כתב סופר אורח חיים לח

קתני בסיפא דאין מורידין משום דרצה לומר וכן במותריהם דדוקא אין מורידין אבל בשוה מותר ובעיקר הדין דצריך להעלות בדמים סמך ארישא דקתני מעלין ומוכח מתוכו דדוקא הוא כמ"ש לעיל וא"ש נכון ועיי': והנה הרי"ף ורמב"ם פסקו אבעי דש"ס אם מותר למכור ס"ת ישן לקנות בו חדש ולא אפשטא לחומרא ור"ן לא מצא טעם כעיקר לדינא למה נקטו להחמיר אלא דראוי' להחמיר משום חומר קדושת ס"ת. ולפע"ד נראה דמעיקר הדין הוא דלאמת נפשט האבעי' מדאמר ר"י אמר ר"מ ס"ת ישן אסור לקנות בו חדש דרצה ש"ס למפשט מיני' דאסור ודחי דלמא משום פשיעותא, וצל"ע אי משום פשיעותא מ"ש ס"ת דנקיט דאסור אפי' בהכנ"ס אסור לסתור או למכור כדי לבנות ולקנות אחרת משום פשיעותא כבש"ס ב"ב ג' ע"ב ומגילה כ"ו ע"ב, ובשלמא אי אסור למכור ס"ת אפי' כי מנח קמי', שפיר נקיט ס"ת וקמ"ל טובא דאפי' ס"ת דא"א להעלותו מ"מ אסור וכ"ש דבר אחר דאפשר להעלותו דאסור, אבל אי משום פשיעותא מ"ש ס"ת דנקיט וצל"ע: ולא ידעתי פתר לקושי' זו, אלא לומר דש"ס הכי דחי די"ל דוקא בס"ת משום קדושת וגודל המצוה חיישינ' לפשיעותא, הגם דאמר ר"ח לא לסתור אינש בי כנישתא וכו' משום פשיעותא, מ"מ דחי ש"ס מדר"מ עצמו לא נפשט דיש איסור במכירת ס"ת רק היכא דשייך משום פשיעותא וס"ל דוקא בס"ת חיישי' לפשיעותא אבל לאמת דס"ל לר"ח דגם בבהכ"נ חיישי' לפשיעותא וה"ה לכל דברים שבקדושה מוכח דס"ל לר"ח הא דאמר ר"מ אסור למכור ס"ת ישן וכו' אפי' היכא דליכא משום פשיעותא אסור למכור וש"ס לא דחי אלא דמר"מ עצמו לא מוכח, וכה"ג איכא טובא בש"ס כדרצה למפשט ממתני' וברייתא דחי דמשם אין מוכח, הגם דמבואר ומוכח מדברי אמורא, ועיי' כזה בתוס' ב"מ י"ז ע"ב, עוד י"ל דדחי להך לישנא בב"ב משום דליכא דוכתא לצלוי' ולא חייש לפשיעותא, ואנן קיי"ל כמ"ד משום פשיעותא כבש"ס מגילה ועיי', והא"ש דפסקו רי"ף ורמב"ם דאסור למכור ס"ת אפי' היכא דליכא משום פשיעותא כיון דקיי"ל כר"ח וכלישנא משום פשיעותא ע"כ דס"ת אסור אפי' ליכא משום פשיעותא כנ"ל והוא ישוב נכון לשיטת רי"ף ורמב"ם וכן נקיט להלכה בטוש"ע יו"ד ריש הלכ' ס"ת: לפ"ז כ"ש דאסור למכור בהכנ"ס לקנות בו בהכנ"ס או ספרים ליקח בו ספרים אחרים כמ"ש הר"ן דאם בס"ת דליכא להעלות אסור כ"ש היכא דאיכא להעלות לקדושה אחרת יותר, אלא הב"י או"ח סי' קנ"ג