כתב סופר אורח חיים נג

משום דלית בי' שיעור ורחוק להעמיס בכונת רש"י דהנאתו מועטת היינו שאין בו שיעור דהו"לל דאין בו שיעור, וי"ל דרש"י ס"ל כתוס' ברכות הנ"ל דא"צ שיעור לברכה אחרונה לכן הוצרך רש"י לטעמו, וכל בו אפשר ג"כ להאי שיטה זכ' טעמא דידי' אבל קשה על הט"ז ומג"א דלא כתבו להלכתא טעם זה, וגם על ש"ס נדה דקאמר לאתוי' ריח קשה קצת הא בריח ליכא שיעור וא"א לשערו ברביעית וכזית מאי ארי' ריח אפי' שארי דברים אין מברכי' רק כשיש שיעור כהנ"ל וצל"ע לפום רהיטא: ויש מזה ראי' לשיטתו של ט"ז בסי' ר"י דביי"ש משערי' לפי דרך שתי' יי"ש לדבריו ה"ה בריח משערי' לפי דרכו שמריחי', אמנם למ"ש הט"ז שם עוד מלתא בטעמא משום דאפשר למזגו וראוי' להעמידו על רביעית זה לא שייך בריח קשה עדיין קושית', ועיי' מג"א סי' ק"ץ ס"ק ד' דחולק על הט"ז ביי"ש בוודאי קשה כהנ"ל, ואפשר י"ל דוקא בדבר דשייך שיעור ס"ל למג"א דבעי דוקא שיעור ולא חלקו רבנן בין מאכל למאכל בין משקה למשקה כמ"ש המג"א דהא כמה דברים כגון יינות חזקים ומאכלים טוב' דבפורתא מייתבים ומשביעים ולא חלקו חכמים בדבר, ודוקא היכי דשייך שיעור כגון במאכלים ומשקים לא פליגו רבנן בשעורי' אבל בריח דלא שייך שיעור לעולם גם המג"א מודה דהי' ראוי' לנו למיזל בתר הענין דרך הנאתו לולי דהנאתו מועטת או משום שכלה והולך לו, ואפשר י"ל עוד ניהי דבריח עצמו אין שיעור אבל משערי' בדבר היוצא הריח ממנו, כהא דאמרי' דמשערי' בחתיכה דאי במאי דנפק מיני' מנא ידעינן כן י"ל באפשר ומ"מ הראשון נראה יותר: וכל מה שכתבנו לענין ריח, יש לעיי' ג"כ לענין שתי' טוטין דא"א לשער בשיעור הראוי' העשן ולחלוחית היוצא אלא כשנשאר בעשבי' עצמן, וכ"ז לפי שצידד המג"א והניח בצ"ע אם צריך ברכה לפניו יש לעיי' גם בברכה שלאחריו, ולצד שא"צ ברכה בוודאי דכ"ש דא"צ ברכה לאחריו כמבואר במתני' נדה כל הטעון ברכה לאחריו טעון לפניו ויש שטעון ברכה לפניו וא"ט לאחריו: וכד הוינא טלי' שמעתי הוראת מרדכי גדול ליהודים הרב הגאון מאורן של ישראל מאור הגולה מוהר"מ בנעט זצ"ל כדי להוציא נפשו מן הספק שתה תחלה מים ובירך על המים והתכוין על שתי' הטוטין, ולפמ"ש מ' דחש לברכה ראשונה יש לחוש ג"כ לברכה אחרונה ומהיות טוב ישתה שיעור מים שראוי' לברכה אחרונה, לולי דקשה וכמעט א"א שהרי שותי' טוטין כמעט כה"י, וחזי מה עמא דבר, שאין חושש לספיקת המג"א ואין פוצה פה ודובר דבר, ואני פה לא אוכל לדרוש מפי סופרים וספרים, אלא חושב מחשבות מהרהר הרהורים, בלי שימת עין בחוברי חבורים, חקרי הלב גדולי המורים, והי' זה לך שלום כעת יאמר יברכך ה' וקרנך בקרוב בכבוד ירום, כאות נפשך ונפש דודך רבך אוה"נ חותם באהבה. פה מרי' באד א' לס' למען יטב לך והארכת ימים תרל"א לפ"ק: אחרי שובי למקומו, וחפשתי ומצאתי בס' מור וקציעה דפשיטא לי' דאין צריך לברך כלל ומה דמספקא למג"א פשיטא לי' באומרו כי אין כאן הנאה אלא לרפואה, והנה הגם דלדין יש תשובה דבוודאי הנאה יש בו הנאה המורגשת גם סתר דבריו ממ"ש אח"כ דמותר