כתב סופר אורח חיים נב

דצירוף שתי' ברביעית הרי אין חיוב ברכה אחרונה לפי שיטתו, ולראב"ד דס"ל דצירוף שתיי' בכדא"פ הרי לראב"ד מברך אפי' בריא האוכל ד"א כש"כ חולה, ובדרך זה בקל לשתות ורוב שתיות כך הם, עד שתמה הלחם משנה הלכ' מאכלות אסורות על רמב"ם איך אפשר צירוף בשתי' ונדחק כגון ששותה במהירות: והנה הוצעתי לפניו כל מה שהעליתי בדינים אלו בעזרת ברוך ומבורך, יברך גם אותו ברוב ברכות שיהי' עסקו לרפואה שלימה ויבוא בריא וחזק לביתו, טוב אחריתו מראשיתו, באורך ימים ושנות חיים ושלום יברך ה' אותו, כאות נפשו היפה ונפש אוה"נ חותם בברכת אהבה. פה מרחץ פראנצענסבאד יום ג' ד' מ"א תרכ"ה לפ"ק : הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כג בימי אורה יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום ה"ה בני מחמדי הרבני האברך מופלג בתורה וביראת ה' טהורה קנקן חדש מלא ישן מורג חרוץ כש"ת מו"ה שמעון סופר שי' לאי"ט: בזו השעה אחר שקדמו עיני אשמורות לגמור תשובה אחת בא"ע חפשתי באמתחתי אחר מכתבך אשר קבלתי בי"ר דחנוכה ושמתי עיני עליו למלאות מבוקשך להודיעך דעתי ע"ד שנספקת ונסתפקו בו חבורתא קדישא בבהמ"ד של י"נ הה"ג אב"ד שם, אם לברך שהחיינו על חתיכת אתרוג שמרקחים רוקח מרקחת עד שראוי' וטוב וערב לאכול ומקום הספק מאחר דהעיקר שמברכי' על הראי' אלא שא"א נוהגי' כן וטעמו בצדו מפני דלאו כ"ע נהני' מראי' ואם ברך בשעת ראי' יצא כמבואר כ"ז בש"ע או"ח סי' רכ"ה וכיון שברך שהחיינו בשעת נטילת האתרוג למצוה אפשר כבר יצא בברכת שהחיינו על הראי' ואכילה אלו דבריך, והנה מה דפשיטא לבעלי האבעי' דמברכי' שהחיינו על אכילת אתרוגים אלו שאנו יוצאים בהם י"ח לולי שכבר בירך בשעת נטילה למצוה, לפום רהיטא נ"ל דדבר זה עצמו אם מחוייב או רשאי למאן דס"ל ברכת שהחיינו על הפירות וכלים רשות הוא יש לעיי' דאתרוגים שלנו לא נגמרו ולא נתבשלו כל צרכם, וכשנגמרו ראוי' לאכילה בפ"ע, והו"ל לענין ברכת שהחיינו כמ"ש המחבר סעיף ז' ורמ"א סעיף ג' ומשמע דאין חילוק בין מברך על הראי' או על האכילה כשתקנו בשלא נגמר עד שראוי' לאכול כמו אתרוגים אלו כיון דהפרי בעצמותה לא נגמרה אין מברכי' שהחיינו כיון שאין שמחה בלבו על הראי' או באכילה ואינו נהנה מפרי עצמה רק אחר תיקון גדול בתערובת מינים שונים ועוד כל שמתקיים משנה לשנה בקרקע א"מ שהחיינו ואתרוג דר באילנו משנה לשנה וע"כ נקרא הדר ושמו מוכיח עליו, וטוב לברך על פרי חדשה ולהוציא בו גם את זה כמבואר שם בכיוצא בו ועי' רמ"א ומג"א סוף הלכ' ר"ה: ולמאי דבעי לכו אם יצא בברכת שהחיינו של י"ט בשעת נטילה, הנה ברכת שהחיינו קאי על המצוה שזכה והחיהו ה' לעשות המצוה ולא קאי על פרי כלל, ואם ברכת שהחיינו על הראי' או על האכילה חיובא היא כמו ברכת שהחיינו על קיום המצות איכא משום א"ע מצות חבילות חבילות ועי' פסחים ק"ב ע"ב וברכות מ"ט ע"א ועיי' רמב"ם פכ"ט מהלכ' שבת הלכה י"ג ועיי' במגדל עוז שם