כתב סופר אורח חיים מז

תרומה דברכה אינה מעכבת, ובאמת גם על מתני' קשי' לי דקתני תרומתו תרומה פשיטא אפי' לא בירך כלל תרומתו תרומה וכ"ש זה שבירך רק לא השמיע לאזנו דיצא בברכה בדיעבד וצל"ע כעת: ואבוא אל דברי פר"מ ני' מ"ש דהש"ך בשם רש"י דס"ל כשיטת הרמב"ם דאם לא בירך קודם המצוה לא יברך אח"כ לא מצאתי בש"ך שמביא משמי' דרש"י כן, כמדומה לי שטעה בזכרונו דנתחלף לו עם מ"ש הש"ך בס"ק ב' באתילד ריעותא דס"ל דיברך קודם, דגם אם נטרפה מהני לי' שחיטה להוציא מידי נבילה: ומזה לא מוכח דס"ל לרש"י דאח"כ לא יוכל לברך אלא דס"ל דאין קפידה לברך תחילה דאין חשש ברכה לבטלה וכיון שיוכל לברך קודם לעשייתו למה יברך אח"כ, וש"ך הקשה על רש"י מהירושלמי דלולי דבני מעים בחזקת כשרו' הי' מברך אח"כ דא"א לברך לפני', ונלפ"עד דס"ל לרש"י מסברא דנפשי' כיון דשחיטה מטהרת מידי נבילה ומהני להוציא מאיסור אמה"ח ויצאה מאיסור עשה דוזבחת וקיי"ל דשחיטה שאינה ראויה שמי' שחיטה יוכל לברך עה"ש כי שם שחיטה עלי', וירושלמי דאמר משום דב"מ בחזקת כשרות ואל"ה אין יוכל לברך קודם השחיטה מ"ל זאת למ"ד שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וא"א לברך על השחיטה דלאו שם שחיטה עלי' ועיי': ומ"ש פר"מ ני' להטעים טעם לשיטת הרמב"ם, דאם לא ברך קודם עשיית המצוה דלא יברך אח"כ דהא דתקנו לברך על המצות משום דע"י הברכה מכוין למצוה, הגם דקיי"ל דמאצ"כ מ"מ מצוה כתקנה הוא שיכוין בה לכן דוקא קודם עשי' אבל אח"כ מה מהני לכונה כשיברך אח"כ אלו דבריו, ומ"ש דמצוה כתקונה שיכוין כ"כ הר"ן בר"ה כ"ח ע"ב, אבל נ"ל דאין טעם פר"מ כי' לשבח וא"א לומר כן דא"כ בטבילת גר ניהי דא"א שיברך החלה אם הברכה משום שיכוין למצוה מה יועיל לו הברכה אח"כ, לא יברך כלל כיון שאין בה תועלת כלל, ועוד מצוה שיש לה משך זמן כגון ציצית ולולב למה יברך אח"כ מה מועיל הכונה אחר שכבר נעשה עיקר המצוה ועוד אם העיקר משום הכונה למה צריך לכתחילה להשמיע לאזנו כיון דעיקר משום כונת הלב, ולזה י"ל כיון שתקנו לברך תקנו לכתחילה כמו ק"ש דאורייתא כמ"ש תוס' ברכות ט"ו, אבל מגר וממצוה שיש לה משך זמן קשה: ואם נכנס עצמינו למצוא טעם תיקון ברכת המצות נראה לי לומר טעם לשבח יותר דהעיקר בעשיית המצוה שיאמין בלבו כי מצות ה' היא, ולא משה מעצמו אמרה, ובמצות דרבנן שיאמין שצונו ה' בלא תסור וכו' ולכן תיקנו שיברך ברוך אתה ה' אשר קדשנו במצותיו וזכר ואסמכתא לדברינו דברים וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם היינו תחלה נזכור בלב ובמחשבה כי כל המצות מצות ה' הנה, ואח"כ ועשיתם אותם כנ"ל: ויש טעם עפ"ז לשיטתו של הרמב"ם דאם לא ברך קודם העשי' לא יברך אח"כ דעכשיו שתקנו שיעשה הברכה קודם העשי' מי שלא בירך תחלה נראה שאין לבו שלם באמונה זו, ומעוות שא"י לתקן היא לברך אח"כ כי בשעת עשי' לא גילה דעתו, וכ"ז כשהי' אפשר לברך קודם, אבל גר שא"א לו קודם תקנו מתחלה שיעשנה אח"כ להגיד בפה מלא כי מאמין במצוה שעשה כי הקב"ה צונו, וכן במצוה שיש לו משך זמן א"ש כהנ"ל והבן: והנה הש"ך מעתיק לשון הא"ז דמביאו הג"א פ"ק דחולין וז"ל היכא דלא ברך קמי' המצוה מברך אחה"מ ויוצא י"ח, אכן בסעודה דאסור לאדם