כ' בשם מהרי"א ור"י דאפי' בשוה מותר, והוכיח מהרי"א כן מדכ' הטור להוריד אסור משמע אבל בשוה מותר וש"ע מביא ב' דיעות בזה, וצ"ל הגם דמרישא מוכח דוקא להעלות לקדושה ומ"מ ס"ל להקל משום דסתרו הדקדוקים רישא וסיפא וכיון דמלתא דרבנן היא דבמעות אין בו קדושה רק מדרבנן הטילו קדושה על המעות כמ"ש ר"ן בשם רמב"ן לכן נקטו להקל, ויש האוסרים מיישבים הדקדוקים כמ"ש ר"א ור"ן לכן נקטו להחמיר כרישא דמתני' כצ"ל: ומ"ש הב"ח ומביאו המג"א דליכא פלוגתא בין הראשונים דר"ן ור"א האוסרים הוא רק לכתחלה, והמג"א הסכים על ידו כדי להשוות המחלוקת ולא ידעתי איך אפשר לומר דר"ן ס"ל דבדיעבד מותר, בוודאי ממ"ש הר"ן מדמספקא לש"ס בס"ת אי מותר לכתחילה משום דאין להעלותו יותר ש"מ כל דאפשר להעלותו בוודאי אסור י"ל דלכתחלה קאמר, אבל ממ"ש הר"ן בשם ר"א בישוב הדיוקים רישא וסיפא דמתני' , דסיפא איידי דרישא וממ"ש הוא ליישב דרישא עיקר וסיפא משום ס"ת נקיט דאין מורידין מוכח מתוכו דס"ל דאפי' דיעבד שכבר מכרו דוקא להעלות מותר אבל שוה אסור, דהא רישא בדיעבד איירי גם אין לומר דמודה הר"ן היכא שכבר מכר ואינו מוציא דבר להעלותו יותר דיעבד כזה מותר וכ"כ פ"י במתני' ומיישב הדקדוקי' עפ"ז ומדלא מתרץ הר"ן רישא וסיפא כמו שתי' פ"י והוא ישוב מרווח יותר ממ"ש הר"ן, נראה דס"ל דאין לחלק דאפי' אינו מוציא דבר להעלותו אסור בדיעבד וזה יש לדחות קצת אבל מ"ש הב"ח לשיטת הר"ן דכל שמכרו מודה הר"ן דמותר זה ודאי א"א כמ"ש וצ"ע: והנה הט"ז הרבה לתמוה מאחר שפסק הטור ביו"ד דס"ת אסור למכור כ"ש שארי קדושות דאפשר להעלותו ואיך פסק כאן בדשוה מותר, ועיי' מג"א שהראה לדעת דשיטת הרמב"ם דשוה מותר ואפי' לכתחלה והעלה לחלק בין ס"ת דא"א להפקיע קדושתו מבהכנ"ס דאפשר להפקיע מקדושתו. ולדידי צ"ע דאם נימא מדבהכנ"ס עכ"פ מותר ואפי' לכתחלה לשנותה לקדושה השוה לה איך הוכיח הש"ס דמסתבר כרב פפי משמי' דרבא מדאמר ריב"ל בהכנ"ס מותר לעשות בהמ"ד, מנ"ל דס"ל כרב פפי דבהמ"ד חמור ואסור לעשות מבהמ"ד בהכנ"ס דלמא ס"ל לריב"ל דבהמ"ד ובהכנ"ס שוה לכן מתיר לעשות מבהכנ"ס בהמ"ד והא ל"א ריב"ל דבר והפוכו דאסור לעשות מבהמ"ד בהכנ"ס ודלמא ס"ל דשוין ומותר ג"כ לעשות מבהמ"ד בהכנ"ס ומוכח מזה דפשיטא לש"ס דשוי' אסור בכ"מ ואפי' בהכנ"ס ויש לדחות דעכ"פ מוכח דריב"ל