ביו"ט ועכצ"ל משום דיש הנאת הגוף דלרפואה אסור בי"ט ועי' ק"נ ביצה דדחה התירו של פ"י בשבת דכל דהוא לרפואה ל"צ שוה לכל נפש א"כ אסור ביו"ט דכל שלרפואה אסור, ובתשובה א' קיימתי דבר' פ"י דוודאי יש בו ג"כ הנאה דלא מינכר שהוא לרפואה לחוד ותרתי אית בי' ושם בארה, אבל בע"מ וקציעה, דפשיטא לי' דליכא רפואה קשה למה מתיר בי"ט, מ"מ כיון דמילי' דברכות נינהו דאזלי' להקל הגם שאין להכניס עצמו לספק ברכה חזי דבריו לצרופי וחזי מה עמא דבר: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כה פנחס זה אלי' מבני עליה, מעוטר במעלות ומדות רמות העולי' במסילה העולה בית אל, רב פעלים מקבציאל, ה"ה תלמידי חביב נפשי הרב המופלג מלא פלג בעל פיפיות, המאוה"ג עומד לתלפיות, כש"ת מו"ה פנחס המכונה זעליגמאן פראם ני' רב לעדתו בק"ק האמבורג במדינת דייטשלאנד יע"א: מע"י אצבעותיו שפרו לי בעט"ו ובזמנו הגיעוני ונפשו היפה בשאלתו בברכת זמן על אכילת פרי חדשה, איז' מן ב' ברכות להקדים אם ברכת הפרי או ברכת שהחינו, וראה ב' ראיות בדין זה א' בבאר היטב סי' רס"ה כ' בשם הלקט דיברך על הפרי תחלה ואח"כ שהחיינו, וראי' שנ' בפמ"ג באשל אברהם שכ' דיברך החלה ברכת שהחיינו ונפש תלמידי י"נ הרב ני' איותה לדעת חוות דעתינו ומנהגינו בזה, והנני למלאות מבוקשו במלואו מלא ברכת ה' אשר חנני הי"ת אחר שימת עין לטובה ולברכה לפי מסת הפנאי, הנה ראיתי הלכה למשה מאבא מאוה"ג זצ"ל שברך תחלה ברכת שהחיינו ולא שאלתיו להגיד לי טעמו, אבל ראיתי ראי' שלישי' תורה שבכתב בגליון ש"ע או"ח שלו שכ' וז"ל הטהור עי' רמב"ם פי"א מהלכ' בכורים הלכה ה' מבואר שאפי' בפדיון הבן שמברך תחלה על הפדיון ואח"כ שהחיינו מכ"ש בפרי דברכת הפרי תדיר טפי, ומ"מ אין אנו נוהגי' כן ע"פ מורנא הגאון זצ"ל וצל"ע, עכ"ל: והנה אבינו מלך מלכי רבנן הניח בצ"ע הוראת רבו, ואחר העיון נ"ל להעמיד הוראת רבי' דרבי כ' בקדושה היא דחלוקי' הרבה איכא בין ברכת שהחיינו על עשי' מצוה ובין ברכת שהחיינו על אכילת פירות וכדומה וכיוצא בו. וטרם אני אענה, אומר מלתא בטעמא דפשיטא לי' לרמב"ם בהלכ' בכורים להקדים ברכת פדיון ואח"כ שהחיינו בדוקא מה קפידא יש בהקדמה זו לזו, ואיפכא מסתברא להקדים ברכת שהחיינו שלא להפסיק בין ברכת המצוה לעשיית המצוה, ולהסמיך הברכה לעשות כל האפשר הגם דברכת שהחיינו על המצות חיובא הוא לכ"ע כמבואר בש"ס ערובין מ' ע"ב והו"ל כגביל לתורא ויותר דלאו הפסק, מ"מ לכתחילה אין להפסיק כמבואר ברמ"א קס"ז ועיי' מג"א סי' תקפ"ג ס"ק א', ונ"ל לומר דמלתא דרמב"ם יש בה תרי ותלת טעמי א) דס"ל לרמב"ם דכשמת הבן לא יברך האב שהחיינו ומה דמספקא לרא"ש ותוס' בכורות אם יברך שהחיינו פשיטא לי' לרמב"ם מסברא דלא יברך ועיי' טוש"ע יו"ד ס' ש"ה, וברמ"א ממהרי"ק כיון דמספקא לן לא יברך ולדינא אין מברכי' השתא במת הבן, וכיון דברכת מצות פדיון לעולם איכא וברכת שהחיינו לפעמים אין מברכי' אותה לכן ראוי' להקדים ברכת המצות דתדירה יותר ואין פדיון בלא ברכת המצוה ואיכא בלי