כתב סופר אורח חיים מג

מסחבר דאסור, ומ"ש ב"י דכל פחות מג' כארעא סמיכת' דמי' יש לפקפק ניהי דלענין שבת וכדומה במקום שאנו דנין אם הוא רשות בפ"ע פחות מג"ט לארץ כארעא סמיכתא דמי, אבל כאן זיל בתר טעמא דמחזי כגבהות לפני המקום מה לי אם כארעא סמיכתא הוא סוף כ"ס עומד במקום גבוה ומחזי כעומד בגבהות לפני המקום, וגם אין דרכו של הרמב"ם לכתוב חידוש דין מדילי' אם לא נפקא מגמר', או כותב ויראה לי וצ"ע: ואחר שימת עין עיוני מעט נ"ל דרמב"ם הוציא דבר זה דהי' קשה לי' דקדוקו של מהר"י אבוהב ז"ל שבב"י מדקתני בברייתא לא יעמוד ע"ג ספסל וכסא וכו' ולא יעמוד במקום גבוה, ולא כללם יחד לא יעמוד במקום גבוה והכל נשמע מן הכלל, מזה הוליד דבכסא וספסל טעם אחר איכא משום בעיתא ואפי' בפחות מג' אסור, ובמקום גבוה משום מתגאה, ודוקא גבוה ג"ט אסור, ונ"ל מזה הוכיח הרמב"ם דגבוה בפחות מג"ט מותר, דאלת"ה הדר תקשי למה לא קתני בבריית' סתם לא יעמוד במקום גבוה ונכלל הכל, אלא ע"כ דמקום גבוה רק בג"ט וכסא ומטה וכו' אפי' פחות מג' טפחים, וזו ראי' מוכרחת: ומה שהקשה הט"ז דמפ"ק דשבת דגרסת רי"ף ורמב"ם שם נמי ולא ישב במקום גבוה תקשי יאמר רק במקום גבוה דנכלל הכל ולא צ"ל ע"ג מטה וכו' והתם לא שייך משום בעיתותא, ואם תאמר במטה וכסא גם בפחות מג' איכא משום גבהות יאמר נא גם כאן משום גבהות ולא משום בעיתותא, לפע"ד לק"מ בשבת איירי בישיבה בוודאי יש בישיבה ע"ג מטה וספסל משום גבהות יותר מיושב על קרקע במקום גבוה אבל כאן בתפלה כיון דאין דרך לעמוד ע"ג כסא וספסל משום בעיתותא ממילא ליכא גבהות לעמוד בתפלה ע"ג מטה כסא וספסל כיון דאין דרכי ב"א לעמוד על גבם וליכא גבהות, אלא מה"ט שאין דרך לעמוד עליהם משום בעיתותא מה"ט גופי' אסור לעמוד ולהתפלל משום דמבעת ולא יוכל לכוין היטב בתפלתו לנכון ומיושב קושי' ט"ז בעז"הי : ויש לי ראי' קצת דטעמא דאין עומדין ע"ג כסא וכו' אינו שוה לטעמא דאין עומדי' במקום גבוה דריב"ח משום דראב"י אמר רק דאין עומדי' להתפלל במקום גבוה ול"א דא"ע ע"ג מטה וכו' ובברייתא קתני תרתי, ואי חד טעמא אית להו למה ל"א ראב"י ג"כ וא"ע ע"ג מטה וכו' כמו בברייתא, ונראה מזה דחלוקים בטעמם ובדינם, וראב"י לא בא אלא להורות מה דאסור משום גבהות, ומטה וספסל וכו' מטעם אחר הוא ודין אחר יש להם אפי' פחות מג', וברייתא תרתי בא להשמיענו דין דמטה וכו' משום דמבעת ודין דאין עומדים במקום גבוה משום גבהות, והא"ש נמי הא דברייתא מביא ב' ממעמקים קראתיך ותפלה לעני כי יעטוף, דמקרא דממעמקים מפרש ודרש הברייתא מידי פשוטו שיקרא לה' ממעמקי דלבא ובכונה רצוי' שלא כר"א דמוציא מקרא מפשוטו ממעמקים ממקום עומק, ומביא זה על שאין עומדין ע"ג מטה משום בעיתותא דעי"ז לא יוכל להתפלל ממעמקי הלב אלא משפה לחוץ וכל שאין עומדין להתפלל במקום גבוה מביא קרא דתפלה לעני כי יעטוף כ' רש"י דרך עניות שאין מתגאה והוא א' מג' דברים שאין הדעת סובלתן דל גאה, וראב"י לא איירי רק מענין א' שלא יעמוד במקום גבוה משום גבהות דרש ממעמקים עומק ועיי': נחזור לשיטת הרמב"ם דדבריו מוכרחים