כתב סופר אורח חיים לג

הנאת הגוף ונפש וכ"ש הוא, אבל לשמש בלי הנאת והרוחת עצמו לא, דמראה בנפשו דמקיל בכבוד וקדושת כהונה ולא איכפת ליה בה כלל, הגם שמשטיחת לשון הר"פ ומסתימת דבריו לא משמע דלחלק יצא, מ"מ מראי' דמביא מש"ס קדושין דמשם לא מוכח רק היכא דאית ליה הנאה והרוחה, ומנא ליה דיוכל למחול על מגן בלי תועלת לעצמו, וע"כ לנו לפרש דבריו הסתומים דבדומה להתם בקדושין קאמר כדי לישב מעשה רב דר"ת דלא יצא דבר תקלה מת"י ע"י רחיצת ידיו מכהן והא דשתק ר"ת מטעמא דכ' הטו"ז דלא רצה לומר על עצמו דזכות הוא משום דמופלג ממנו ובדורו בחכמה: ויש לי ראי' מהימנא לדברינו דיש חילוק בין מוחל ע"כ דוקדשתו ובין מוחל על שמושו מדמביא ר"פ ראי' מש"ס קדושין ומביא ממרחק לחמו ממסכתא אחריתא ומענין אחר ואינו מביא מיניה וביה ממקומו הוא יפן מדאמר מר ואביי דיוכל למחול, ואי דס"ל דמהכא אין מוכח דיוכל למחול רק נגד מי שגדול ממנו כשיטת רבינו שמחה, גם מקדושין אין מוכח רק דבשכר מותר ואין ללמוד משם לכל היותר רק נגד מופלג ממנו בחכמה, ולדמות מלתא למלתא נגד ת"ח מופלג ממנו להרוחת ממון, והו"ל להביא יותר ממקומו מכאן בענין זה עצמו המבואר יותר וצ"ע לכאורה, אלא ש"מ דאין לדמות מלתא דמחילה לענין תשמיש שיש בו בזיון והורדת כבוד כהונה מזלזל ומקיל בה ממחילת כבוד להקדימו לכל דבר, והוצרך להביא מש"ס קדושין, ומינה גם לשיטת המרדכי ודכות' ס"ל דיוכל למחול בכל דבר אפי' לדשוה וגרוע, דוקא מה דילפי' מוקדשתו להקדימו לכל דבר, אבל לענין תשמיש לבזות נפשו לא וכן ס"ל להגהמיי' דאין יכול למחול וקשה מגיטין נ"ט וע"כ דס"ל לחלק כחילוק הנ"ל. ולר"פ לכל היותר במקום דאיכא הרוחת ממון או מצוה וזכות כמ"ש הטו"ז ולא מטעמי' ולא מכח ראי' דילי': וטרם אכלה לדבר, עוד מילי זוטרתא אחבר, ועל הכלל כולו אני יוצא, דדבר זה דאיסור תשמיש בכהן דיוצא מן הירושלמי נ"ל דדאורייתא הוא מלבד דנלמוד מקו"ח דוקדשתו לכבדו ולהקדימו מה"ת מכ"ש שלא לזלזל בכהונה ע"י שימוש, אלא אפי' לדס"ל דוקדשתו לפתוח ראשון רק מדרבנן עיי' תוס' חולין פ' כה"ד ורא"ש שם ובטור יו"ד סי' כ"ח ובמג"א סי' ר"א ס"ק ד'. ומ"ש מג"א מירושלמי סוף הוריות עיי' במפרש שם בגליון ש"ס בירושלמי בהוריות פי' נכון דלא כמג"א. ונ"ל דוקא לכבדו ולהקדימו זה ס"ל דאינו אלא דרבנן דאסמכוהו אקרא, אבל שלא לבזותו בשימוש וכדומה ס"ל לכ"ע דדאורייתא הוא דבוודאי הוא בכלל וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב: וכן מוכח דסמ"ג והגהמיי' ור"פ ס"ל דדאורייתא הוא מדכולם כא' עונים ואומרים דמש"ס קדושין מוכח דיש אופן עכ"פ דמותר לשמש בכהן מדצריך טעמא דאין רוצעים משום דנעשה בע"מ ולא מתקיים ושב לאחוזתו והא שם בברייתא אמרו רבנן להא מלתא להביא ראי' מדקיי"ל אין רוצעים לכהן דנעשה בע"מ ש"מ דרוצעים במקום שנעשה בע"מ, ולא לדינא עכשיו יאמרו אלא דמביאי' ראי' מהא דקיי"ל, ואי איסור שימוש בכהן דרבנן לא מוכח מסוגי' זו דמותר לשמש בכהן מדרבנן דהא הא דאין רוצעים מדאורייתא קאמרי דקיי"ל דאין רוצעים לכהן משום שנעשה בע"מ, ועל הגהמיי' אפשר יש לדחוק דראי' דילי' מדכ' הרמב"ם