כתב סופר אורח חיים לב

לתת לו שפחה וא"א לומר דאינו נרצע בכהן קטן, דקטן אינו מוליד עיי' ב"ש בסדר חליצה קצרה ס"ק כ"ז דקיי"ל קטן אינו מוליד ובנים ה"ה כסימנים ועיי' בסדר חליצה אות מ' ועוד אם קטן הוא אין רבו מוסר לו שפחה דאין מוסר לו שפחה רק כשיש לו אשה קודם שנעשה עבד וא"א בקטן חוץ לשיטת הר"י ברזילי שבמל"מ הלכות אישות דאב יוכל לקדש אשה לבנו קטן, ועוד דליכא אופן שיהי' עבד קטן כמ"ש המל"מ הלכות עירובין פ"א הלכה כ' בסופו דאין נמכר בגניבתו ואין אביו יכול למוכרו וגם הוא אין יכול למכור עצמו דאין קנין ומכירה לקטן עיי"ש וראי' ר"פ מש"ס קידושין כראי מוצקת, וראי' פר"מ נ"י מכתובות אינה רק לרדב"ז ומהר"מ דס"ל דקטן איתא בוקדשתו, ור"פ נ"ל דס"ל כמג"א משו"ה לא מביא ראי' דפר"מ נ"י מכתובות: עוד י"ל דלהכי לא מביא ר"פ ראי' דפר"מ נ"י מש"ס כתובות עפ"מ שהעיר הפרמ"ג בפתיחה קצרה לסי' קכ"ח דאפשר בבע"מ ליכא עשה דוקדשתו דליתא באת לחם אלקיך הוא מקריב עיי"ש, ואפשר גם מהרי"ט ורדב"ז דס"ל דקטן אית ביה משום וקדשתו כיון שיהי' ראוי להקריב לחם אלקיו קדוש יאמר לו בקטנותו ג"כ, אבל בעל מום דלא יבוא לעולם לידי כך מודים דליתא בוקדשתו, וי"ל דלקיט כהן בעל מום אבל מש"ס קדושין הראי' נכונה דאין לומר שהוא בע"מ א"כ למה אין רוצעים אותו שלא לעשותו בע"מ ולא מתקיים ביה ושב אל בית אבותיו כמבואר שם, הא בלא"ה בעל מום הוא ופשיטא דמותר לעשות מום בבע"מ, ועיי' מל"מ פ"ג מהלכות עבדים סוף הלכה ח'. ובזה יש לדחות נמי ראי' המג"א מש"ס חולין דאפשר דמשמש כהן זה שהי' לבעה"ב לפי' רש"י או של רבא לפי' רמב"ם בע"מ הי' ומותר לשמש בו דאינו בלחם אלקיך הוא מקריב, ומ"מ מקבל מתנות כהונה ואוכל תרומה וכדומה כמבואר. ודחוי' ג"כ ראי' המג"א מש"ס ב"ק דאפשר דר"ח הי' לו מום הפוסל מעבודה ורמב"ח שאמר לר"ח שישמש לו ידע ממום זה ובהתירא קעסקו תרווייהו ועיי' בכ"ז: והלום ראיתי אחרי רואי בהגהמ"יי הלכות עבדים פ"ג שם העמיד דבריו על מ"ש הרמב"ם דאין כהן נרצע דשמעי' מהכא דמותר לשמש בכהן והרבה בראיות מש"ס קדושין ומש"ס חולין וב"ק כ', ובתוכם גם ראי' של פר"מ נ"י מכתובות מליקט כהן לישראל. והנה מדלא ניחא ליה דהאי דליקט כהן בכהן קטן או בע"מ וכן הא דחולין וב"ק בבע"מ כמ"ש, מוכח דס"ל דכהן קטן ובע"מ איתי' בוקדשתו: ומובן בזה הא דלא העמיד הגהמיי' דבריו על מ"ש הרמב"ם קודם לזה דעבד כהן רבו מוסר לו שפחה דמזה ג"כ מוכח דמותר לשמש בכהן ולמה איחר דבריו על מ"ש הרמב"ם אח"כ דאין רוצעים לכהן. ולמ"ש א"ש דמהא דמוסר לו שפחה י"ל בכהן בע"מ דליכא בוקדשתו הגם דס"ל דאיתי' בוקדשתו מ"מ אלימא ליה הראי' מהא דאין רוצעים דא"א לומר בבע"מ דלמה אין רוצעי' אותו מאחר שהוא כבר בע"מ: והנה הגהמיי' בתר דמביא כל הנך ראיות מביא הירושלמי דאסור לשמש בכהן והניח בצ"ע, ור"פ שבהג"מ תעלה מכח סוגי' דקדושין דאם הכהן מוחל מותר לשמש בו והא דירושלמי איירי כשאינו מוחל, ועיי' מל"מ שם דמביא מסמ"ג דמתרץ סוגי' דקדושין דלא אסור לשמש אלא בחנם אבל בשכר שרי, וכ' המל"מ דבתי' זה ל"ק ג"כ מב"ק כ' דהתם השכר הי' מה שהי' אומר לו הראי' ממתני', ונ"ל להוסיף להבין הא דרמב"ח לא רצה לומר מתני' לר"ח עד ששימש אותו וכי זה דרך טובה