כתב סופר אורח חיים מט

פה, בכ"ז להיותו צריך לאותו דבר לשעתו לא אשיב פניו ריקם, ואשיב לו דבר ולא חצי דבר כיד ה' הטובה עלי: הנה מקור דין זה יוצא מרמב"ם פ"א מהלכ' ברכות הלכ' ט' ושם נאמר וז"ל כל האוכל דבר אסור בין בזדון בין בשוגג אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל וכו' ואצ"ל אם אוכל נבילות וטריפות או ששתה יי"נ וכיוצא בו, ולמד כן ממתני' דפ' ג' שאכלו דמוקי לה הש"ס התם באוכל טבל דרבנן וס"ל לרמב"ם כמו שאין מזמנין עליו אפי' אכל איסור דרבנן כן אינו מברך, והראב"ד השיג עליו כיון שנהנה למה לא יברך תחלה וסוף וזימון שאני, והרא"ש בברכות שם מסכים עם הראב"ד ונסתייע מש"ס ב"ק צ"ד ע"א הרי שגזל סאה של חיטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ מ"מ חייב לברך, ועיי' רא"ש ר"פ לולב הגזול דמביא ראי' מש"ס ב"ק הנ"ל דבכל מצוה ילפי' מקרבן דמהב"ע מנאץ הוא, וכ' ולא מסתבר מלתא דשמואל כיון דמברך מנאץ הוא מה לי מצוה דרבנן או דאורייתא כיון דמזכיר ש"ש מנאץ הוא, וכונתו שאינו יוצא ביט"ש משום דא"א לברך הרי ס"ל בכונת ש"ס ב"ק דאינו מברך גם לפי גרסתו וכמ"ש ב"י סי' קצ"ו דגם לגרסתו יש לפרש כיון שמנאץ אינו מברך וסותר דבריו מש"ס וצלע"ג: ונ"ל דרמב"ם ס"ל לחלק בין ברכה לברכה, התם בב"ק איירי לברך כשמקיים מצות חלה הגם שיש בעשי' מצוה זו ניאוץ לפני ה' מ"מ חייב לברך אשר קדשנו במצותיו כיון שסוף כ"ס עושה מצוה, אבל באוכל דבר איסור הגם שנהנה אין ראוי' לו לברך ולהודות לה' שברא דבר זה להנות בו כיון שטוב הי' לו שלא הי' ולא נברא כיון שהוא לו למכשול ולפוקה, ול"מ כשאוכל במזיד שאין ראוי' לברך לה' שברא בעולמו כך שזה ניאוץ גמור שמברך ה' שברא בעולמו דבר שעושה בו נגד רצונו ואפי' בשוגג אין ראוי' לו לברך שטוב הי' לו שלא הי' ולא הי' נכשל בו כי גם בלא דעת נפש לא טוב וקצת עבירה בידו: והנה בכ"מ ובב"י סי' רצ"ז מביא ראי' לרמב"ם מש"ס ב"ק שם לפי הנוסחא שלפנינו כיצד יברך אין זה מברך אלא מנאץ מדקאמר כיצד מברך משמע דאין ראוי' לברך משום דאינו אלא מנאץ ויש לי לפקפק על ראי' זו דמשם לא מוכח רק היכא דעבר על איסור דאורייתא כמו בגזל סאה של חיטין שעבר עבירה דאורייתא, אבל בעבר רק איסור דרבנן מנ"ל, ורמב"ם ס"ל כן באכל איסור דרבנן וכתב ואצ"ל כשאכל נבילות וטריפות ושתה יי"נ הרי ס"ל דיש לחלק בין אוכל איסור דרבנן ובין אכל איסור דאורייתא אלא דס"ל דגם באכל איסור דרבנן לא יברך, כמו שאין מזמנים וזה אין ללמוד מש"ס ב"ק עכ"פ לשיטת הראב"ד צ"ל דהי' לו הגרסא כגרסת הרא"ש אין זה מברך ולא כיצד יברך וכו' דאל"כ קשה על הראב"ד מש"ס ב"ק דמוכח עכ"פ בשעשה איסור דאורייתא אינו מברך, ומדסתם הראב"ד משמע אפי' בשאכל איסורי דאוריית' ס"ל דמברך כיון שנהנה, ועיין תשוב' רשב"א סי' תשצ"ז חולה שאכל ביה"כ דכ' הרשב"א דתלי' בשיטת רמב"ם וראב"ד והרי אוכל ביה"כ הוא איסור דאוריית' לבריא, ש"מ דס"ל בפשיטות גם באיסור דאורייתא ס"ל לראב"ד דמברך: ונ"ל דגם לגרסא שלפנינו, א"ש שיטת הראב"ד דס"ל לחלק בין ברכת מצוה לברכת הנהנין דשאני ברכת מצוה שמודה לה' שקדשנו במצותיו וצונו על המצוה שעושה עכשיו, ואם יברך עלי' שמקיים מצותיו והוא עובר רצונו וע"י עבירה באה לו, אבל ברכת הנהנין