להנות מעה"ז בלא ברכה הואיל ועבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי, והנה מ"ש כיון דאסור להנות ועבר ואכל וכו' כונתו רצוי' דמחלק בין ברכת המצוה לברכת הנהנין, דברכת המצוה שאינה באה על הנאה וליכא איסור שעושה מצוה בלא ברכה וחכמים הוא דתקנו, הגם שלכתחלה תקנוה' קודם עשי' המצוה, אם עבר ולא ברך תחלה יוכל לברך אח"כ, משא"כ ברכת הנהנין מי שנהנה בלא ברכה איסורא דקעביד דאמרו אסור להנות מן העה"ז בלי ברכה וכאלו גוזל וכשאוכל ונהנה בלא ברכה מיד איסור הוא עושה שכן נהנה בלי ברכה, ואמרו והארץ נתן לב"א לאחר ברכה וקודם ברכה אוכל דלאו דילי' וגזל הוא בידו וכשמברך אח"כ לא תיקן מה שעיות דלא נקנה לו למפרע, ועוד הרי אמרו ר"פ כיצד מברכי' כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש הגם דלאו ק"ו גמור הוא כמ"ש תוס' ורשב"א דהא ברכה שלפניו רק מדרבנן, מ"מ ניהי דק"ו ליכא אבל סברא איכא שיברך קודם שאוכל כשהוא תאב לאכול, לכן מעוות שא"י לתקן הוא אחר שאכל, הא חדא, וכ' עוד והגיע ברכה אחרונה, אפשר רצה בזה דאז הגיע זמן ברכה שמברך כשהוא שבע, ואין זמן לברכה שהי' לו לברך כשהוא רעב ותאב, ויותר נ"ל דזה טעם בפני עצמו כיון שזמן ברכות הנהנין עיקר זמנה קודם שנהנה, ואחר שאכל הגיע זמן ברכה שלאחריה שעיקר חיובה עכשיו, ודומה למי שאיחר ולא התפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה דצריך להקדים תפלת מנחה עיי' ברכות כ"ח ע"א וברא"ש שם דמבואר שם משום דתפלת מנחה עיקר זמנה עכשיו ולי"א דוקא מנחה קטנה, אבל הגיע זמן מנחה גדולה א"צ להקדים ת"מ חוץ כשרוצה לאכול סעודה גדולה משום דעיקר זמן מנחה הוא מנחה קטנה ולכתחלה לא יתפלל מנחה גדולה, אבל כאן דעיקר זמן וחיוב ברכה אחרונה באה עכשיו ראוי' שיקדים ברכה אחרונה וכיון דברך ברכה אחרונה בוודאי לא סלקא דעתא שיברך אח"כ ברכת הנהנין הגם שי"ל כיון שא"א לברך ברכת הנהנין אחר שברך ברכה אחרונה יקדים ברכה ראשונה ולא דמי' למנחה ומוסף שאפשר שיתפלל מוסף אח"כ ולא נדחה לגמרי אבל דחי' לגמרי לא מדחינן מ"מ מסתבר לי' לא"ז להוסיף הך טעמא דכיון דיש להעמיס כן ביותר בלשון ברכות כיון דאדחי אדחי היינו כיון דגברא חזי והי' עיקר זמן ברכת הנהנין תחילה וברכה שלאחרי' התחלת החיוב אחר שאכל וראוי' לדחות ברכה שלפניו מקמה לשעה וכיון שנדחה אדחי ממילא לגמרי כהנ"ל, ועיין ש"ך שם שכ' דמשמעות סוגי' דברכות כרמב"ם, דהו"ל לחלק בין ברכת הנהנין לברכת מצות ועיי' פר"ח שדוחה ראי' הש"ך בדברים. ועיי' תב"ש שדחה דחי' פר"ח ראי' הש"ך מש"ס ברכות, ולמ"ש א"ש במרווח יותר ועיי': והנה הפר"ח מביא סייעתא לא"ז מירושלמי ברכות פ' הרואה דר' יוסי בן נהוראה ס"ל שמברך משישחוט, מדר"י ב"נ לכתחילה אנו למדין לדיעבד דאם לא ברך תחלה שיוכל לברך אח"כ, ודחי די"ל שאני לריב"נ דא"א לו לברך תחלה הו"ל כטבילת גר דא"א דמברך אח"כ וכ' לפ"ז מ"ש הרמ"א באתחזק ריעותא דיוכל לברך אחר השחיטה אתי' גם לשיטת הרמב"ם אלו דבריו. ולפע"ד במח"כ לא כיון יפה בדמיון זה, דמריב"נ ליכא ראי' כלל אפי' אם אקרה שא"א לברך תחלה דלריב"נ דחייש בכל שחיטה שמא תתנבל בשחיטה וכל שוחט א"א לו לברך תחלה מעיקרא הכי תקנו שיברך