דלא כרב פפא משמי' דרבא דאמר דבהכנ"ס עדיף מבה"מד, וכיון די"ל דריב"ל ס"ל דבהמ"ד עדיף מבהכנ"ס כר' פפי מסתבר כר' פפי משמי' דרבא, דכרב פפא משמי' דרבא בוודאי לא ס"ל ריב"ל כן י"ל: אלא אי קשי' הא קשי' לי מדקאמר ש"ס תסתייע דריב"ל הא דאמר בית גדול שמגדלין בו תורה מדאמר ריב"ל בהכנ"ס מותר לעשות בהמ"ד. לפמ"ש תוס' דמאן דאמר שמגדלין בו תפלה היינו אף שמגדלין בו תפלה והכי מסתבר דלא יהיו חולקין מהיפוך להיפוך, א"כ מנ"ל דריב"ל הוא דאמר שמגדלין בו תורה דלמא הוא אמר אף מקום שמגדלין בו תפלה וס"ל דשוין הם והא דאמר מותר לעשות מבהכנ"ס בהמ"ד משום דשוה מותר וה"ה מבהמ"ד בהכנ"ס וע"כ דפשיטא לש"ס דוקא מעלין ושוה אסור ושפיר הוכיח דריב"ל ס"ל דבהמ"ד עדיף והוא שאמר מקום שמגדלין בו תורה וצ"ע: וליישב נ"ל דס"ל לש"ס דריב"ל דאמר בהכנ"ס מותר לעשות בהמ"ד סתם בהמ"ד אפי' דיחיד הוא, וגם אם נאמר דכוונתו דבהכנ"ס שוה עם בהמ"ד ואפי' של יחיד אם של יחיד שוה לבהכנ"ס בוודאי דשל רבים עדיף מבהכנ"ס דלא יחלוק אדם לומר דשל רבים לא עדיף מיחיד מצות ות"ת דרבים עדיפו טובא משל יחיד, וע"כ דהוא אמר בית גדול שמגדלין בו תורה דהוא רק במקום שלומדים בו תורה ברבים שער המצוין לכך, ואיך יאמר אף שמגדלין בו תפלה כיון דאפי' של יחיד שוה לבהכנ"ס בוודאי דשל רבים עדיפא טובא ואיך משוה שמגדלין בו תפלה לבית שמגדלין בו תורה וע"כ הוא הוא דאמר בית שמגדלין בו תורה וא"ש: ויש להוסיף עוד מיא וקמחא ליישב דש"ס הוכיח דע"כ ריב"ל דאמר בהכנ"ס מותר לעשותו בהמ"ד אפי' בשל יחיד קאמר מדלא אמר דבר והפוכו דבהמ"ד אסור לעשותו בהכנ"ס כמו שאמר רבא, והא יש לטעות דס"ל דשוין וכמו שמותר לעשות מבהכנ"ס בהמ"ד כן מבהמ"ד בהכנ"ס וע"כ דס"ל דבאמת שווין ומשום דגם בבהמ"ד של יחיד קאי לכן לא נקיט אבל אין עושין מבהמ"ד בהכנ"ס דמשל יחיד מותר באמת לעשות בהכנ"ס, אבל משל רבים אסור ועיי': והשתא מתורץ במרווח מה שהקשיתי לשאול מדאמר מסתבר כרב פפי וכו' מנ"ל דלמא ס"ל לריב"ל דבהכנ"ס ובהמ"ד שוה י"ל באמת בוודאי ריב"ל ס"ל דשוה ומשו"ה ל"א דבר והפוכו מבהמ"ד אסור לעשות בהכנ"ס, אבל כיון דסתם בהמ"ד גם של יחיד בכלל וע"כ דס"ל דאפי' של יחיד שוה לבהכנ"ס, וממילא נשמע דבהמ"ד של רבים עדיפא מבהכנ"ס ומוכח כרב פפי משמי' דרבא דאמר מבי כנישתא לבי רבנן שרי