כתב סופר אורח חיים ל

וכבר השריש לנו החו"ד רסי' ק"י וכן קיים אבא מאוה"ג זצ"ל מדילי' דספק מ"ע מה"ת לחומרא דלא דברה תורה על הספק כי כן ספק אמר אמת ויציב וכדומה דחי ספק לאו דל"ת הגם שהוא מה"ת, דהא ספק ל"ת מדרבנן הוא דאסור וספק אם קיים המ"ע צריך מה"ת לקיים ואתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לספק איסור דרבנן, וכן בנדון שלנו מחוייב לישא כפיו מספק וקשה מסוגי' ש"ס כתובות הנ"ל איך מעלי' מנ"כ ליוחסין דלמא ספק הוא, ודוחק לומר דסוגי' ש"ס שם אזיל למ"ד ספק דאורייתא מה"ת לחומרא וכמ"ד דחתיכה אחת ספק חלב ס"ש חייב אשם תלוי: עוד ק"ל לפי המבואר בפ' אלו נאמרי' ל"ח ע"ב דכהן שאינו עולה עובר בג' עשין א"כ בוודאי ג' עשין דוחין מספק לאיסור עשה דאיכא בהך צד שאינו כהן, ורחוק לומר כיון דספק הוא לא אלימי אפי' ספק דג' עשין לדחות ספק איסור עשה של זר הנושא כפיו וקשיא מכתובות לכ"ע אפי' לדס"ל וקיי"ל ספק דאורייתא מה"ת לחומרא ועיי' רמב"ם סוף הלכו' תפלה דכ' הגם דליכא עשה ה"ז כעובר בג' עשין ועיי' ב"י רס' קכ"ח דס"ל לרמב"ם דהא דאמר ריב"ל עובר בג' עשין לאו דוקא אלא כעובר וצ"ל מנ"ל לרמב"ם לפרש דריב"ל לאו דוקא קאמר ולכאורה יש לו ראי' מש"ס כתובות הנ"ל דהוכחנו דספק אסור לישא כפיו ואי איכא ג' עשה ממש בוודאי שרי ומחוייב, וע"כ ג' עשה לאו דוקא כן הי' נ"ל, אלא דלרמב"ם דס"ל דס"ד מה"ת לקולא עדיין קשה מש"ס כתובות הנ"ל גם אם ליכא רק עשה אחת. וי"ל דהאי כללא דלרמב"ם דס"ל דס"ד מה"ת לקולא מ"מ בספק קיים המצוה צריך לעשותה מדאורייתא מספק, זה דוקא אם הוא ודאי ב"ח במצוה, בכלל זה שצריך לעשותה עד שיצא מספק שמא לא עשה החיוב המוטל עליו אבל ספק שמא הוא ב"ח מצוה זו א"צ לעשותה מספק דהספק ע"ז עצמו שמא אינו ב"ח מצוה זו ועיי' פ"י קדושין ס"ג ע"ב בספק קטן ועי' בש"ש והארכנו בזה במקום אחר, והא"ש לרמב"ם ספק כהן ספק זר לא אמרי' ספק דאורייתא לחומרא כיון דספק ב"ח הוא, אבל מסתימת הראשונים רא"ש ור"ן וטוש"ע נראה דס"ל דג' עשה ממש הן וס"ל ספק מה"ת לחומרא, לדידהו בוודאי ג' עשה דוחי' לספק איסור עשה דזר הנ"כ וצל"ע: ונ"ל גם אם מחוייב לעלות שלא יעבור בג' עשה מ"מ אסור לו להכניס עצמו בכ"ז וצריך ליצא מבהכנ"ס בשעה שקוראי' כהנים, ועיי' תוס' ערובין ק"כ דאין עשה דפשיעה דוחה ועיי' טו"א ר"ה כ"ח ע"ב שהאריך בדברי תוס' אלו וגם לדבריו בוודאי לכתחילה לא יביא עצמו לידי כך לדחות איסור וי"ל עוד אפי' הוא בבהכנ"ס בשעה שקוראים כהנים כיון דאם אין השליח ציבור מכוין לו א"צ לעלות, וכיון שאין נכון שיכניס הכהן עצמו בספק זה גם הש"ץ אפי' לא ידע מספיקו מ"מ מסתמא אינו מכוין לקרות רק למי שראוי לעלות בלי פקפוק ועיי' בשו"ע סי' קכ"ח במי שאין עולה מדרבנן כנ"ל. ומיושב קצת בזה קושית מש"ס כתובות עיי' והבן: ויש לנו סמוכים לדברינו דכשקוראים לו ביחוד מחוייב לעלות, אבל בסתמא לא עליו מכוין הקורא שאין נכון לו להכניס עצמו בספק דחיי' איסור ספק, והוא מש"ס שבת קמ"ח ע"א דאמר ר' יוסי יודע אני בעצמי שאינו כהן ואם אמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה, ויש כאן