כתב סופר אורח חיים מב

מאלו שיש לנו עכשיו, ונ"ל להבין בהקדם מה שאמרתי לפרש מדרש התמוה בקרא אני אעביר כ"ט על פניך וכו' אמר משה לפני הקב"ה כשתהי' רואה בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים מיד ענה אותם והבטיח לו ה' כי יענה אותם, והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו אם ישראל הם בצער בוודאי מתפללים שיצילם ה' מכל צרה וצוקה, וגם צ"ל מ"ש כשתהי' רואה בניך בצרה הו"לל כשיהיו בניך בצרה ונ"ל דהקושי' מתורצים א' בירך חברתה, המקונן אמר זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו במדרש שכחה מצוי' בנו ואין שכחה מצוי' בך אתה זכור, נ"ל כונתו, הנה המקונן אמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא תחת שהיינו עליון ע"כ גוי הארץ נהפוך הוא שירדנו מטה מטה בעו"ה, ותחת שהיינו עם קדוש לה"א אנחנו בארץ טמאה, ואז כשחרב בהמ"ק וגלינו מארצינו על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון בעוד שזכרנו קדושת הארץ וגדולתינו, אבל ארכו הימים ושנים עבר קציר וכו' ואנחנו לא נושענו בעו"ה שכחנו כל טוב ונטלה גאותן של ישראל וא"א מרגישי' עוד שפלותינו נגד הגדולה ולכן א"א זכור ה' מה הי' לנו ובמדרש שכחה מצוי' בנו שא"א זוכרי' מה שהי' לנו ואין שכחה מצוי' בך זכור אתה ה' מה הי' לנו וחדש ימינו כקדם, וזהו כונת המדרש שאמר משה להקב"ה בזמן שתהי' רואה בניך בצרה דייק שתהי' רואה והם אינן רואי' כי כבר שכחו הגדולה והתפארת שהי' להם בימי קדם ועי"ז אין מי שיבקש רחמים מיד ענה אותם ע"ד זכור ד' מה הי' לנו וכהנ"ל: ועד"ז נ"ל לפרש קרא בתהילים שמחנו כמות עניתנו שנות ראינו רעה ויש להבין מה דאמר שנות ראינו רעה אחר שאמר כבר כימות עניתנו, ונ"ל דבקש רחמים מאת ה' שישמחנו כימות עניתנו שתגדל השמחה בהפלגה כמו שהי' העינוי כעין דכתיב ושלמתי לכם את הארבה וכו' ואם תגדל השמחה בערך כימי העינוי של עכשיו לא תהי' השמחה בהפלגה כ"כ כי עכשיו אין מרגישין הגלות כ"כ אחר שכבר שכחנו הגדולה והתפארת שהי' לנו בימי קדם וגם הרגל העינוי נעשה טבע באורך ימים ושנים ואין אנו רואי' הרעה אשר מצאתנו לכן אמר שמחנו כימות עניתנו שנות אלו השנים שראינו בעינינו הרעה ובכינו בזכרנו את ציון בערך הזה תגדל השמחה וא"ש, ואיתא במדרש כשם שלא התודע יוסף אל אחיו אלא בבכי כן לא יבואו ישראל לארץ אלא בבכי דכתיב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, נ"ל כי אחי יוסף אחר שמכרוהו התאבלו עליו כמ"ש רש"י וישתו וישכרו עמו עד עתה לא שתו ובוודאי בתחלה הי' קשה עליהם ביותר משום שאח"כ שכחוהו ולא עלה עוד זכרונו הטוב לפניהם כ"כ, עד שהתודע אליהם אז בכו בכי' של צער על שהיו מורחקים כ"כ מאת צדיק כזה ובכי' של שמחה שזכו לראותו ולהיות אתו עמו, וכן כשנבוא לארץ נראה למפרע מה חסרנו כ"י היותנו בגלות, ונבכה על העבר חבל על דאבדן ונשמח ונודה לה' אשר גאלנו, וזהו כונת המדרש כשם שלא התודע יוסף וכו' כן לעתיד בבכי יבואו על העבר ובכי' של שמחה ובתחנונים אובילם והבן: ונבוא למטרת כונתינו כמו שהוא בחסרון הניכר שנוגע לגופנו שכחנו מה