כתב סופר אורח חיים נא

מעונש שבועה אם נשבע לשקר בשוגג ובטעות דפטור משום דלבו אנסו כדאית' בשבוע' וכן אשה שזנתה בשוגג מותרת כמו אנוסה, ודבריו נפלאים ממני שאין דמיונו עולה יפה דמה דמדמה שוגג לאנוס משום סכנת חולי אינו מן המדומה דחולה זה מחויב לאכול ומצוה קעביד, ואם מונע עצמו מלאכול עבירה בידו ובהתירא קאכל, אבל האוכל בשוגג ניהי דלאו איסור דמחוייב עליו קעביד מ"מ עבירת שוגג בידו ואכל דבר האסור לו, וגם בלא דעת נפש לא טוב וצריך כפרה חרטה ווידוי, ועיי' רש"י חולין סוגי' דשוחט בשבת דלר"י דס"ל דקנסי' שוגג לדידי' הוא משום דגם בשוגג קצת עבירה בידו, ומה שמביא מאנוס בשבוע' שם מקרא ילפי' האדם בשבוע' פרט לאנוס כשסובר הוא שנשבע לאמת פטור מעונש שבוע' ויש להטעים טעם כל שסבור הוא שהאמת אתו ליכא איסור שבועה כלל כי לא אמרה תורה מעיקרא רק שלא ישבע במכוין לשקר, אבל האוכל בשוגג דבר איסור הרי איסור קאכל הגם שאינו מתכוין מ"מ נכשל בדבר האסור לדידי' ולכל ב"י ומהא דאשה שזנתה בשוגג דמותרת לבעלה ג"כ אין ראי' דליכא נדנוד איסור בשוגג דהא דמותרת לבעלה כיון דשוגגת היא לא מעלה מעל בבעלה וכתיב ומעלה בו מעל, ומזה למד מהרי"ק והביאו הט"ז ביו"ד סי' צ"ט כשאומרת מותר לזנות מ"מ אסורה לבעלה דמ"מ מעלה מעל בבעלה, וה"ה איפכא אם היא שוגגת שסבור' דבעלה היא וכדומה מותרת דלא מעלה בבעלה: ומ"ש הט"ז עוד דכן מוכח מרשב"א בתשובה סי' תשצ"ד חולה שאוכל ביה"כ שצריך לברך וכ' אע"ג דרמב"ם פסק האוכל טבל שאינו מברך אבל מנין לו והראב"ד השיג עליו עכ"ל הרי שהשוה דין זה דאוכל טבל לחולה שאוכל ביה"כ ובוודאי בשוגג איירי ומדמה לאונס דחולה ובתרוייהו לא יברך לרמב"ם וע"ז חולק הראב"ד בשוגג דיברך שכן נהנה וכו' אלו דברי הט"ז ז"ל. ובתחלה הי' נ"ל ראיתו של הט"ז ברורה מן רשב"א הנ"ל, אבל אחר עייני קצת נ"ל משם ראי' להיפוך והוא מן מ"ש הרשב"א וז"ל איני רואה בדברי זה האחרון כלום ודברים של תוהו הם שלא אמרו האוכל טבל אלא שאין מזמנין עליו כלומר שאין ראוי' לחבר עמו ולצרפו אבל הוא עצמו מברך תחלה וסוף דמי שאכל שום לא יאכל שום אחר ובוודאי הרמב"ם ז"ל כ' באוכל טבל שאינו מברך אבל מאין לו, אבל הראב"ד תפס עליו בזה וזו אחת מהשגותיו עכ"ל, וקשה לי טובא מ"ש אינו רואה בדברי זה האחרון כלום ודברים של תוהו הם, והלא הרמב"ם הכי ס"ל וכי משום דראב"ד חולק על הרמב"ם ומסתבר לרשב"א כראב"ד כ' על מאן דס"ל כרמב"ם דאינו רואה בדבריו כלום ודברי תוהו המה הלא יש לאחרון זה סעד ומשען שיטת הרמב"ם שכבר קדמוהו וצ"ע: וע"כ צריך לפרש כונת רשב"א מ"ש דברי תוהו המה משום דבמתני' קתני אין מזמנין היינו טעמא דלא חזי לצרופי אבל לעצמו מסתבר דמברך וכי משום שאכל שום וכו' והרמב"ם דס"ל דאין מברכי' אבל מנין לו כוונתו דלרמב"ם צריך לומר דלרבותא נקיט דאין מזמני' כ"ש דאין מברכי' כמ"ש הט"ז דזימון קיל, אבל מנין לו וזו אחת מהשגותיו של הראב"ד דס"ל איפכא דוקא אין מזמנין, ורמב"ם דאזיל בתר איפכא דכ"ש דאין מברכי' היינו כשאוכל איסור, אבל חולה האוכל ביה"כ בוודאי מסתבר יותר שמברך, ואין ללמוד ממתני' ואין שום סברא לומר ה"ה וכ"ש שלא יברך בכה"ג בוודאי מודה הרמב"ם דמברך