שפת יתר במה שאמר יודע אני בעצמי שאינו כהן הא ידוע הי' לכל שלא עלה בשום פעם לדוכן כשקוראים כהנים, ועפ"י דברינו באו כל דבריו בדיוק הרי רצה להודיע כמה חביבי' עליו דברי חבירו ואם אמרו לו עלה הגם שיש בו איסור הי' עולה ואין מזה ראי' דאפשר שיודע בעצמו שהוא ספק כהן, ובכ"פ שקראו כהנים לא עלה דקורא מסתמא לא עליו מתכוין, אבל כשקוראים לו ביחוד צריך לעלות כמ"ש ולכן אם היו אומרים לו חביריו היה עולה שמחוייב לעלות מפני הספק ולא נראה כמה חביבים עליו דברי חביריו ולכן הקדים יודע אני בעצמי שאיני כהן ואין ספק אצלי כלל, ובכ"ז אם היו אומרים לו עלה הי' עולה, וא"ש דברי ר' יוסי בדקדוק היטב הדק ועיי' טו"ז רסי' קכ"ח : ועדיין יש לעיי' לפי שיטות הפוסקים דקיי"ל מצ"כ וכהן המברך בלי כונה לשם מצוה א"י י"ח, ונ"ל פשוט דהה"נ זר המברך ברכת כהנים ואינו מתכוין לשם מצוה דב"כ דליכא עשה, כיון דכהן כה"ג לא יצא ידי מצוה, ודומה לאיסור דבל תוסיף דאינו עובר בלי כונה למצוה, ולרש"י דנשים א"ס רשות משום ב"ת הוא וא"ע רק בכונה לשם מצוה ועיי' כ"ז בר"ה כ"ח ובערובין ר"פ המוציא תפילין, ושם מבואר ג"כ דאם לעבור בב"ת בעי כונה בספק יוכל להתנות אם מחוייב יהי' לשם מצוה ואם לאו לא מכוין למצוה ואינו עובר, ומה"ט הישן בשביעי ספק שמיני אינו עובר עיי' רש"י ר"פ המוציא, אם כן יוכל ספק כהן לעלות ולברך ע"ת אם כהן הוא מכוין למצוה ואם לאו אינו מכוין למצוה ויצא מאיסור עשה ולכלל מצוה לצד שהוא כהן בא, כנ"ל ויש מקום אתי ליישב בדברינו ר"י שבתוס' שבת דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן והקשה בד"מ סי' קכ"ח הא סוגיא ערוכה היא בכתובות דזר העולה לדוכן עובר בעשה. ועפ"י דברינו י"ל דלא ידע ר"י לר' יוסי לשיטתו דס"ל מצ"כ כמבואר בש"ס דפסחים קט"ו ע"ב ולשיטתו אפשר שיעלה ויברך בלי כונת מצוה וליכא איסור כלל ומה רבותא דלא עבר עד"ח ומאי אפי' דאמר אפי' יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הא בקל יכול לקיים דבריהם בלי נדנוד איסור כלל שלא יתכוין למצוה וא"ש ועיי': ובדברינו אלו נתישב לי מ"ש תוס' עוד אם לא משום ברכה לבטלה היינו ברכה אשר קדשנו וכו' וקשה לי הא שיטת תוס' ר"ה ל"ג וחולין קי"ג ע"ב דנשים מברכות רשות על מ"ע שהז"ג, וכיון דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה הו"ל זר בברכת כהנים כנשים סומכות רשות דמברכות כן זר שעולה לדוכן, ולמה לא יהי' יכול לברך ואם משום אשר קדשנו וכו' אין בזה משום ברכה לבטלה אלא משום דובר שקרים נגד ה', ומשום איסור ברכה לבטלה בל"ת ליכא כמו נשים דמברכות וצונו משום דלגבי אנשים מצוה וחיובא הוא ובנשים כא"מ ועושה עיי' ר"ן ר"ה שם וצ"ע לכאורה. ולמ"ש דכונת ר"י דלא ידע מה איסור יש היינו באינו מכוין למצות ברכת כהנים שפיר כ' אם לא משום ברכה לבטלה דהא דנשים מברכות משום שמכונין למצוה כא"מ ועושה, וכיון דאנשים מחוייבים ומקיימים המצוה כמצווה ועושה גם נשים יכולות לברך, אבל זר שעלה לדוכן בלי כונה למצוה דכהן כה"ג א"י ידי חובתו וגם זר אינו מקיים כא"מ ועושה איכא משום ברכה לבטלה, וא"ש דמסיים אם לא משום ברכה