מברייתא ולכן לא כ' יראה לי, ויש להביא עוד ראי' לזה מדמייתי ש"ס עלה דראב"י תני' נמי, מאי אולמ' הא משמי' דראב"י אמר, ולמ"ש א"ש דמראב"י ה"א מדייק במה דאמר אלא יעמוד דרצה בזה דאפי' פחות מג"ט אסור כמ"ש, לכן מביא תני' נמי דמברייתא מוכח דפחות מג"ט אינו מקום גבוה מדקתני כסא וכו' ומקום גבוה והא דאמרו רבנן בברייתא וראב"י בכפילא שאל יעמוד וכו' אלא יעמוד וכו' ע"כ משום דאסור לעמוד במקום גבוה, ומצוה מן המובחר שיעמוד במקום נמוך כמ"ש וכן היא שיטת הרמב"ם והראב"ד: והנה המנהג שמביא המג"א שנוהגי' עכשיו דש"ץ עומד במקום עמוק משארי מקומות בבהכ"נס לפמ"ש ראוי' לכל אדם לעשות כן לכתחלה להראות כניעה בעצמו והא דאין מדקדקי' בכך דלא אפשר בבית דירה ובבתי כנסיות מקומות כ"כ נמוכי' זה מזה, אבל בש"ץ מדקדקי' שיראה כניעה בו ובמשלחיו ששלוחם כמותם עומד במקום נמוך בכניעה יתירה וזו אחת מן המדות ששנו חכמים בש"ץ, ולפי מה שבארנו דברי הראב"ד דלא בא כמשיג אלא כמפרש דברי הרמב"ם דגם בגבוה ד' ע"ד כשאפשר לו לירד ירד למצוה ע"פ שאמרו אלא יעמוד במקום נמוך, וזה אפי' ביחיד כ"ש בשליח ציבור, ונ"ל עוד מדיוק לשון דראב"י וברייתא לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל ולא אמרו אל יתפלל אדם במקום גבוה, נ"ל דקמ"ל דאל יעמוד אפי' הוא עומד שם כבר קודם שרצה להתפלל ולא הגיע זמן התפלה, ירד ממקום הגבוה אשר הוא שם וילך למקום אחר, הגם דלא הלך למקום גבוה במתכוין בשעת תפלה כדי להתפלל שם, וכ"ש שלא ילך אל מקום גבוה מתחלה להתפלל שם, ואפשר דבר זה אפי' בגבוה קצת אסור, ) כ"ש וקו"ח לש"ץ שלא יעלה ממקומו אל הבימה במכוין להתפלל שם דהולך במכוין להתפלל במקום גבוה שאין לך גבהות לפני המקום ברבים יותר מזה, ומה דכ' ב"י ובש"ע להשמיע קולו מותר היינו כשא"א לשמוע רק כשעומד במקום גבוה אבל כשאפשר לשמוע הגם שע"י שיעמוד במקום גבוה ישמע קולו ביותר משו"ה לא שרי לי', ועיי' סוכה נ"א ע"ב דאנשי' אלכסנדרי' העמידו חזן הכנסת על הבימה להניף ולהשמיע לעם כשהגיע לאמן, ועיי' רש"י שם שהי' השליח ציבור עומד לפני התיבה וגומר ברכתו ולא היו יכולי' כולם לשמוע קולו, ולא התחכמו להעמיד הש"ץ על הבימה, ודוחק שגם אם הי' עומד שם לא שמעו כולם, ועכ"פ היו מרויחים שישמעו, הקרובים יותר מפי המברך דוודאי מוטב שישמעו מידיעה בלי שמיעה ועיי' רש"י ברכות מ"ז ע"א ותוס' סוכה בתי' שני דלא רצו לתקן שיהי' הש"ץ עומד במקום גבוה ע"מ לתקן כדי שישמעו הברכה מפיו וכ"ש היכא שאפשר להשמיע משום תוספת קול אדיר וחזק שלא יעמוד במקום גבוה, ויפה עשה פר"מ מע"כ ני' כי מיחה ע"י וכל המשנה ידיו על התחתונה, והמרים ידו נגדם ידו על העליונה ויקבל שכרו משלם מאלקי קדם שוכן מעונה, בכל עת ועונה, הכ"ד אוה"נ חותם בברכה: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כ בימי חנוכה, שפע וברכה ומאירת עינים בתורה, אשריו שלו ככה, ה"ה חתני כבני תלמידי הרבני המופלג מלא פלג מורג חרוץ וכו' כש"ת מו"ה רפאל סג"ל דייטש שי' לאי"ט: ארכו הימים אשר לא ראיתי אות לטובה מאתך ומזוגתך הצדקת בתי