דס"ל דוקא בשניהם דאורייתא איכא משום חבילות ולא בדרבנן, וה"ה כשא' דאורייתא וא' דרבנן, לפ"ז גם אם ברכת שהחיינו על פירות חיובא סוף כ"ס אין בשניהם רק מצוה וחיוב דרבנן, אלא דקשה על הרמב"ם מש"ס ברכות מבואר דגם בברכות שהם מדרבנן איכא משום אין עושין חבילות, ובתשובה א' הארכתי וביארתי כ"ז: וכאן בנדון שלנו נ"ל הגם דיוצא בברכה על הראי', וי"ל גם לפי מנהגינו דאין מברכין על הראי' לפי שלא כ"א נהנה בראי' בעלמא ובתשובה א' בארתי דוודאי אין שמחה בראי' פרי כמו רואה אדם שחביב עליו, והשמחה היא כשרואה הפרי על לעתיד שיאכל ממנה כשירצה והיינו רבותא דכ' המחבר אפי' כשרואה ביד אחר ל"מ כשרואה שלו שיוכל לאכול ברצונו אפ' כשרוא' ביד אחר או על האילן דצריך תלישה מ"מ מברך על ראי' גמר פרי שיוכל לקנות ולאכול, ויש הרבה ב"א שאינם שמחים משו"ה מפני שיכולי' להנות ממנו עד שאוכלים, ושם בארה נ"מ לדינא, וי"ל דבראי' האתרוג כולם שמחים דשמחה היא לו כשראה דבר שיוכל לקיים בו מצות ה' והא על עשי' המצוה מברכי' מה"ט, והגם שאפשר לומר כן, מ"מ כיון שנוהגי' שא"מ על הראי' כלל הו"ל כמכוין שלא לצאת בברכת שהחיינו שמברך על המצוה לצאת גם על הראי' ואכילת הפרי וכיון שכונתו שלא לצאת לכ"ע ל"י וכ"ש בדבר דתלי' בדיבור ואחר כונת הלב הן הן הדברים דלא יצא כשמתכוין שלא לצאת כנלפע"ד לפום רהיטא בלי עיון: ומענינא דיומא מענין לענין באותו ענין בפ"י שבת פ' ב"מ בסוגי' דכבתה מביא ירושלמי דאין מדליקין נ"ח בשמן שריפה ולא מצא טעם הגון, לפע"ד הטעם פשוט משום דא"ע מ"ח וזה לכאורה דלא כרמב"ם דס"ל בחד דאורייתא וחד דרבנן ליכא משום חבילות וי"ל דוקא כשעושה ב' מצות דאורייתא ודרבנן זאח"ז דכל א' מעשה מצוה בפ"ע הוא, אבל כשמדליק בש"ש עושה ב' דברים בב"א בדבר א' מחזי כמשוי והי מנייהו מפקית לומר כיון שא' דרבנן חזי דדרבנן מחזי כמשא, וא"כ לברך שהחיינו על ב' דברים על הנאה הגופני' ועל הנאת המצוה הגם ששניהם דרבנן אפשר דאיכא משום חבילות ועיי', ויש להאריך בירושלמי הנ"ל, ובמ"ש בטעמו בסוגי' שם בישוב קושי' תוס' ולהיות כי זמן ק"ש של שחרית קרוב לבוא צריך אני להפסיק, וה' יאר עינינו בתורתו בלי הפסק ולא ימושו מפינו וכו' מעתה ועד עולם, הכ"ד אביך אוה"נ מברכך בברכת כל טוב סלה. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק ח' דחנוכה תרל"ב לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כד ה' ישפות כנהר שלומיך, תומיך ואוריך, ה"ה ב"א תלמידי כבני הרבני המופלג חריף ובקי משום לילות כימים כש"ת מו"ה עקיבא קארניטצער ני' בשבת תחכמוני בק"ק קראקוי יע"א חתן אחי הגאב"ד ני': אחד"ש אודיעך בידיעה של חיבה יתירה נודעת, כי קבלתי ברצון ע"י חותנך אחי י"נ הגנ"י תשורתך אשר הבאת לפני והי' לפני לרצון וגם לרבות דבריך מענין לענין באותו ענין על דברת מג"א סי' ר"י ס"ק ט' לעניין שתיית טוטין והניח בצ"ע לדינא אם יברך ברכה שלפני' אם דומה למטעמת שמגמע ופולט, או