהקדמת ברכת המצוה לברכת שהחיינו אינם בברכות על פרי חדשה ולא אמרו רבנן בטעמא להקדים דוקא ברכת הפירות, ולכאורה רשות נתונה להקדים איזהו מהן שירצה, אלא הא ליתא כיון דאין טעם להקדים ברכת הפירות ממילא צריך להקדים ברכת שהחיינו, לא מבעי' לשיטות דס"ל דברכת שהחיינו על אכילה רשות היא אם מברך שהחיינו בין ברכה לאכילה הו"ל הפסק וכן נקיט המג"א בפשיטות דרשות היא ועיי' ב"י, ואפי' לפמ"ש האלי' רבה מהג"ה סמ"ק דברכ' שהחיינו על אכילה חיובא היא, מ"מ כיון שאין קפידא להקדים ברכת שהחיינו קודם לברכת פירות צריך לכתחילה להקדים ברכת שהחיינו כל דאפשר שלא להפסיק, ולסמוך אכילה לברכתו עדיף, ומ"ש בבאר היטב בשם הלקט, ספר הלקט לא נמצא בלקט הספרים שלי, וטעמו לא ידענא ואפשר כ' כן מפני שראה ברמב"ם הלכ' בכורים הנ"ל להקדים בפדיון ברכת פדיון ומדמה מלתא דרמב"ם למלתא דברכת שהחיינו על אכילה, וכבר לחלק יצאנו בחלוקי' הרבה בין דינו של הרמב"ם וגם לא דמי' לברכת שהחיינו דשארי מצות מלבד כ"ז לדס"ל דברכת שהחיינו רשות ואפי' באכילה, שני ושני ברכת שהחיינו דמצות דהיא חובה לכ"ע כמבואר בש"ס עירובין הנ"ל : וראיתי לפמ"ג שכ' דראוי' להקדים ברכת שהחיינו משום דעל הראי' ראוי' לברך א"כ ברכה זו קדמה אלו דבריו ז"ל, ויש לפקפק ולפגום טעמו הא א"א נוהגי' לברך על הראי' ומבואר הטעם דיש ויש שאינן נהני' בראי', וא"כ אילו שאינן נהנין בראי' למה יקדימו ברכת שהחיינו דוקא, ונ"ל להוסיף מיא וקמחא, דנ"ל דברכת שהחיינו על הראי' לאו על הכא' הראי' עצמו ששבעתו עינו ושמח בראי' שמחה בראי' זו מה זו עושה לרוב ואפשר לכל ב"א, אלא שהנאת ראי' יש לב"א שרואה פרי חדשה שיוכל לאכלה וליהנות באכילתה ושמח לבו בראי' ע"י הנאת אכילה שיקנה ויאכל, ונ"ל שזהו הרבותא שכ' המחבר אפי' רואה ביד חבירו וכו' ואם הראי' עצמה הנאה מה לי של חברו או שלו סוף כ"ס נהנה בראי' ופשיטא ואצ"ל הוא, ולמ"ש מובן היטב דה"א דוקא כשרואה שלו או ביד מוכרו לו כשירצה איכא הנאה בראי' ששמח שרואה דבר שיוכל לאכול, וה"א כשרואה ביד חברו שאין מוכר לו אינו שמח בראי' פרי זו שלא יאכל אותה קמ"ל כיון שרואה פרי זו ויש עוד מאותו מין בעולם שיוכל לקנות ולאכלה הנאה לו בראי' שיבוא גם הוא לאכלה כמוהו, ומ"ש אפי' על האילן משמע אפי' על אילן שלו איכא רבותא, דה"א כיון דבעי טורח תלישה ולפעמים לא נגמרה ונתבשלה לגמרי וטוב לפרי שתהי' עוד מחובר לאילן ובכה"ג פליגו אי מחובר לקרקע כקרקע, ה"א דליכא שמחה כ"כ קמ"ל דשמחה לו על העתיד לבוא, ועיי' ערובין מ' ע"ב אמר ר"י אנן אפי' על קרא חדתא נמי מברכי' וכ' רש"י כשאני רואה קרא חדתא מזמן לזמן, צ"ל מה רצה רש"י בזה שכ' כשרואה מה לי אכילה או ראי' ונראה לכאורה דס"ל לרש"י דעל אכילה חיוב לברך והא דאמר שם רשות היינו על הראי' לכן הוצרך לפרש דר"י על הראי' מברך דע"ז דחה דרשות לא קאמינא ועיי' אבל לפמ"ש דברכ' על הראי' היא משום שנהנה כשיאכל אין ראי' דרש"י ס"ל כסמ"ק לחלק בין ראי' לאכילה די"ל דרש"י קשי' לי' למה אמר ר"י אנן אקרא חדתא נמי מברכ' למה פרט קרא וכי לא אכל או ראה פירות חדשי' טובא והוא דקדוק דבעי ישוב לכן התחכם רש"י וכ' על הראי' מברך והיינו משום העתיד שיאכל ממנה ויש רבותא הגם דקרא לא נאכל כמות שהיא חי וצריך טורח והכנה דרבה עד שראוי' לאכול ומחוסר מעשה כ"כ מ"מ שיער בעצמו שיש בראי' שמחה על העתיד עד שמברך שהחיינו, וכ"ש שארי פירות דנאכלי' כמות שהן חי ולכן פרט קרא לדוגמא אפי' פירות כאלו שמחוסרי' טורח ומעשה בישול, וכ"ז אם מברך על הראי' אבל אם מברך על האכילה והיינו קודם שאוכל וסמוך לו אחר הבישול דוודאי אין רשאי לברך שהחיינו על אכילה קודם הבישול כשאין נאכל כמות שהוא חי שמא יאנס ולא יבשל או לא יבוא לאכול, וכל ברכה צריכה להיות סמוך למעשה כל האפשר מה"ט כמבואר