שהי' לנו גדולה ותפארת קודם שהגלנו ה' ובשוב ה' שיבת ציון נראה למפרע אשר חסרנו נגד הגדולה וכבוד והוד שיהי' לנו אז כן הוא לענין דברים שבקדושה, א"א לשער הפלגת קדושת הארץ ובהמ"ק וכדומה ואנו מספיקין עצמנו בבתי כנסיות וב"מ שהם לנו למקדש מעט, ושמחה במעונו כאשר יחזו עינינו בהכנ"ס או בהמ"ד בנוי' בפאר המעלות אבל לעתיד כשבעינינו אנו רואים זה מול זה נראה כי לא מיני' ולא מקצת' נגד בהמ"ק וב"מ דלעתיד, ולתכלית זה יקבעו ב"כ וב"מ בא"י כי אין האור ניכר אלא מתוך החושך ולכל ב"י יהי' אור במושבותם בארץ הקדושה ובעיניהם יראו ובלבבם יבינו כי הגדיל ה' לעשות עמנו והיינו כחולמים מקדם כאדם שרואה דבר בחלום ואח"כ בהקיץ אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה, לפני אלקי קדם מעונה, בכל עת ועונה, כן יזכנו ה' בקרוב לעלות לציון ברינה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וגדול בית האחרון מן הראשון כבוד אומר כולו בב"א ואמן: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה יט יודא יודוך אחיך ידך בעורף אוהבי חדשות, בעל מלחמות, ה"ה הרב המופלג בתו"י, מורג חרוץ בע"פ כש"ת מו"ה יודא נ"י רובץ תחת משא דבר ה' בקהל טשאנגראטה יע"א: יקרתו בא אלי ויום אתמול הי' פה הרב המאוה"ג מהרי"ד מרגליות ני' אב"ד דק"ק פעזינג והזכרני ודחק עלי השעה להשיב לכבודו ולא רציתי לעכב תשובתו אליו עוד אפי' מעוכב ב"י להיות כי דבר ה' הוא להחזק בדק הבית, ולנקותו משמיר ושית, והנה מ"ש ע"ד העמדת הבימה בבהכנ"ס אשר מאסו הפונים ממנהגי ישראל המוחזקי' לנו מאבותינו, ובונים בימה לעצמם ומעמידים אותה מול פני אר הקודש ממש ואנשי מקומו וראשים ומנהיגים אם כי אינם מכת ההיא אבל לא ידעו ולא יבינו כי לא נכון לעשות כן וקשה להם להאמין לפר"מ ני' כי יש קפידא בדבר, כי אומרים כמעשה שארי קהלות קלות נעשה כן גם אנו, ומע"כ ני' ערך מערכה מערכת ה' צבאות וחפש חפש מחופש בכל המקומות השייכים לזה למען ידעו ויראו כי מנהגן של ישראל תורה היא, ישים גם עיניו על העתק התשובה מאבא מאוה"ג זצ"ל אשר היא בכתובים תח"י ולא יצאה עדיין לאור משם יראה מלתא בטעמא ודבר המעמיד דלא בטל להעמדת הבימה באמצע דוקא והוא טעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן (עיי' ח"ס או"ח סי' כ"ח) וכל המוסיף וקורע סגור לבם של המבקשים חדשות הרי זה משובח ברוב תשבחות, ישבע שובע שמחות: ומ"ש כי מצא עוד עולתה בו כי הש"ץ עומד במקום גבוה על הבימה להתפלל, והמג"א כ' שנוהגים עכשיו שהמקום שהשליח ציבור עומד הוא נמוך משאר בהכנ"ס משום דכתיב ממעמקים קראתיך וכו' וכ"כ האגודה והרחיב בדיבור זה: הנה המג"א כ' סמך למנהג זה דאפשר מלשון ש"ס דכל דוכתא יורד לפני התיבה וההיא דנחית לפני התיבה, וב"י לא פי' כן בסי' ק"נ, ואני בעניי מצאתי לדרוש ולעשות סמך לזה מש"ס ברכות במקומו שממנו מקור דין זה וז"ל אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא יעמוד במקום נמוך ויתפלל, צ"ל כפל לשון אלא יעמוד במקום נמוך לא הול"ל אלא לא יעמוד במקום גבוה, נ"ל דאי הוי אמר רק אל יעמוד במקום גבוה, הוי קאמינא