ומבי רבנן לבי כנישתא אסור דבי רבנן היינו שלומדים בו רבנן טובא דשל יחיד לא נקרא בי רבנן, ובשל רבים שפיר אמר דמבי רבנן לבי כנישתא אסור, וריב"ל נקיט בהמ"ד גם של יחיד דשוה לכן לא אמר איפכא, ובבהמ"ד של רבים דעדיפא סמך עצמו על מה שאמר בית גדול שמגדלין בו תורה דרבים דעדיף מבהכנ"ס ממילא נדע שאסור לעשות ממנו בהכנ"ס ועיי': ומיושב נמי דקדוק עצום הא דנקיט רבא בי רבנן וריב"ל נקיט בהמ"ד, משום דריב"ל גם בשל יחיד או רק בשל יחיד קאי נקיט בהמ"ד, אבל רבא דאמר דבר והפוכו נקיט בי רבנן היינו של רבים דוקא כנלפע"ד ועיי' בכ"ז: היוצא לנו מדברינו כי בהמ"ד של יחיד בשיווי עם בהכנ"ס, ושל רבים עדיפא מבהכנ"ס ולשיטות דסוברים דשוה מותר, מותר לעשות מבהכנ"ס בהמ"ד של יחיד וה"ה מבה"מד של יחיד בהכ"נ, וכ"ש דמותר לעשות מבהכ"נ בהמ"ד של רבים, אבל מבהמ"ד של רבים אסור לעשות בהכנ"ס: והנה לשיטת ר"ן ור"א דשוה בשוה אסור ואפי' דיעבד אנו אין לנו ראי' דבהמ"ד של יחיד אם עדיפא או שוה או גרוע מבהכנ"ס דמה שהעלינו מכח קושיתינו ודקדוקינו מדנקיט רבא בי רבנן וריב"ל בבהמ"ד ומדלא אמר ריב"ל דבר והפוכו כמו רבא ומכל זה הוכחנו והעלינו דבהמ"ד של יחיד בשוה עם בהכנ"ס דעי"ז מיושב כל הנ"ל ולשיטת ר"א ור"ן עדיין הדקדוקים במקומם עומדים כמובן למעיי' ממילא אזדא הוכחה שלנו כן נראה לכאורה: אבל יש מקום אתי להעמיד דברינו אלו גם לשיטת ר"ן ור"א בשנאמר הא דס"ל לר"א ור"ן מכח דיוקא דרישא דשוה אסור דוקא במכירה דאיכא זלזול דמכירה כה"ג דוקא צריך להעלות לקדושה אחריתא כדי לתקן מה שעיות ע"י המכירה והוריד הקדושה יתקן קצת ע"י שמעלה המעות לקדושה שלמעלה מראשונה ולסברת הר"ן דאל"ה לא ניחא לציבור היינו טעמא כיון שיש בזיון במכירה, אבל להחליף בהכנ"ס לבהכנ"ס אחרת או בהמ"ד לבהמ"ד אחר או לעשות מבהכנ"ס בהמ"ד היכא דהם שוין בקדושה כיון שאין בזיון בגוף החילוף מודה גם ר"א ור"ן דמותר כנ"ל מסברא נכונה, והא"ש דמיושבי' כל הדקדוקים שדקדקנו גם לר"א ור"ן דאם נימא דבהמ"ד של יחיד שוה לבהכנ"ס מיושבים כל הדקדוקים כמובן להמעיין ע"ד שכתבנו והנה הראנו פנים מסבירות להלכה לכל השיטות דבהמ"ד דיחיד שוה לבית הכנסת ועיי': ועוד לנו ראית פנים מאגדת חז"ל דבהמ"ד דיחיד שוה לבהכנ"ס דרבים, ועליו אין להוסיף מקדושת בהכנ"ס ואין לגרוע והוא מש"ס