למנוע טובה של תורה עד שיתן לו שכרו ע"י שימוש וכדומה ונ"ל דרצה רמב"ח ללמדהו עוד דין דבשכר מותר לשמש בכהן ורצה ללמדו ב' דברים ראי' ממתני' ודמותר לשמש עם הכהן ע"י שכר כנ"ל: והגהמיי' דהניח בקושי' מכל ראיות שהביא ולא חילק כחלוקו של הסמ"ג משום דס"ל לפי האמור בירושלמי דהו"ל כמשמש בהקדש דמועל נראה לו מסברא מה לי בחנם או בשכר, כיון דהו"ל כמשתמש בתקדש א"א לכהן למחול בשביל קבלת שכר וישראל אסור לשמש בו. והנה ר"פ שבמרדכי מוסיף והולך על הסמ"ג דכל שהכהן מוחל מותר לשמש בו, ונראה משטיחת דבריו דאפי' ליכא הרוחה לכהן ג"כ יוכל למחול, והטו"ז כ' דוקא היכא דאית ליה הרוחה או הרוחת ממון או הרוחת מצוה לשמש ת"ח וכדומה, והעלה כן משום דקשי' ליה מהא דוקדשתו דפנו, ולמה כופין אותו הא מוחל על קדושתו, וע"כ דוקא באית ליה הרוחת בהיתר כל שלהנאתו דוקא יוכל למחול. ועל ראי' זו צוח האלי' רבה דה' נעלם מטו"ז מ"ש המרדכי בגיטין נ"ט דהקשה קושי' דמבואר שם דיוכל למחול מהא דאמרי' וקדשתו דופנו, ומתרץ דכל שיש בו איסור א"י למחול וראי' הטו"ז דחוי' מעיקרא, וגם מבואר במרדכי שם דכל שהוא לכבודו יוכל למחול הגם דליכא הרוחת ממון או הרוחת מצוה לכהן דלא כטו"ז והנה בוודאי אשתמיטתי' לטו"ז לפי שעה מרדכי הנ"ל דמקשה מדופנו ומתרץ, ומ"מ לעיקר הדין אם יכול למחול בלי הרוחת ממון או הרוחת מצוה לכבד ת"ח גדול ממנו נ"ל דתלי' בשיטות שבמרדכי שם דאחר שהאריך בראי' וטעמא דמלתא דכהן יוכל למחול מביא בשם רבינו שמחה דס"ל דא"י למחול רק לרבו ומי שגדול ממנו בחכמה כדקתני בברייתא אבל נותן רשות וכו' וע"ז אמר אביי כדאמר מר דמדין יוכל למחול כה"ג, אבל לשוה לו א"י למחול. והנה המרדכי מביא ראי' מת"ח שיכול למחול על כבודו לכל אדם משום דכבוד דילי' הוא, כן כהן יוכל למחול ולא דמי למלך דכתיב שום תשים שימות הרבה עיי"ש. ונ"ל דרבינו שמחה ס"ל דיש לחלק בין כהן לת"ח דכל ת"ח כבוד דילי' הוא שטרח ויגע וקנה קנין לעצמו ואינה בירושה ומניעת כבוד ובזיונו דילי' הוא ויוכל אדם לותר על כבודו וכן היא המדה להיות מן הנעלבים ואינם ערבים וכו' ועליו הכתוב אוער ואוהביו וכו' אבל כהן זה מבטן אמו הוא קדוש ולא כבוד עצמו שטרח ויגע בו הוא אלא כבוד כל השבט דאתו מזרע דאהרן מנ"ל דיוכל למחול על כל שבטו חיץ לרבו ות"ח מופלג עמנו ביותכ דאין בזה הורדת כבוד השבט דכבוד ת"ח עדיף, וכ"א מכהנים צריך לחלוק כבוד לת"ח גדול ממנו או לרבי, כנ"ל טעמו של רבינו שמחה ונראה מדברי המרדכי שנשמר מזה ומאריך בדברים לדמות מילתא דכהן לת"ח משום דכתיב כ"פ בפ' קרח כהונתכם משמע דניתן לכ"א רשות לאחיל ע"כ כהונתו לכשירצה אפי' לשוה ופחות אמנו, ור"ש לא נראה לו כן מכהונתכם ומסברא יש לחלק בחלוקא רבה בין כהן לת"ח כמ"ש: ואיידי דאיירי אביע אומר א' מה שהעליתי בדברינו אלו בחי' לגיטין על קושי' מהרש"א על תוס' שם וביותר על תוס' דמגילה דמפורש יותר דס"ל דוקדשתו מדאורייתא אינו אלא בשוין, אבל בת"ח מופלג ממנו ליכא משום וקדשתו א"כ הי' לאביי לתרץ מתני' בשאינם שוים וקרא בדשוים, ונדחק העהרש"א דקושטא קאמר דא"י למחול אפי' אינם שוי'. והנה כשיטת תוס' דליכא משום וקדשתו רק בשוין כן הוא שיטת הרמב"ם בפי' המשניות, אלא מה דס"ל לרמב"ם באינם