כתב סופר אורח חיים נ

כ' המג"א רק אפשר דהרגיש בחלוק שחלקנו, אבל לדעתי בוודאי כן הוא לשיטת הה"מ ומוכרח הוא כמ"ש: ומינה דאין מחלוקת בין הב"י והה"מ, דראי' דמביא ר"י מן ירושלמי דאין לברך ע"ד איסור ומדמה אוכל דבר איסור לאוכל דבר הגזול היינו בדומה לו שעושה איסור בשעת אכילה שקנה ע"י שינוי בשע' שאוכל ודומה לאוכל דבר איסור, אבל בשכבר קנה ע"י שינוי כגון גזל חיטי' וטחנה וכו' לא נשמע מירושלמי, ואין רמז בב"י דס"ל דלא יברך כה"ג לפניו ולאחריו ועיי': אלא דיש למשמע כן ממ"ש הב"י עוד ראי' לרמב"ם מש"ס דילן מב"ק לפי הגרסא שלפנינו כיצד יברך אין זה מברך וכו' ושם איירי לאחר שכבר קנהו קודם הפרשה ואינו מברך ומשם למד הב"י דינו של הרמב"ם כמו דאינו מברך על המצוה שעושה באיסור ה"ה דלא יברך ברכת נהנין כשאוכל דבר איסור, ממילא נשמע כשאוכל דבר הגזול אפי' כבר קנהו קודם האכילה שלא יברך ואפשר שלזה התכוין המג"א דכ' על שם הרב"י אפי' קנהו בשינוי דאינו מברך, וחולק בזה על הה"מ דס"ל כשכבר קנהו דמברך בהמ"ז: ולדינא יש להשיב גם על דמיון וראי' זו מש"ס ב"ק דכבר כתבנו לעיל דיש לחלק בין ברכת מצוה לברכת הנהנין דאיך יברך ויודה לה' שקדשנו במצותיו והוא טימא עצמו ועבר על רצון המצווה בדבר הזה, אבל ברכת נהנין היא הודאה לפני' ולאחרי' על שברא בעולמו להנות בהם ב"א והרי נהנה וזהו טעמא של הראב"ד, ורמב"ם דס"ל דאוכל ד"א אינו מברך לפני' ולאחרי' דאין ראוי' לברך ולהודות לה' על הנאה כזו שאסר עליו הבורא וטוב שלא הי' וי"ל דוקא כשעוש' איסור בהנאה זו שנהנה כגון אוכל ושותה דבר איסור, והה"נ כשגוזל דבר מחברו וקנהו ע"י לעיסה אין ראוי' לברך על הנאה כזו שע"י הנאה עושה איסור ואיך יודה ויברך על זה, אבל כשכבר קנהו, וכשנהנה נהנה בהיתר גם הרמב"ם ס"ל דמברך על שברא דבר שנהנה ממנו בהיתר, והאיסור שעשה בזה כבר עבר ובשעת הנאה בהיתר נהנה, אבל ברכ' המצוה שהיא על שקדשנו במצותיו גם אחר שכבר קנהו כאן שתחלתו בעבירה בא לידו והפריש חלה וכו' איך יברך וקדשנו במצותיו והוא בדבר זה עצמו לא שמר מצותיו ועבר רצון נותן התורה ית"ש, כנ"ל לחלק בסברא ישרה, בדעת ובהשכל אמורה: ויש לעשות סמוכים לדברינו מש"ס ב"ק מדאמר והפריש ממנה חלה כיצד יברך אין זה מברך וכו' משמע דקאי דוקא על ברכת חלה איך יברך על הפרשה זו, הלא לרמב"ם גם ברכה שלפני' ולאחרי' איך יברך, וגם למה השמיענו דבר זה בגזל סאה והפריש חלה דבר שמחויב בחלה, הי' יוכל להשמיענו יותר לענין ברכת הנהנין לפני' ולאחרי' איך יברך אין זה אלא מנאץ ואיכא רבותא יותר לאפוקי שיטת הראב"ד, ולמ"ש א"ש דקמ"ל אפי' אחר שטחנה ואפאה אין זה אלא מנאץ, וזה דוקא לענין ברכת מצוה דהפרשת חלה, אבל ברכת נהנין מברך כה"ג אחר שכבר קנאה מטעם דכתיבנא ועיי': והנה המג"א עשה ציונים לדין זה שכ' ע"ש הרב"י מלקמן מהמחבר רס"י תרמ"ט ורמ"א ססי' תנ"ד וסי' י"א, ולמ"ש אין מכל אלו ראי' דבסי' תרמ"ט ברכת מצוה שאני וכן מרמ"א סס"י תנ"ד במצה גזולה אחר שקנהו בשינוי כ' ולענין ברכה עיי' סי' תרמ"ט היינו לברך על מצות מצה, אבל ברכת נהנין שלאחרי' ולפני' י"ל דמברך דלא דמי לברכת מצוה, וכן הא דסי' י"א בציצית אחר שקנה בשינוי דציין על