במקום גבוה הוא דלא יעמוד אבל אין קפידא שיעמוד במקום נמוך לכן מפרש והולך אלא יעמוד במקום נמוך דלא סגי שלא יראה בנפשו כמתגאה אלא צריך שיראה בעצמו כניעה יתירה לפני המקום כהא דמתני' אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופרש"י כניעה, וברייתא מביאה קרא ממעמקים קראתיך ה', והא דלא אמר יעמוד אדם במקום נמוך או אל יתפלל אלא במקום נמוך, נ"ל דלא יעמוד להתפלל במקום גבוה דינא הוא דאין גבהות לפני המקום, מ"מ יש חילוק בין לא יעמוד במקום גבוה דאסורא הוא אבל יעמוד במקום נמוך לאו דינא ואסורא הוא אלא מצוה להראות כניעה יתירה ולכן אמרה הברייתא בכפילא לא יעמוד במקום גבוה וכו' אסורא הוא, אלא יעמוד במקום נמוך למצוה מן המובחר והידור תפלה: ונ"ל שלזה התכוין הרמב"ם פ"ה מהלכ' תפלה הלכה ו' שכ' וז"ל מקום התפלה יעמוד במקום נמוך וכו' ובהלכה ז' כ' לא יעמוד אדם במקום גבוה, וצ"ל למה כ' בהלכה ו' שיעמוד במקום נמוך, ובהלכה שלאחריו כ' שלא יעמוד וחולק האמור בברייתא בב' הלכות וצ"ע: ולמ"ש א"ש דבהלכה ו' כ' מקום התפלה היינו שראוי' ונכון שיעמוד במקום נמוך וזה מקום הנבחר לתפלה במקום נמוך משארי מקומות, ובהלכ' ז' כ' דינא לא יעמוד במקום גבוה היינו שאסור לעמוד במקום גבוה: ויובן שפיר ע"פ דברינו מ"ש הראב"ד בהשגתו ובכלל זה אם יוכל לירד למטה ולהתפלל ירד למטה, והקשה הכ"מ כיון שמודה שאין זה בכלל מקום גבוה למה ירד למטה, ונלע"ד דכונת הראב"ד ניהי דאינו בכלל מקום גבוה כיון שחולק רשות לעצמו ואין נראה כמתגאה, מ"מ טוב וישר שירד למטה למקום נמוך ממקום זה שעומד להראות כניעה לקיים הא דיתפלל במקום נמוך וכיון למ"ש הרמב"ם בהלכ' ו' וגם הרמב"ם מודה לו, אלא שבהלכה ז' עסיק ובא באיסור דאסור להתפלל במקום גבוה כ' בד' ע"ד או מחיצות מותר, אבל בוודאי אם אפשר לו לירד שירד כדי לקיים ממעמקים קראתיך ה' שיעמוד במקום שהוא נמוך נגד מקום שעומד עליו, וגם הראב"ד לא כ' בלשון השגה אלא לפרש בא כנ"ל והדברים נכונים וברורים לפע"ד: ומתחלה עלה במחשבה לפני דיש לדחות ראי' שהבאתי מכפל לשון אל יעמוד וכו' אלא יעמוד במקום נמוך דמצוה שיעמוד במקום הנמוך משאר מקומות די"ל דאי הוי קתני אל יעמוד במקום גבוה ה"א דוקא מקום שהוא גבוה הרבה, אבל במקום גבוה קצת פחות מג' טפחים מותר קמ"ל אלא יעמוד במקום נמוך היינו שלא יהי' גבוה כלל אפי' כ"ש משאר מקום בבית וממקום שהוא שם, אבל שיהי' נמוך מכל מקומות שבבית לא מוכח מברייתא כן י"ל, אלא שראיתי לרמב"ם בהלכ' תפלה דכ' שלא יעמוד במקום גבוה ג"ט או יותר, והנה מ"ש או יותר צ"ל פשיטא אם במקום ג' לא יתפלל כ"ש יותר וזו ואצ"ל זו היא, נ"ל דקמ"ל דלא נטעה כשגבוה יותר מג' עד תשעה דלענין שבת כרמלית הוא במוקף מחיצות ובאינו מוקף מקום פטור, ה"א לענין תפלה מחשב כרשות בפ"ע ולא נחשב כעומד במקום גבוה מן הנמוך ממנו קמ"ל או יותר כנ"ל, ולמד הטור וב"י מדיוק לשון הרמב"ם שכ' גבוה ג' טפחים דוקא ג' אבל פחות ממנו מותר, וע"כ צ"ל בברייתא אלא יעמוד במקום נמוך שיהי' נמוך להידור מצוה כמ"ש : ויש לעיין מנ"ל לרמב"ם בפשיטות דפחות מג' מותר מסברת חוץ מסתבר