הך דינא והך טעמא ש"מ דס"ל דשימוש בכהן מותר ודוחק, אבל מסמ"ג ור"פ דמביאי' מסוגי' הש"ס בוודאי לאו ראי' היא אי לאו דס"ל דהא דירושלמי דאורייתא הוא או דס"ל דוקדשתו לפתוח ראשון נמי דאורייתא וכ"ש שלא לבזות ולהקל בכבוד כהונה, או דס"ל דשימוש מה"ת הוא דאסור מוקדשתו ומשום טעמא דירושלמי כנ"ל ברור: ואחרי כל הדברים האלו במסילה נעלה, כי זאת תורת העולה מדברינו, א) דהאיסור לשמש עם הכהן הוא מדאורייתא לכ"ע, ב) אפי' כהן עם כהן אסור לשמש, ג) לשמש עם כהן קטן או בעל מום לפע"ד פלוגתת ראשונים הוא ומאחר שבארנו והוכחנו דשימוש עם הכהן איסור דאורייתא הוא צריכים אנו להחמיר, ד) אם יש לכהן הרוחת ממון להגהמיי' אסור, ולסמ"ג ולר"פ שבהגה"מ מותר, ה) ר"פ מוסיף עוד דלת"ח מופלג דיש בו מצוה וזכות יוכל למחול ולשמש ומדמה מלתא דא להרוחת ממון וקרוב לשמוע דגם הסמ"ג הכי ס"ל וכן ס"ל לר"ת דעביד עובדא בנפשי', ו) נ"ל דוקא כשכהן מעצמו עושה מעשה שימוש לרבו או במופלג ממנו, אבל לא יצוה לו כי אז אפשר שאינו מוחל בלבו ומוכרח הוא, או כשיודע צדיק נפש תלמידו שרגיל בשמושו וחפץ ורוצה ומשתוקק אז יוכל לצותו ג"כ דמסתמא לא נשתנה דעתו, וכן ה' עובדא דר"ת שיצק מים על ידו מעצמו שהמציא עצמו ליצוק מים על ידי ר"ת, עי"ז ידע ר"ת כי תם וישר פעלו רב פעלים מקבציאל כהן לאל, וכובס על יד ירבה שכרו מלא חפנים, כי יקרה לו כבוד התורה מפנינים, מנכנס לפני ולפנים: הנלפע"ד כתבתי בעזרת מאיר עיני חכמים, הולכים תמים, מראים בתורה פנים, מגלים צפונים חדשים גם ישנים, יהי' חלקנו עמהם לדרוש בתורה לפנים ולפני פנים, כאות נפשו ונפש אוה"נ דש"ת הרמה בלב ונפש, ובשלום אחי רעים האהובים חבורתא קדישא היושבים בשבת תחכמוני בבהמ"ד קלויז במקומו ה' עליהם יחי' אנכי דורש שלומם, ומבקש מאת ה' נותן התורה ית"ש שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אשוריהם לא ימעד, אשריהם שלהם ככה, ישא ברכה המשולשת האמורה בתורה, שחותמו ברכת ת"ח המרבים שלום בעולם עד בא יבא מבשר טוב משמיע ישועה ושלו' וחותם באהבה רבה. פ"ב כאור בקר ליום ד' לסדר את מספר ימיך אמלא שלום אין קץ לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה טז ברכות כהנים מגבהי מרומים לי"נ הרב המופלג מלא פלג בעל פיפיות המאוה"ג מאיר בתורתו לעדתו כש"ת מו"ה מרדכי ווייס נ"י אבדק"ק ביסטריץ יע"א: מכתבו קבלתי זה שבועות, ובשבוע זו עוררנו פר"מ נ"י בלוחות שניות להזכירני הנשכחות מאתי מרוב והמון טרדות להשיבו על שאלתו דבר כדי להסיר מהר תערומות ב"א מעליו, והוא ע"ד כהן רופא שבעת למודו הי' מוכרח לטמא למתים, וגם עתה הוא ממונה לבקר על המתים וחרץ פר"מ נ"י משפטו שלא יעלה לדוכן ולא יקרא ראשון כמבואר בש"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף כ"א מטמא למת פסול לדוכן ומכל מצות הכהונה עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים, וביקש הוא ובני משפחתו מפר"מ נ"י להיות שמניע נ"כ חרפה היא לו ולמשפחתו, וגם הוא חרפה לאביו הרב ז"ל שיאמר בו חוץ ע"י מציאת קולא משום כבוד המנוח אביו הרב ז"ל וכבוד דכל בני