בדוכתא טובא, ואי קאי על קרא מבושלת מאי רבותא דקרא דוקא דנקיט וע"כ דקרא חי' קאמר כמ"ש וע"כ יברך על הראי' וא"ש נכון מאוד: ולהיות כן דברכה על הראי' שמחה היא לאדם משום שיאכל ממנה ואנו אין נוהגי' לברך על הראי' משום שיש ב"א שאין שמחי' בראי' משום העתיד לבוא, וכ"ש שיש ב"א שאין שמחי' כשרואי' ביד חברו או באילן או בראי' דבר דצריך תיקון והכנה דרבה, ויש חששו' הרבה לברכה לבטלה לכן נוהגי' שלא לברך בשעת ראי', וכ"ז עד שאין מוכן ומזומן לפניו לאכול, אבל כשרוצה לאכול מיד חל עליו חובת ראי' לברך על הראי' דאז ודאי שמח וטוב לב הוא שרואה מוכן לפניו דבר שמתאוה לאכול וכיון דיש חיוב בשעה שנוטל לאכול על הראי' ראוי' שיקדים ברכת שהחיינו שהיא על הנאת הראי' קודם שנותן לתוך פיו, וברכת נהנין על הנאה שנהנה בשע' שנוטל לתוך פיו ויש לו הנאת גרונו ומעיו כנ"ל ועיי' בכ"ז: עוד י"ל כעין זה דמשו"ה ראוי' להקדים ברכת שהחיינו הגם שא"א מברכי' על הראי', נ"ל דיש אופן דמחוייב לברך ברכת שהחיינו וא"צ לברך ברכת הנהנין כגון מטעמ' שא"צ ברכה לי"א אפי' יורד למעיו ולי"א דוקא מגמע ופולט ונ"ל דמ"מ ברכת שהחיינו לכ"ע צ"ל דמ"מ נהנה מעט ושמח בטעימתו יותר הרבה מראי' ולכ"ע יש הנאה ושמחה בזה כנ"ל, ולכן ראוי' שיקדים ברכת שהחיינו דחיובא בא מיד כשמכניס לתוך פיו, וברכת נהנין באה דוקא על מה שבולע ועיי': עוד כ' הסמ"ג אם אקרה ובירך ברכת אכילה קודם יוכל לברך שהחיינו קודם אכילה דהו"ל כגביל לתורא דהא י"א דחיוב לברך על אכיל' כונתו כיון דהוא ספק עכ"פ אם חיוב לברך שוב הו"ל כגביל לתורא דהשתא דאיכא ספק וראוי' לברך הו"ל כצריך לאכילה והוא רחוק, ונ"ל להוסיף עכשיו שכבר נהגו לברך שהחיינו כבר קבלנו עלינו חובה לברך שהחיינו כעין שכ' הרי"ף בת"ע רשות כבר קבלנו חובה ובתפלה לגבי נשים, וכן הדבר הזה לענין שהחיינו וגם שיש דס"ל דחיובא הוא וכבר קבלנו עלינו להחמיר לברך ונעשה למ"ד רשות מרשות חובה כנ"ל: ומ"ש הפמ"ג עוד כשאכל מעט יוכל לברך עוד נ"ל נכון דבאכילה מועטת לא מיתבא דעתי' ושמח לבו כשאוכל עוד עד שאוכל שיעור באכילה זו, או אוכל בפ"א אכילה מספקת אז שמח לבו ואז יברך בלב שמח ונפש חפיצה ברכתו תעלה לפני ה' ותרצה, זהו שהעלתה מצודתי במרוצה והצגתים לפני מע"כ יחי' וכאב את בנו בדברי' ירצה: ולאשר יודע אני נפש תלמידי כבני כי חביבים וערבים עליו דברינו והרבה דברים חרותים על לוח לבו ששמע מאתי בהיותו דולה ומשקה ושתה מי תורה לצמאו בהיותו יצק מים על ידינו, וכאשר שמעתי ממנו בהיותו אתי עמי יחד במרחץ מ"ב בקיץ העבר, והי' לי למשיבת נפש ולחובר חבר, אמרתי אציגה לפניו דברי אגדה מענין לענין באותו ענין שאנו בו לפרש מדרש תנחומא אשר ז"ל בפ' בראשית הבונה בית חדש כיצד צריך לברך, מברך שהחיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, והוא תמוה מתחלתו ועד סופו, מה זה שאלה כיצד צריך לברך וכי ברכת שהחיינו מלתא חדתא היא לו לתנחומא, ולמה שאל דוקא על בונה בית חדש, וגם סיומא דמלתי' תמוה ביותר שמסיים כדי לעשות נחת רוח ליוצרו פשיטא כל המצות וברכות הם לנ"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני: ואמרתי מאז, והוספתי כעת, דיש לעיין בברכה זו דשהחיינו וקימנו לבונה ב"ח ואוכל פרי חדשה או לובש בגד חדש מה טיבה וכי לתכלית זה נברא אדם ליהנות הנאות גופני' לאכול מפרי' של עה"ז ולשבוע מטובה הגם שמחוייבים אנו לברך ברכת הנהנין וברכת המזון דאורייתא, היינו לשבח ה' על שנתן לנו צרכינו אבל לברך שהחיינו וכדומה וכי לזה בראנו ה' ולזה אנו מצפי' לחיות עלי האדמה אתמהא, והנה בברכת הפירות י"ל שמברכי' שהחיינו שנוכל לברך ברכה שלפני' ושלאחריה אבל קונה בגד חדש וכדומה לא ידענא טעם נכון, ונראה וקימנו לזה"ז שנוכל ליהנות ולאכול לשמחת לבבינו במה שבא מזמן לזמן