סי' תרמ"ט ברכת מצוה היא ואין מכל מקומות ראי' לברכת הנהנין דלא יברך כה"ג: והנה המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ב' הקשה מדמקשה ש"ס ר"פ לולב הגזול ולקנייהו בשה"ש דהא עכ"פ לא יהי' רשאי לברך עליו מה שא"כ כשקצצו עכו"ם יוכלו לברך עלי' ונדחק, ועיי' כפ"ת שכ' כיון שאינו ודאי רק ספק גזל לא מחמירי' כ"כ לענין ברכה, גם זה דוחק מנ"ל לש"ס להקשות בפשיטות דלמא גם בספק מחמיר ר"ה משום ברכה ומאז העליתי ישוב לקושי' זו ונכנסתי לחלק בין ברכה לברכה ע"פ מ"ש הד"מ וט"ז או"ח ס' ח' דברכה שהוא בלמ"ד קאי על מעשה מצוה זו שעושה עכשיו וכל ברכה שהיא בעל קאי על כללית המצוה שקדשנו במצוה זו עיי"ש, ואמרתי לפ"ז לחלק בין ברכה להפריש חלה דקאי על מצוה זו שעושה וכיון שמנאץ ה' במצוה זו וברכתו ניאוץ לפני' אין ראוי' לברך, אבל ברכה שעל ד' מינים היא בעל שמברכים על נטילת לולב דקאי על כללית המצוה שקדשנו במצוה זו לכן הגם עכשיו שבאה בעבירה מ"מ ליכא ניאוץ בברכה זו דאינו מברך על עשי' זו ביחוד אלא על כללית המצוה כנ"ל והוא חילוק וישוב נכון : וישוב זה עולה לנו שפיר בישוב קושי' דמהרש"א על תוס', אבל לא הועלנו בשיטת המחבר סי' תרמ"ט דכ' בלולב הגזול דלא יברך אחר שקנהו הרי לא נכנס לחלק כחילוק שחלקנו וקשה עליו מש"ס סוכה, ונ"ל דיש לחלק בחלוקא אחרינא דס"ל למחבר דוקא על לולב הגזול לא יברך כיון דמפרש בברכתו ומזכיר שם שמים על הלולב שגזל שבא לו בעבירה אין זה אלא מנאץ, אבל ש"ס סוכה קאי באסא שאין מזכיר בברכתו הגם שכלול בברכה על נטילת לולב כל הד' מינים, מ"מ כיון שאינו מזכיר בפה מלא רק הלולב ליכא ניאוץ אם הלולב אינו גזול, וברכה על הפרשת חלה דומה לברכת על נטילת לולב כיון שמזכיר חלה מן העיסה שלפניו כנ"ל גם זה חילוק נכון : אלא אי קשי' הא קשי' לי על תוס' מש"ס סוכה ל"א ע"א דעבדו רבנן תקנתא לסוכה גזולה וכי עבדו רבנן תקנתא לישב בסוכה בלא ברכה, ולקושיתי לא מהני לן ב' תרוצים וחלוקים שכתבתי דהרי מברכי' לישב בסוכה דקאי על מצות ישיבת סוכה זו, וגם מזכיר בפה מלא ישיבת סוכה, ודומה לברכת הפרשת חלה בכל צד וצל"ע: ובחי' לסוגי' ר"פ לולב הגזול העלתי ישוב לקושית מהרש"א ולקושי' דידי, די"ל דוקא בגזל סאה של חטין וכו' אין ראוי' לו לברך כי זה ניאוץ ביותר דהרי ליכא חיוב עליו לעשות לו עיסה כדי שיביא עצמו לידי חיוב חלה, אלא כשיש לו חייב בחלה, והוא שגזל סאה וטחנה וכו' ועשה עיסה והביא עצמו לידי חיוב חלה, כשמברך אינו אלא ניאוץ כי מי בקש זאת מידו להביא עצמו לידי חיוב מצוה ע"י עבירה, אבל מצוה המחוייב בה ומנחת על קרקפתו, גם כשפוטר נפשו ע"י דבר הבאה לו בעבירה אין זה מנאץ בברכתו שקדשנו במצותיו וציונו כיון שהמצוה מוטלת עליו הגם שפוטר נפשו ע"י עבירה מ"מ הברכה לא ניאוץ היא כנ"ל לחלק, ודבר זה למדתי מתורתו של רמב"ן במלחמות ה' בסוכה שכ' בדרבנן וכל שאינו מחוייב חיוב גמור יש בו יותר משום מהב"ע ותועבה לפני ה' כיון שהכניס עצמו לכך עיי"ש : וכ"ז לא יועיל לנו לפסקא של המחבר דפוסק בלולב הגזול לא יברך אחר שקנהו וקושיתי מסוכה עדיין עומדת על מקומה על המחבר: ויש מקום אתי ליישב עפמ"ש פ"י ב"ק כל דאקנוי' לי' רבנן