וכ"כ האי לא נעשה פלוגתא רחוקה בין הרמב"ם לראב"ד, ודברי האחרון דס"ל חולה שאוכל ביה"כ אינו מברך אין לו חבר מרמב"ם לכן כ' דברי תוהו המה כנ"ל ואיכא ראי' מרשב"א לשיטת ב"י דרמב"ם מודה באוכל בשעת הסכנה דמדמהו לאוכל ביה"כ: שבתי וראיתי דיש לדחות ראי' שלי מרשב"א הנ"ל, דדברי רשב"א תמוהים לי בלא"ה מה שהשיב להשואל דס"ל דאין מברך דתלי' בפלוגת' הרמב"ם וראב"ד אם מברכים על דבר איסור נראה דס"ל בדעתו של השואל דס"ל משו"ה אינו מברך משום דמדמה מלתא דחולה כמו האוכל דבר איסור דאין מברך וזה לא עלה על דעתו כי טעמו מפורש בשאלה וז"ל א' מן האחרונים הכריע שאין מברכים אע"ג דא"א דלא מתהני כיון שע"י אונס הוא ואין מברכים על כי הא והוא כאשה שנאנסה ותחלתו באונס וסופה ברצון דחשבינן כאונס עכ"ל. הרי טעמא בצידו כיון שאינו רוצה לאכול ביה"כ ואנוס בידי שמים לאכול שלא ברצונו הגם שא"א שלא יהנה לאו הנאה מקרי כמו אשה שסופה ברצון. וכ"ז בחולה שאנסוהו מן השמים, אבל האוכל דבר איסור מרצונו מזיד או שוגג הרי נהנה ומרצונו אוכל אפשר ס"ל גם לאחרון הנ"ל דמברך כשיטת הראב"ד מפני שכן נהנה מתחלתו ועד סופו, וכן משמע מדמביא ממרחק דהוי כתחלתו באונס ולא כ' משום שאין מברכים על ד"א ש"מ דכראב"ד ס"ל ובחולה ביה"כ שאני שאנוס הוא ולא הנאה מקרי, ותשובתו של הרשב"א אינה תשובה על שאלת השואל והרשב"א משיב לכאורה שלא כהלכה וצ"ע: וע"כ מוכרחים אנו לומר בכונת הרשב"א דלא חש להשיב על טעמא של מאן דהורה שלא לברך משום דהוי כתחלתו באונס וכו' כי דמיונו לאשה שאנסה אינו עולה וכבר כתבתי במק"א דיש חילוק רב ביניהם דאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דמקרי אונס הוא מטעמא דרבא משום דיצרא אלבשי' היינו כיון שיצרא דזנות תקפה עלי' כ"כ והוא הבועל אלבשה מקרי אונס והיינו לענין איסור שאין בידה עול כי אנוסה היא על ידו, ועוד כיון שיצרה אלבשה כ"כ ליכא משום ומעלה מעל באישה שהיא לא הביאה עצמה מרצונה לידי כך, אבל לענין ברכה כיון שסוף כ"ס א"א שלא יהנה הגם שתחלתו באונס מ"מ סופו מקרי הנאה לענין חיוב ברכה, וחילוק זה פשיטא לי' לרשב"א עד דלא חש להשיב וכ' על דמיון זה דברים של תוהו המה, וכ' עוד שלא אמרו באוכל טבל אלא שאין מזמני' עליו וכו' הוא דן לעצמו דמשום דאין מזמנין באוכל טבל אין ללמוד לחולה האוכל ביה"כ, דלא קתני אלא דאין מזמנין אבל ברוכי מברכי', ומביא ע"ז פלוגתת רמב"ם וראב"ד כנ"ל לפרש דבריו, לפ"ז אין אנו צריכים להעמיס בכונת רשב"א דס"ל גם לרמב"ם חולה האוכל ביה"כ דצריך לברך ומחלק בין חולה לבין בריא שאוכל דבר איסור כמובן, אלא ניהי דראי' ליכא מרשב"א לחלוקו של הב"י אליבא דרמב"ם גם ראי' נגד הב"י כמ"ש הט"ז ג"כ ליכא דיש לפרש כונת רשב"א ע"ד שבארתי דכונתו כיון דלראב"ד האוכל דבר איסור מברך, אין לעשות פלוגתא רחוקה בין ראב"ד לרמב"ם ולומר דרמב"ם ס"ל אפי' חולה אינו מברך: שבתי וראיתי כי ראי' דידי שהבאתי דרשב"א ס"ל כסברתו של הב"י לשיטת הרמב"ם דשאני חולה מבריא האוכל דבר איסור, חזקה היא, באשר תמוה לי טובא על רשב"א דבתשובה נקיט לעיקר כשיטת הראב"ד וסותר שיטתו בחדושיו בברכות פ"ג שאכלו דשם הסכים עם הרמב"ם מש"ס שבת פ' במה