משפחה, ואחר החיפוש ובדיקה מפי סופרים וספרים לא מצא פר"מ נ"י פתחא דהתירא ורבה תלונותם עליו כי סבורים הם שאפשר להתיר דבר זה, ונס פר"מ נ"י לעזרה בשאלת פי ואם לא שמעו ולא האמינו לקולו יאזינו ויאמינו לקול קן קולמסי, ולא ישמע עוד קול ענות במחנהו. והנני למבוקשו כי דבר ה' בפיו שאין מקום להקל, הגם דכ' ב"י דממשמעות הרמב"ם ופוסקים נראה דליכא איסור דנ"כ לכהן הנושא נשים בעבירה ומטמא למתים, מ"מ אנו אין לנו אלא כהכרעת הב"י כתשובת הרשב"א ודעימי' כיון דבשאר פוסקים אינו מפורש להיתר וכן קבע בשו"ע להלכה ומאן ספון ומאן חשוב להקל אחר שכבר עשהו הב"י וקבעו בשו"ע להלכה פסוקה והרמ"א שתיק ליה וכל האחרונים הודו לו בשתיקה כהודאה דמי', אם לא שיש עוד צדדים אחרים להקל, ובנדון שלפנינו אין שום צד להקל, ומה שטוענין משום אביו הרב ז"ל וכבוד החיים בני משפחה אין לך בזיון מזה לאב וב"מ בעלמא הדין ובעלמא דאתי, אם עושה הבן כ"פ עבירה דאורייתא דמטמא למתים ומיחד עצמו לכך, ובני משפחתו החסים על כבוד המנוח הרב עטרת משפחתם וע"כ חיים דבני משפחה כולה, ידברו על לב הרופא שיהי' רופא נאמן לאלקיו רופא חנם ית"ש ברוב דברים המתקבלים על הלב, ואפשר יחדל מפשע מלהטמאות עוד, והבא לטהר מסייעין אותו ואין מעצור לה' למלאות חסרונו אשר יחסר לו עי"ז ושב ורפא לו: ויש לי מקום עיון אם מהני כשיקבל עליו שלא יטמא עוד או אין סומכין על קבלתו עד שידור ע"ד רבים כמו נושא נשים בעבירה ואפרש שיחתי טעמי ונמוקי וספיקתי, הנה בש"ס בכורות דף מ"ו ע"א מקשה מ"ש מטמא למתים דסגי בקבלה ומ"ש הנושא נשים בעבירה דצריך לידור ומתרץ משום דיצרא תקפו והמחבר כ' לאמור אפי' גירשה או מתה צריך שידור והוא מתשובת הרשב"א, וצ"ל מנ"ל לרשב"א דאפי' כבר גרשה דחיישי' שיחזירה וכ"ש כשכבר מתה דחיישי' שישא נשים אחרות עד שידור, הא תני בברייתא עלה נודר ועובד יורד ומגרש י"ל דוקא זו שכבר דבוק בה עד שנשאה וקיימה באיסור חיישי' שלא יקיים קבלתו שיגרשה עד שידור, אבל כשכבר גירשה מנ"ל דחיישי' כ"כ שמא יחזור וישאנה או שישא נשים אחרות, ומצאתי ראיתי בפרמ"ג באשל אברהם אות נ"ח שהרגיש בזה וכ' מדמקשה ש"ס בבכורות מ"ש מטמא למתים, י"ל שאני הנושא נשים שדבוק בה חיישי' טפי וע"כ דפשיטא ליה לש"ס דגם אם כבר גירשה בעי דוקא שידור הנאה אלו דבריו ז"ל וראי' זו יש לדחות בקל דבאמת זהו כונת ש"ס דנושא נשים שאני דיצרו תוקפו, ועדיין מנ"ל דחיישי' אחר שגירשה דליכא תקיפת היצר כ"כ: אמנם כן י"ל ראי' מכח קושי' תוס' ותרוצו בגיטין סוגי' דנודרת דכ' דלולי הברייתא לא הי' קשה ודלמא אזיל לגבי חכם, די"ל דמתני' אחר שגרשה נודר ועובד דליכא למיחש כ"כ שמא יחזור וישאנה לכן מביא הברייתא דקתני נודר ועובד ואח"כ מגרש עיי"ש, הרי מוכח דס"ל למקשן דגם אחר שגירש לא סגי בקבלה לחוד, גם ראי' זו יש לדחות לכאורה ניהי דלא הי' יכול להקשות דאפשר לומר דסמכי' על נדרו בתר שגרשה והוצרך להביא הברייתא, למסקנא לאמת י"ל דמשו"ה תני עלה נודר ועובד וכו' דדוקא כה"ג צריך שידור אבל גירש קודם סגי בקבלה בעלמא כמו מטמא למתים. ויש לחזק ראי' דידי מדקתני במתני' דמטמא למתים