ברכת שהחיינו, ב') י"ל ע"פ הכרעת ט"ז וש"ך סי' הנ"ל דאפשר לפדות ע"י שליח, ומבואר ברמב"ם הלכ' ברכות פי"א הלכה יו"ד דשליח אינו מברך שהחיינו ועי' ב"י או"ח סי' תקפ"ה ובמג"א ואחרונים שם, ובמחכ"ת של הצל"ח הי' נעלם כ"ז ממנו לפי שעה בכתבו שלהי פסחים דכ' מסברא דנפשי' בפשיטות דשליח אינו מברך שהחיינו עיי"ש, וי"ל משו"ה ראוי' להקדים ברכת פדיון דברכת שהחיינו אינה תמידי' גבי פדיון כשפודה ע"י שליח ואין האב שם ליכא ברכת שהחיינו וברכת פדיון איכא: עוד בה שלישי' והיתה לבאר, הנה ב' טעמים שהטעמנו דראוי' להקדים ברכ' על מצות פדיון מברכת שהחיינו, לא יועילו לנו למה אנו מקדימי' ברכ' מצות נטילת לולב ושופר לברכת שהחיינו, ובלולב י"ל כיון שאין מברכי' שהחיינו רק בי"ר ברכ' המצוה תדירה במצוה זו ומברכי' אותה פעמי' הרבה ראוי' להקדימה, אבל בשופר ל"ש ה"ט כמובן, ונ"ל להבין גם זה באקדמות מילין, הנה הרמב"ם פי"א מהלכ' ברכות כ' דאם לא בירך על המצות קודם לעשי' לא יברך אח"כ ונפקא ל' מש"ס ברכות נ"א ע"א ומדמה הרמב"ם ברכת מצות לברכות הנהנין, ועיי' יו"ד סי' י"ט בהג"ה רמ"א אם א"א לברך קודם שחיטה יברך אח"כ והוא מא"ז ובהג"א פ"ק דחולין דמחלק בין ברכת הנהנין אחר שאכל והנאתו עוברת איך יברך משא"כ בברכת מצוה ועיי' ש"ך שם שהכריע כרמב"ם, ועיי' פר"ח שכ' דרמ"א ג"כ ל"א רק היכא דא"א לברך קודם אבל באפשר ולא ברך תחלה לא יברך אח"כ ובזה גם הרמב"ם מודה ועיי' תב"ש, ואני בעניותי הארכתי בתשובה והוכחתי והראתי לדעת דרמב"ם ס"ל אפי' בא"א לא יברך אח"כ מ"מ י"ל רמ"א עשה פשר דבר ואכ"מ, היוצא לנו דשיטת הרמב"ם מיהא דבשום אופן לא יברך אח"כ ורמ"א נקיט להלכתא היכא דלא הי' אפשר ואנוס הוא יברך אח"כ, ואקדים עוד דנ"ל מתוך דברי הרמב"ם מדלא כ' ג"כ דאם לא ברך שהחיינו קודם עשי' מצוה דלא יברך אח"כ כמו שכ' לענין ברכת המצוה עצמה, וכ' שם בעשי' סוכה ולולב אם לא בירך שהחיינו בשעת עשי' יברך בשעה שעושה מצוה, ולא כ' בכל מצות שמברך שהחיינו שאם לא בירך קודם עשי' המצוה שלא יברך עוד ש"מ דס"ל דברכת שהחיינו יוכל לברך, והחילוק בין ברכת המצוה לברכ' שהחיינו הוא דברכת המצוה קאי על המעשה שעושה עכשיו ואחר שכבר עשה איך יברך וכ"כ הרמב"ם מפורש בהלכ' אישות בברכת נשואין, אבל ברכת שהחיינו על מצוה שבאה מזמן שיש בה שמח' הלב שזוכה לעשותה, גם אחר שעשה שמחה בלבו שהחיהו ה' לזמן הזה וזכה לעשותה ובוודאי לכתחלה יברך קודם עשי', ובדיעבד יוכל לברך אח"כ כנ"ל ממשמעות הרמב"ם והחילוק נכון מסברא: ועיי' מג"א ס' רכ"ה ס"ק ט' דאפ' אחר שאכל פעם שני' לא יברך על אכילה שני' וכ"ש על אותה אכילה והוא מרדב"ז, זה אינו סותר למ"ש דשאני ברכת שהחיינו על הנאת אכילה אחר שאכל מה הנאה ושמחה יש לו על הנאה דעברה ואפי' לא נתעכל עדיין ומברך ברכת המזון, שאני ברכת המזון שהיא ברכה שלאחרי' דכתיב ואכלת ושבעת ואח"כ וברכת על ששבע וכ"ז שהוא שבע מברך אבל ברכת שהחיינו אין ראוי' לברך אח"כ, ואפי' מאן דס"ל דיוכל לברך בראי' או אכילה שני'