מדליקין ומביאו הב"י בסי' קצ"ו וצלע"ג ומצאתי מקום ישוב ובנין לסתירה זו בשנאמר בכונת הרשב"א כמ"ש בדרך הראשון בכונת רשב"א דמה שמביא שיטת רמב"ם וראב"ד והכריע דחולה שאוכל ביה"כ דאינו מברך לא מפני דס"ל להלכה כראב"ד, אלא כך הוא אומר דממתני' דברכות משמע דאין מזמנין אבל מברכים והרמב"ם ס"ל דאין מברכי' עכצ"ל דס"ל דכ"ש דאין מברכי' ומנין לו אם לא מסברא דנפשי' דיותר מסתבר לי' שלא לברך משלא לזמן וכ"ז בבריא האוכל איסור, אבל חולה ביה"כ דאנוס הוא לא מסתבר דלא יברך, והראב"ד חולק עליו דגם באכל איסור דמברך ולא נעשה פלוגתא רחוקה בסברות הפוכות כ"כ בין הראב"ד לרמב"ם והבו דלא לוסיף על הרמב"ם בחולה האוכל ביה"כ, לפ"ז גם בתשובה ס"ל לרשב"א דעיקר כרמב"ם, ולא באו רק לומר שלא נדמה מלתא דחולה האוכל ביה"כ לאוכל דבר איסור ועל זה מביא דעת הראב"ד דאפי' באוכל איסור ס"ל דמברך בוודאי הרמב"ם אינו חולק עליו כ"כ, ובחולה האוכל ביה"כ גם הרמב"ם מודה, ומ"ש הרשב"א בתשובה מנין לו והוא בחידושיו מביא לו ראי' מש"ס פ' במה מדליקין ומשו"ה מכריע שם כרמב"ם ובתשובה כ' מנין לו אפשר חדושיו לברכות כ' אח"כ ואז מצא לו ראי' זו, וכשכתב התשובה לא מצא ראי' מ"מ אינו חולק עליו, ועוד דמש"ס שבת לא מוכח רק כשאוכל איסור, אבל חולה האוכל בזמן איסור ביה"כ לא מוכח משם, לכן קיצר וכ' מנין לו אם לא מסברא דנפשי', ולא מסתבר רק באוכל ד"א, ולא בחולה ביה"כ שאנוס לאכול כנ"ל, וראי' דידי לשיטתו של הב"י נקבע כן להלכה בש"ע שלו כראי מוצקת, קמה וגם נצבה בעזרת השי"ת וזאת תורת העולה מדברינו א) דעיקר להלכה כרמב"ם דאוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך לא ברכה שלפני' ושלאחרי', ב) גזל חיטי' וטחנן ואפאן וקנאן בש"מ מברך ברכה לפני' ולאחרי' ודוקא כשקנא' קודם שאכל אבל קנא' באכילה ע"י לעיסה אינו מברך לא לפני' ולא לאחרי', ג) לענין ברכת המצוה גם אחר שכבר קנהו קודם אינו מברך ברכת מצוה, חוץ כשקנהו ע"י קנין דרבנן אפשר דמברך והוא עפמ"ש בישוב קושי' מג"א ומהרש"א לפי שיטת המחבר, ד) חולה שצריך לאכול דבר איסור מברך לפני' ולאחרי' ואפי' אוכל ד"א מה"ת וכן חולה האוכל דבר היתר לרפאות מחלתו ביה"כ, וכ"ש כשאוכל מאכל בריאי' שאוכלים בכ"י למלאות נפשו כי ירעב ואוכל ביה"כ מפני שהתענית סכנה לו שמברך לפני' ולאחרי' כמו שפסק בשלחן ערוך, וערכנו שולחנו וסלקנו חיצי השגות הט"ז והבאים אחריו, והרוצה להחמיר ע"ע לחוש לדעת רי"ו בשם רמ"ה ולשואל בתשובת רשב"א, יברך תחלה על דבר המותר ויכוין גם על ד"א שאוכל לרפואתו, וכן ברכה אחרונה יוכל לברך עד"ז שישתה או יאכל כשיעור מדבר המותר, ומעלת י"נ ני' שם עצות בנפשו לברך תחלה על צוקר להוציא נפשו מכל ספק והכניס עצמו לספק ברכה הראוי' על הצוקר עיי' טור או"ח וב"י סי' ר"ב וט"ז ס"ק נ"ג, ומהיות טוב טוב לו ביותר לברך על מים או שארי משקי' להוציא נפשו מכל ספק, ולענין ברכה אחרונה יוכל להוציא עצמו מספק כשישתה המשקה ששתה לרפואה מעט מעט יותר מכדא"פ ולכהפ"ח בהפסק יותר משיעור שתי' רביעית דיוצא ידי שיט' הרמב"ם דס"ל דאין מברכי' על דברים אסורים ואפי' ס"ל דגם בחולה האוכל ד"א לא יברך כט"ז דלא כב"י מ"מ לשיטתו