דומה לריח שמברכי' עליו וכ"ש הוא שהגוף נהנה ולהרבה אנשים משביע כאוכל ושותה: והנה לפי דמיונו של המג"א דמדמה דבר זה לברכה שמברכי' על הריח וכ"ש הוא דאית בי' הנאה טפי עלה ספק בלבי דגם לענין ברכה אחרונה הגם דעל ריח אין מברכין ברכה אחרונה כדאיתא בש"ס נדה נ"א ע"ב הלא כ' רש"י שם טעמא דמלתא משום דהנאתו מועטת וי"ל בשתי' ט טין דהנאתו מרובה מריח כמו שהעיד המג"א דרבים שתו ושבעי' ממנו כאילו אכלו ושתו ראוי' לברך ברכה אחרונה אמנם כן לטעמא של הכל בו דמביא המג"א סי' רט"ז ס"ק א' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה בתוך מעיו, לפי טעם זה נראה דגם על שתי' טוטין אין לברך ברכה אחרונה דלא נשאר ממנו בתוך מעיו ואפי' תימא דבולע העשן מ"מ עד שיברך כבר הלך וכלה, לפ"ז דבר זה תלי' בטעמא דרש"י וכל בו, אלא דהט"ז ס"ק א' כ' בכונת רש"י שכ' דהנאה מועטת היא פי' שפוסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו והן הן דברי הכל בו שמביא המג"א והט"ז כיוון מדנפשי' לטעם הכל בו ומעמיס כן בכונת רש"י, ולט"ז ליכא תערובת טעמים בהא מלתא דאין מברכים ברכה אחרונה על הריח, כי כן ליכא חילוק בין ריח לשתי' טוטין דבשניהם איכא טעמא חדא דלא יברך לאחריו כיון שכבר כלה: וכפירושו של הט"ז ברש"י נראה לי יותר מפרושו של המג"א דמשום דהנאתו מועטת מי שם שיעור בין הנאה מועטת או מרובה ואיזהו גבול נגביל לו, ומסתבר לי יותר פרושו של הט"ז ומ"ש ר"שי הנאה מועטת היינו לזמן קצר וכלה מהר ודומה לנתעכל וכעין זה מצינו שאמרו ז"ל בש"ס יומא דכותבת מיתבא לכ"ע ולעוג מה"ב, אלא לכ"ע טובא ולעמה"ב פורתא, ולפי הפשוט אין לו מובן ממ"נ אי לא צריך יתוב דעת לגמרי עוג מה"ב חייב הגם דלא מייתבא לגמרי א"כ כ"ע יתחייבו אפי' פחות מכותבת וצריכי' אנו לדברי בעל תוס' יום הכפורים דפורתא וטובא דקאמר דכותבת מייתבא לכ"ע לגמרי ואפי' לעוג מה"ב לגמרי ופחות מכותבת לא מייתבא לגמרי לשום אדם אפי' לרגע א' עד שיאכל כותבת אלא דלעוג לא מייתבא כותבת אלא לרגע א' כי גדול כח מעכל שלו, והלך וחסר מיד ועל רגע כזו חייב, ולכ"ע מייתב טובא היינו זמן טובא יותר מעוג מפני שאין כח המעכל כ"כ כמו של עוג מה"ב אלו דבריו ודברי אלקי' חיים הנה, ועד"ז יש לפרש לשון רש"י מ"ש דהנאתו מועטת היינו מועט בזמן שכלה והולך חלף ועבר לו מיד וכן הוא שתי' טוטין הולך מיד קודם שמברך כבר כלה, אם לא שנאמר דמ"מ אינו דומה לריח שאין בו ממש עד שמברך אין כאן לא ריח ולא טעם על מה לברך, משא"כ בשתי' טוטין נהנה כיון שמשביעו ואחר שכלה העשן מ"מ מרגיש הנאתו, גם לחלוחית היוצא מן העשב נכנס לגופו ושוהה מעט ואינו דומה כ"כ לריח ועיי': ויש לעיי' לפי דקיי"ל סי' ר"י דאין מברכי' ברכה אחרונה רק כשאכל ושתה כשיעור דלא כתוס' ברכות דף ל"ט דברכת ב"נ רבות א"צ שיעור לפ"ז בריח דל"ש שיעור וא"א לשער ברביעי' י"ל דמשו"ה אין מברכי' ברכה אחרונה ולא צריך רש"י בנדה לומר משום דהנאתו מועטת אלא