ליכא משום מהב"ע דבהתירא הוא לו דהפקר ב"ד הפקר והם הקנו לו עיי"ש, וכן נראה כונת רמב"ן במלחמות בסוכה, והארכתי בסברא זו במקומה, ונ"ל דיש לחלק כה"ג לענין ברכה לאחר שקנה הגם דאיכא משום ניאוץ משום הברכה, אבל היכא דקנה בקנין דרבנן ע"י הפקר דידהו ליכא אפי' ניאוץ דברכה, וא"ש מה דתיקון רבנן בסוכה גזולה כיון דהם איקנו לי' ליכא ניאוץ ושפיר מברך כנ"ל ועיי': ואחרי דברינו אלו נבוא למטרת כונתינו בדין שלפנינו שצריך לאכול דבר האסור מחמת חוליו אם יברך תחלה וסוף או לא, והנה הב"י בסי' רצ"ז ובביאור בסי' ר"ד מביא משם רי"ו בשם רמ"ה דהאוכל דבר איסור לרפואה לא יברך, ומביא דרא"ש לא ס"ל כוותי' דהא ס"ל דחולה שאוכל ביה"כ מברך ומזכיר של יה"כ בבהמ"ז וכ"כ בהג"מ, לפע"ד יש לדחות ראי' זו חדא דיש לחלק בין אוכל דבר איסור לאוכל היתר בזמן איסור ועיי' תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים עצמן לא כש"כ וכו' ועיי' רשב"א יבמות קט"ו לענין ספו ומפרישין לקטן דמחלק עד"ז, הא חדא, ועוד יש לחלק דדבר האסור נפשו של אדם ב"י קצה בו ומשו"ה ס"ל לרא"ש דשוחטי' לחולה בשבת גם כשיש לפניו טריפה ונבילה מפני שנפשו של חולה קצה בדבר האסור, וי"ל גם הרא"ש דס"ל דחולה שאוכל ביה"כ מברך ברהמ"ז מודה לדינו של רי"ו דחולה האוכל ד"א אינו מברך שאינו נהנה באכילה זו, ומ"ש הב"י עוד ועוד הרי הרא"ש ס"ל דאוכל דבר איסור מברך, ראי' זו אינו מכיר היא הנותנת דמשו"ה ס"ל גם ביה"כ דמברך, אבל רי"ו בשם רמ"ה ס"ל כרמב"ם דאינו מברך על דבר איסור ה"ה חולה האוכל דבר איסור, ומ"ש הב"י דרמב"ם מודה בחולה היא סברת עצמו, אבל אינו מוכרח ואפשר הר"א בשם רמ"ה בשיטת הרמב"ם אזיל וס"ל ה"ה חולה, עוד י"ל גם הרמ"ה ס"ל כרא"ש וראב"ד דמי שאוכל דבר איסור מברך שנהנה כיון שאוכל לרצונו, אבל חולה האוכל דבר איסור בע"כ דידי' לרפואתו וכל שהוא לרפואה אינו מברך רק כשהוא בלא"ה מאכל בריאים ומתוק לחיך אז מברך וס"ל לרמ"ה זה דוקא כשהוא דבר היתר ולולי הרפואה ג"כ הי' אוכל הוא או אחרים, אבל כשאוכל לרפואתו דבר איסור שאסור לו כשהוא בריא לא יברך דהוי כאוכל מאכל שאינו ראוי' לבריא, ומובנים בזה היטב דברי רמ"ה שכ' כיון שהוא לרפואה אינו מברך וב"י נתקשה בדבריו, ולמ"ש לק"מ ועיי' היטב, וגם הרא"ש דס"ל דאוכל ד"א מברך אפשר דמודה לו לרמ"ה בזה, ומה דס"ל לרא"ש דחולה האוכל ביה"כ דמברך מלבד מה שכתבנו דיש לחלק בחלוקים שונים, עוד י"ל דחולה האוכל ביה"כ שאין האכילה משום רפואה לרפאות חליו אלא דאם לא יאכל יחלש ומסתכן ואכילתו ביה"כ כאוכל בחול לחזק גופו ולמלאות נפשו כי ירעב באכילה כזו פשיטא לי' לרא"ש שיברך ויזכיר יה"כ בבהמ"ז אבל חולה האוכל דברים אסורים, או חולה האוכל ביה"כ דברים המותרים והם לרפאות חליו דמי' לחולה האוכל דברים האסורים אפשר גם הרא"ש ס"ל דאינו מברך בהמ"ז עיי' והבן: והנה המחבר הגם דנקיט להלכה רסי' קצ"ו כרמב"ם בסעיף ב' פסק דאם אכל דבר איסור במקום סכנה מברך עליו והוא עפמ"ש בב"י בסי' זה ובסי' ר"ד דגם רמב"ם מודה בחולה האוכל ד"א שמברך וכן פסק בסי' ר"ד, והט"ז חולק על הב"י ותמה עליו מ"ש שוגג ומ"ש במקום סכנה במזיד בשוגג נמי כאונס הוא דפטור הוא מ"ש