שוי' ליכא משום אתי לאנצויי כיון דלאו בכהן תלי' מילתא זה לא ס"ל לתוס' דבאמת אינו מובן היטב למה ליכא משום אתי לאכצויי ועיי' תויו"ט שתמה על הרמב"ם, ונ"ל דרמב"ם יש לו ראי' דלא חששו באין שוין לאתי לאנצויי עדלא מתרץ אביי מתני' באין שוין דמדאורייתא ת"ח מופלג ממנו בחכמה קודם לכהן ותקנו חכמים מפני ד"ש דכהן קודם, וע"כ דפשיטא לאביי דכה"ג ליכא משום אכצויי ולתיס' דס"ל דשייך אנצויי כה"ג קשה קושי' מהרש"א, ונ"ל לישב בשאומר דמה דפשיטא לרמב"ס ותוס' דת"ח מופלג מכהן ליכא משום וקדשתו דכבוד תורה דת"ח עדיף ווסברא היה כראה לומר ניהי דכבוד תורה נגד כולם מ"מ כבוד כהן עדיפא, דכבוד ת"ח הוא של (צתו וכבוד דיחיד הוא, אבל של כהן לאו דגוף זה דכהן הוא אלא כבוד בית אהרן, כבוד דרבים של כל השבט הוא וכבוד דרבים עדיפא, וכן אין לדמות כבוד כהן לכבוד ת"ח לענין מחילה דשאני ת"ח דכבוד דיליה של עצמו הוא משא"כ כהן דלאו כבוד דילי' הוא אינו יכול למחול, ומדאמר מר לא שנו אלא בסעודה אבל בבהכנ"ס לא דאתי לאנצויי ואמר רב אתנה לא אמרן אלא בשבתות וי"ט וכו' מבואר דכהן יכול למחול וע"כ צ"ל דכבוד דכהן ג"כ דילי' הוא מדכתיב כהונתכם דניתן למחילה כרצינו ושאני מלך כמ"ש המרדכי, ומינה כיון שיוכל למחול על כבודו משום דדילי' ולא של כל השבט, ממילא כבוד ת"ח מופלג מענו עדיף, דת"ח בעצמותו עדיף מכהן בעצמותו, והא"ש דעד דלא מביא אביי הא דאמר לא שנו וכו' לא יוכל לתרץ דמתני' באינם שוי' ולא מחל והוצרך להא דמר ואחר שהביא הא דאמר מר באמת אין צ"ל דמתני' כשמוחל ובשוין אלא גם באין שוין ולא מחל, וס"ל לתוס' לאמת כמו דמצי מחיל כן מדאורייתא וקדשתו דוקא בשוין בחכמת התורה ומיושב קושי' מהרש"א על נכון בעזה"י: המורם מדברינו כי תוס' ורמב"ם ומרדכי ס"ל דבשוה יכול למחול והה"נ בגרוע ממנו, אלא לרמב"ם במופלג ממנו ורבו א"צ למחול ולתוס' ומרדכי גם במופלג ממנו צריך למחול לענין להקדימו לכל דבר שבקדושה, והה"נ לשמש בו תלי' בהנ"ל דלא כט"ז דפשינוא ליה דא"י למחול רק נגד ת"ח מופלג ממנו דמצוה קעביד וזכות היא לו ודלא כפשיטותו של האלי' רבה מתוך דברי המרדכי אלא כמ"ש דפלוגתת ראשונים הוא: שבתי וראיתי דגם לתוס' ומרדכי ורמב"ם דאפי' בשוה או גרוע ממנו יוכל למחול איתא לדינו של הטו די"ל דוקא במה שהוא משום כבודו של כהן דאיכא מצוה לכבדו ביתרת הכבוד ולהקדימו לכ"ד שבקדושה וליטול מנה יפה ראשון עכ"ז יוכל למחול ורצונו של אדם הוא כבודו וראוי לו לכהן למחול ע"כ נגד כל אדם מכ"ש נגד ת"ח אפי' בשוה לו ולא יפסיע על ראשי ת"ח, אבל לענין לשמש לאחר דיש בו בזוי וחילול קדושת כהונה אפשר כ"ע מודים דאסור לו למחול, והמשמש בו אחר שמחל באיסורא קמשמש ביה כמועל בהקדש, דוובזה קדשים ומוציאם מקדש לחול, ולכן ס"ל להגהמ"יי דלירושלמי לא ניתן למחול בשום אופן לא משום הרוחת דעים ולא משום כבוד ת"ח מופלג עמנו דשאני ויתור כבוד והקדימה בכל דבר מבזיון דתשמיש, וסמ"ג מם הוכחה דש"ס קדושין העלה דוקא בחנם אבל בשכר מותר דליכא בזיון כ"כ כיון דצריך לאותו דבר לטובתו והנאתו כעין לא יבוזו לגנב כי יגנב למלאות נפשו כי ירעב, ור"פ מוסיף עוד ומדמה מלתא למלתא היכא דמוחל משום מצוה וזכות לו לשמש ת"ח מופלג וגדול דיש בו הנם