היא משום שאסור להנות מהעה"ז בלא ברכה, וכיון שנהנה הגם שעושה עבירה בהנאה זו סוף כ"ס נהנה ומחוייב הוא לברך על הנאתו שלא יהנה בלא ברכה, וכיון שנהנה הגם שעושה עבירה בהנאה זו וכי יוסיף חטא ע"פ להנות בלא ברכה, וכ"כ רשב"א בתשובה הנ"ל וז"ל וכי משום שאכל שום יחזור ויאכל והבן : והנה הט"ז סי' קצ"ז העלה דראב"ד אינו חולק על הרמב"ם רק באכל בשוגג דליכא ניאוץ ונהנה, אבל במזיד מודה לרמב"ם, והרגיש בעצמו ממ"ש הראב"ד דמברך תחלה וסוף ובשוגג לא שייך תחלה ונדחק דקאי בשאוכל מפני הסכנה, והוא דחוק ורחוק, ובאמת שכן יש להקשות קצת על מ"ש הרמב"ם בין בזדון בין בשגגה לא יברך תחלה וסוף משמע דקאי על מזיד ושוגג לא יברך תחלה ובשוגג לא שייך יברך תחלה כיון שאינו יודע דאסורא הוא, ונ"ל דיש אופן ע"פ המבואר בסי' קע"ב מי שהכניס משקים לתוך פיו ושכח לברך דבולע ואינו מברך, וי"א דמברך והוא דעת הרמב"ם והרא"ש ועיי' ט"ז ומג"א די"א ס"ל כיון שבדעתו לברך קודם שבולע הו"ל כעובר לעשייתו, ונ"ל פשוט מי ששותה דבר איסור בשוגג ונזכר שלא בירך בעודן בתוך פיו ועדיין אינו יודע שאיסור בתוך פיו ובלעו ואחר שבלע נודע לו שהי' דבר איסור דלא יברך ברכה הראוי' לברך תחלה כיון דאם הי' יודע תחלה שהי' איסור לא הי' מברך, גם עכשיו לא יברך הגם שהי' בדעתו לברך אחר שיבלע ואז שוגג הי' וא"ש הרמב"ם והראב"ד דעד"ז איכא אופן שוגג לענין ברכה ראשונה ועיי': אלא מסתימת השגת הראב"ד והרא"ש לא משמע דקאו דוקא בשוגג וסתמא כפרושו אכולהו מלתא דרמב"ם חולקים, ומה שנדחק הט"ז בראי' הרא"ש מש"ס ב"ק, דבריו דחוקים מאוד, ויתר דברי הט"ז יבואו לפנינו לקמן בעז"הי: והנה המחבר קבע להלכה בש"ע כרמב"ם באכל דבר איסור אפי' מדרבנן אין מברכי' עליו בין בתחלה ובין בסוף, והכריע כרמב"ם מכח ראיותיו שמביא בב"י וכ' שכן נראה מרש"י ברכות ושכן ס"ל לרשב"א בחדושיו בברכות ומביא ראי' מברייתא ר"פ במה מדליקין דמאי מברכי' ומזמני' הא על טבל אין מברכי' ודוחק דמברכי' כדי נקיט אגב גררא דמזמנים, ונ"ל דוודאי דוחק לומר כן דהא קתני תחלה ומברכים ומזמני' ואי אגב גררא דמזמני' איך הקדים ומברכי' קודם למזמני' ויש להקשות לפמ"ש הט"ז לרמב"ם הא דקתני במתני' ואין מזמני' רבותא הוא דזימון קיל א"כ בברייתא דשבת דקתני מברכי' ומזמני' הוי זו ואצ"ל זו דמזמני', וי"ל דאי הוי קתני מזמני' ומברכי' ה"א מברכי' בה"מ דאורייתא אבל ברכת המוציא לא ומזמנין משום דקיל ומברכים קאי על ומזמני' שמברכי' בהמ"ז אבל ברכת המוציא לא ידענו ועיי' ד"מ סי' קצ"ז בשם מהר"א מפראג דמחלק בין בהמ"ז דאורייתא לברכת המוציא דרבנן, ובמג"א רסי' שם, ולכן מקדים ומברכי' ומזמני' להודיענו דמברכי' ברכה שקודם זימון והיא ברכת המוציא וכ"ש ברכת המזון, ועיי' רש"י בשבת שכ' מברכי' ברכת המוציא כונתו וכ"ש בהמ"ז דאורייתא ועיקר רבותא דמברכי' ברכת המוציא ועיין. ומ"ש הב"י דרבינו יונה כרמב"ם ס"ל תמוה לי דמפורש כ' רבינו יונה דוקא אין מזמני' אבל בוודאי מברך ואח"כ מביא שיטת הרמב"ם והשגת הראב"ד, וד"מ מעתיק מ"ש הב"י דכן שיטת רשב"א ור"י ולא דק אחרי הב"י, והוא פלא ועיין רשב"א בתשובה סי' תשצ"ד דנראה דדעתו מכרעת כשיטת הראב"ד דלא כמ"ש בחי' וצ"ע, ולקמן בסוף דברינו תמצא ישוב לסתירה זו: ויש