היקרה א"ח מ' רחל תי', וב"ה כי הכל במעמד הטוב אתכם וכן אודיעכם כי גם אתנו ב"ה החיים והשלום, והנני להשיב לך אומר ודברים בדברי תורה ופרושי מאמרים להשביעך מטובה של תורה שהיא הטוב אמיתי והיא לנו לאורה, בהלכה ברורה, וע"ד קושיתך על הפר"ח סי' מ"ז שהעלה דברכת התורה דאורייתא ועיקר ראיתו מש"ס נדרים דאמר רב על עזבם א"ת שלא ברכו בתורה תחלה ומשו"ה סתם הטור ולא כ' מפורש שהוא מה"ת שסמך על מה שמביא ש"ס נדרים דנראה לעין שהיא מה"ת, וכ' עוד דכיון דהיא מה"ת ספק ברך צריך לחזור ולברך מספק כמו ספק ברך בהמ"ז וספק קרא ק"ש. והנה הפר"ח העלה ישוב על מה שלא כ' הטור שהוא דאורייתא ולא כ' טעם על דלא כ' הרמב"ם שהוא דאורייתא שמזה הוכיח הפ"מ דמביא דסתמא כפרושו דס"ל שהוא מדרבנן, וכתבת דמהרמב"ם אין ראי' כ"כ דלשיטתו אזיל דס"ל דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא וכיון דליכא נ"מ בין אם היא מדאורייתא או מדרבנן רק לענין ספק כמ"ש הפר"ח ולרמב"ם גם אם הוא דאורייתא א"צ לברך מספק רק מדרבנן לכן לא חש הרמב"ם לבאר כ"כ דליכא חשש דאורייתא. והנה מלבד שרחוק לומר כן דלא חש לפרש משום שמספק אינו מחוייב רק מדרבנן, גם מה דפשיטא לך דלרמב"ם אינו מחוייב מספק רק מדרבנן לא נ"ל דהא מודה הרמב"ם באקבע וכ"ש באתחזק דספיקו מה"ת להחמיר וכאן דאתחזק בחזקת חיוב לברך ומחוייב מדאורייתא לחזור ולברך, ובאמת לא עליך תלונתי בזה אלא גם על הפר"ח סי' קפ"ד בליקוטים שכ' דלרמב"ם אין ספק מוציא ודאי לא ברך דספק לרמב"ם מחוייב רק מדרבנן עיי"ש, ובמח"כ בכה"ג דאתחזק מחוייב לכ"ע ספיקו מה"ת להחמיר, והא דספק ברכות דרבנן אינו חוזר הגם דאתחזק עיי' צל"ח ברכות כ"א ע"א ובמק"א הארכתי בישוב קושי' הצל"ח ואין עת האסף פה ועי' פלתי סי' ס"ט. והיותר י"ל הא דלא כ' הרמב"ם שברכת התורה מה"ת דהולך בדרכו שאינו כותב מה שאינו מפורש בש"ס באר היטב הגם דמשמע ונראה כן מסוגי' ש"ס, והה"נ לא כ' כיון דלא מפורש דדאורייתא הוא הגם דנראה כן ממשמעות הסוגי' כמ"ש הפר"ח: ומ"ש על מ"ש הפר"ח דצריך לברך שנית כל הברכות הגם דליכא מדאורייתא אלא ברכה א' כמ"ש הרמב"ם בהלכ' ק"ש דחוזר וקורא עם ברכותי' ומבואר בסי' פ"ז והה"נ הכא, ונתקשית למה מדמה מלתא דברכת התורה לברכות דק"ש ולא מביא מדומה לו ביותר מדקורא שנית כל פרשיות ק"ש הגם דאין כל הפרשיות דאורייתא וליש שיטות רק פסוק ראשון, והה"נ בברכת התורה, נ"ל דלק"מ דמפרשיות של ק"ש אין ראי' כ"כ כיון דאין בפרשיות שם ומלכות הגם שבפ"ע לא הי' צריך לחזור דהקילו רבנן שאינו חוזר על דידהו, מ"מ כשבלא"ה חוזר וקורא משום פ"ר דאורייתא קורא כולה משא"כ בברכת התורה דיש בה שו"מ וחשש ברכה לבטלה ועיי' תוס' ר"ה ל"ג ע"א, לכן מביא ראי' מברכות של ק"ש דחוזר וקורא כמחוייב לקרות ק"ש שנית הה"נ בברכת התורה, ועיי' כ"מ פ"ב מק"ש הלכה י"ג דמעתיק תשובת הרשב"א דכ' דרמב"ם למד דין זה דחוזר גם על הברכות דהכי תיקנו, מדאמר ר"א חוזר וקורא ק"ש משמע כל הפרשיות הגם דשארי פרשיות דרבנן משום דהכי תקנו שאם יקרא מקצתו יקרא כולו הה"נ דחוזר ואומר הברכות