אחה"ש והו"ל ממש כטבילת גר שא"א בשום פעם לברך תחלה ולא חזי מעיקרא, אבל אנן דלא קיי"ל כריב"נ אלא כר"י וכסוגי' ש"ס דילן פ"ק דפסחים דאין חוששין שמא תתנבל ונתקנה ברכת השחיטה קודם השחיטה אם אקרה שנתילד בה ריעותא כיון שנדחה אדחי, ואין ראי' דרמב"ם מודה באתילד ריעותא וכדומה לו ופשוט: וכן נראה משטיחות לשון הרמב"ם הלכ' ברכות שכ' שאין מברך אחר המעשה רק בטבילת גר ומשמע דאין אופן שיברך אח"כ על שום מצוה רק בטבילת גר מטעם שכ' שם והוא מש"ס פ"ק דפסחים וברכות נ"ח ע"א, וכן נראה ממ"ש בהלכ' אישות פ' י' דאין מברך על הנשואין אח"כ מאחר שעשה איך יברך על שכבר עשה והו"ל ברכה לבטלה משמע אפי' אם יש ספק אם יתבטלו הארוסין אחר הברכה אינו מברך אח"כ דא"א לברך אחר שעשה מעשה, ושאני גר דא"א לברך תחלה מיד תחלת תיקון הברכה הי' על המעשה אשר כבר עשה, ולא על המעשה שיעשה אבל בברכת נשואין וכל מצות שאפשר לברך קודם תקנו הברכה על המעשה שיעשה, א"א לברך אח"כ שאין כונת הברכה אלא על שיעשה ולא על מה שעשה, ואפי' כשא"א לברך תחלה אין לברך אחרי' דהו"ל ברכה לבטלה שלא הותקן לברך על הנעשה אלא על שיעשה והמעיי' בצדק ומדייק בלשונות הרמב"ם ונעימות לשונו יראה שכן הוא כמ"ש: וכשאני לעצמי נ"ל שיש לחלק בין ברכת השחיטה לשארי ברכת המצות, עפמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז דברכת השחיטה שאני מכל ברכת מצות דברכת השחיטה יוכל אחר לברך על מעשה שחיטה של חבירו דאין ברכת השחיטה על מעשה מצוה שעושה דליכא מצוה לשחוט ולאכול ומברכי' על שקדשנו באיסור זה וכולם יכולים לברך בכל שעה ע"ז אלא שאין לברך שבח זה אלא בשעת מעשה השחיטה עיי"ש, וי"ל ג"כ דיש חילוק בין ברכת השחיטה לדבר זה היכא דלא בירך או עכ"פ היכא דא"א לו לברך תחלה כגון דאתיליד ריעותא דיוכל לברך אח"כ דהא עכ"פ מברך ברכה זו בשעת מעשה זה וגוף הברכה אינה על מעשה ומצוה זו שעושה עכשיו אלא על כללי' קדושת איסור זה שכ"א יוכל לברך בכל עת אלא שגבול שמו לה מתי יברכה, משא"כ בשארי מצות דבאו על מצוה זו שעושה ומחוייב על קרקפתי' דעושה צריך לברך דוקא קודם שעושה ולא אח"כ דמה שעבר עבר כמ"ש הרמב"ם כן נ"ל, וא"ש הא דריב"נ בירושלמי די"ל דמברך אח"כ כפשוטו דשאני שחיטה, אלא דרמב"ם מפורש כ' בהלכ' ברכות דאם לא ברך קודם השחיטה לא יברך אח"כ ולא חילק בין שחיטה לשארי ברכות, צ"ל דהא דריב"נ שאני דלדידי' מעיקרא הכי תקנו' כמ"ש וכן ממ"ש הרמב"ם בהלכ' אישות בברכת נשואין נראה דלא ס"ל כחילוקי דהא כ' הט"ז דברכת ארוסין דמי' לברכת השחיטה לכן הרב מברך עיי"ש, מ"מ י"ל דרמ"א עשה פשר דבר דבד"מ מביא בשם או"ז דבברכת המצות יוכל לברך אח"כ, ובהג"ה כ' היכא דאתילד ריעותא בשחיטה יברך אח"כ, י"ל דבכל מצות ס"ל כרמב"ם ואפי' באופן שלא הי' אפשר לברך קודם כדס"ל לרמב"ם כמ"ש, אבל בשחיטה נראה לו עיקר דיוכל לברך אח"כ מטעמא דכתיבנא דהברכה קאי על כללות איסור בלא שחיטה, ומ"מ לכתחילה צריך לברך קודם מדשמואל דאמר כל מצות מברך עובר ומבואר שם דה"ה ברכת השחיטה, אבל לענין דיעבד נראה לחלק כנ"ל ועיי' : עוד י"ל כעין זה עפמ"ש הד"מ וט"ז או"ח סי' ח' דכל ברכה שהיא בעל אין בה חשש ברכה לבטלה כ"כ דלא קאי על מעשה זה