לעיי' למה לא כ' המחבר אפי' אכל בשוגג כמ"ש הרמב"ם אכל בין בזדון בין בשוגג, וי"ל דס"ל למחבר דשוגג פשוט יותר דאינו מברך כיון דאסורא אכל לא שייך שיברך משום שנהנה כיון שאלו הי' יודע שאסורא הוא לא הוי אכל ולא הנאה הוא כמ"ש הט"ז בטעמא דרמב"ם והוא כ"כ לרמב"ם בין בשוגג בין במזיד, ולא נ"ל דהא במזיד מאחר שיודע דאסורא הוא ה"ה נהנה מן האיסור, וכן הוא במוכר לחברו דבר האסור מה"ת דפטור לשלם לו שאינו נהנה ודוקא בשוגג אבל במזיד חייב דהרי ידע ונהנה, ואיכא במזיד רבותא יותר מבשוגג, והרמב"ם דכ' בין שאכלו בזדון בין שאכלו בשוגג משמע דבשוגג איכא רבותא יותר, י"ל עפמ"ש בסמ"ע סי' ע"ב סעיף ב' היכא דקתני בין ובין השני פשוט יותר עיי"ש ובתיו"ט משנה ח' פ"ד דר"ה. והמחבר סתם וכ' אכל דבר איסור, בדבריו נכלל בין במזיד בין בשוגג ולא הטריח להעתיק לשון הרמב"ם דליכא רבותא בשוגג יותר אדרבא מהך צד שאינו נהנה יש סברא יותר בשוגג דלא יברך, ומשום שאין זה אלא מנאץ יש סברא יותר במזיד שלא יברך כנ"ל, ויש להוסיף עוד עפמ"ש לעיל דיש אופן בשוגג דלא יברך תחלה כגון שהכניס לתוך פיו יי"נ וכדומה לשיטת הרמב"ם דמברך אח"כ, אבל המחבר סי' קע"ב דפוסק דאין מברך אח"כ וכיון שכ' לא יברך לא בתחלה ולא לבסוף לכן לא כ' בשוגג, ובעיקר הדין ליכא רבותא יותר בשוגג מבמזיד כמ"ש ועיי': עוד פש גבן לברורי מלתא דא שכ' המג"א רס"י קצ"ו, כ' הרב"י דה"ה גזל חיטי' וטחנן ואפאן אע"פ שקנאן בשינוי אינו מברך הנה דבר זה לא מפורש כ' הב"י אלא שנלמוד מראי' שמביא הב"י לרמב"ם מירושלמי דחלה דאינו מברך לבסוף הגם דדמים הוא דחייב לי' אחר שכבר קנהו מ"מ אינו מברך לאחריו כצ"ל כונת המג"א. ושוב מביא המג"א מהה"מ פ"ו ממצה דכ' דאם קנאה בשינוי יוצא בו ועכצ"ל דמברך בהמ"ז לאחריו דהא הרמב"ם כללא כייל כל שאין מברכי' בהמ"ז אין יוצאי' בו, וזה כמ"ש בשם ב"י, ולפמ"ש דנראה לו למג"א בפשיטו' דדעת ב"י דאינו מברך דמוכח לו כן מירושלמי דלבסוף אינו מברך הגם דקני' ודמים חייב לו, וקשי' על הה"מ דהוא נגד ירושלמי דמוכח מתוכו דאינו מברך הגם דקני ורק דמים הוא דחייב לו, אלא דבלא"ה צ"ל מ"ש הה"מ דאם קני' בשינוי יוצא בה, הא גם אם לא קנה תחלה בשינוי כגון שגזל חיט', אלא שגזל מצה אפוי' הרי קני' בשינוי ע"י לעיסה כמ"ש המג"א, וצ"ל כיון דבתחלת אכילה לא קנה וע"י אכילת מצה קנה משו"ה לא יצא שעושה עבירה ע"י מצוה מוציא' מרשות בעלי' או משום דלא מקרי מצה דילי' בתחלה אכילה, אבל כשכבר קודם אכילה מצה דילי' היא והעבירה כבר עברה קודם התחלת המצוה יוצא, וירושלמי איירי שגזל מצה אפוי' וכן משמעות לשון ירושלמי גזל מצה, והא"ש דס"ל להה"מ דאם כבר קנהו בשינוי קודם התחלת המצוה יוכל לברך אחרי' ברהמ"ז דבשעת ובמה שנהנה ליכא עבירה כלל ולא דמי לאוכל דבר איסור שעושה איסור בשע' שנהנה, והה"נ גוזל מצה וקניהו בשעת לעיסה ע"י שינוי שאינו מברך הגם שבשעת בהמ"ז כבר קנה בשינוי אין זה אלא מנאץ להודות לה' על שנהנה באיסור וכ"ש בתחלה שלא יברך לא על המצוה ולא ברכת הנהנין כנ"ל ברור בשיטת הה"מ ודלא כמג"א שכ' דאפשר ה"ה גזל לחם שמברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנאה בשינוי ולמ"ש ליתא להך דינא אלא בשקנה כבר קודם האכילה, ואפשר משו"ה