לבטלה ואיכא איסור ממ"נ אם מכוין למצוה איכא איסור עשה דזר העולה ואיכא ממילא תרתי משום איסור עשה ומשום ברכה לבטלה דהא לאו מצוה אפי' כא"מ ועושה קעביד אלא עבירה היא בידו, ואם אינו מכוין למצוה איכא משום ברכה לבטלה מיהת דכהן כה"ג א"י כמ"ש, וא"ש נכון בעזרת החונן דעת: אלא דקשי' עלן מסוגי' ש"ס כתובות דרצה רבא להוכיח התם מר' יוסי דס"ל אין מעלין מנ"כ ליוחסין, ולפמ"ש לר' יוסי לשיטתו דס"ל מצ"כ בוודאי א"א להעלות מנ"כ ליוחסין דאפשר שעולה ומברך ואינו מכוין למצוה, והא דמבעי ופליגי אי מעלין מנ"כ היינו למ"ד מאצ"כ וס"ל ג"כ בב"ת א"צ כונה, וי"ל כיון דכהנים דעזרא עלו לדוכן ונשאו כפיהם תמיד כמצוה עליהם בוודאי יחזיקו אותם לכהנים אם מעלי' מנ"כ ליוחסין ולא יתלו שא"מ למצוה ופשוט : ועד"פ י"ל דרבא לשיטתו הוכיח שפיר מר"י והוא עפ"י קושי' הט"א בר"ה כ"ח על אביי ורבא בסוכה ס"פ לולב הגזול דנתקשו על ר' יוסי במתני' שם מדאגב' נפיק ביה והיינו אי מאצ"כ כמ"ש הראשונים והא ר"י ס"ל בפסחים מצ"כ כדהוכיח ש"ס שם מדאמר מצוה להביא חזרת. הוא מותיב והוא מפרק דס"ל דהא דאמר ר"י מצוה היינו משום הכירא כדמקשה בפסחים דלמא משום הכירא ודחה הא מצוה קאמר, ואביי ורבא ס"ל דמשום הכירא קאמר ר' יוסי עיי' בו, ולפ"ז י"ל רבא לשיטתו דס"ל אליבא דר' יוסי מאצ"כ מביא שפיר בכתובות מר' יוסי דהתם דא"מ מנ"כ ליוחסין, ור"י שבתוס' לא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן, היינו לפי סוגי' ש"ס דפסחים דס"ל לר' יוסי מצ"כ יוכל לעלות ולא יכוין למצוה: המורם מדברינו אלו דמי שהוא ספק כהן אפשר לו לישא כפיו על תנאי דאם אינו כהן א"מ למצוה למאן דס"ל מצ"כ, וכן פסק המחבר סי' ס' ועיי' מג"א סי' תקפ"ט, וכיון שאפשר לו לעלות מחוייב לעלות כשקוראי' כהנים ומסתמא הקורא גם לדידי' מתכוין כנ"ל: שבתי וראיתי כי יש לשדות נרגא דניהי כשאינו מתכוין אינו עובר באיסור עשה דבני אהרן ולא ב"י, מ"מ עובר מספק בעשה לפי מ"ש בס' חרדים ומובא בהפלאה כתובות כ"ז ע"ב דאיכא עשה על ישראל להתברך מפי כהנים וכ' דא"י רק כשהוא פנים אל פנים עיי"ש, כי כן ספק כהן ספק ישראל אם עולה עם שאר כהנים ומתנה במחשבתו שאם אינו כהן א"מ למצוה מ"מ נשאר הוא בספק דעובר אעשה שמא ישראל הוא ועובר בעשה בשוא"ת, הגם דאיכא ג' עשה לכהן לברך ודוחי' לספק עשה דעל הישראל להתברך מפי כהנים לרוב ראשונים ופוסקים דס"ל דג' עשין ממש הן, מ"מ אין לו להכניס עצמו לזה לכתחילה, וגם הקורא לא יכוין ואינו מכוין לו חוץ כשאומרים לו ביחוד שיעלה כנ"ל. והיינו דוקא כשיש כהנים אחרים שנים מבלעדו, אבל בדליכא רק א' והוא, יוכל לעלות לדוכן על תנאי שאם אינו כהן א"מ למצוה, דאז ליכא עשה שעל ישראל כיון דאין כאן שני כהנים אחרים בלעדו ליכא מצות עשה דישראל עליו ואפי' קוראים לכהן א' דלאחד אפי' קוראים לו ליכא מצוה ועיי' טור וב"י, וחיוב איכא עליו לעלות כיון דשמא כהן הוא ועוד כהן א', וכיון דליכא עליו עשה דישראל דזולתו אין כאן רק כהן א', גם הקורא יוכל לכוין עליו ומסתמא כן הוא ומחוייב לעלות במחשבת תנאי שא"מ כשאינו כהן, ואם ליכא עוד כהן זולתו, יוכל לעשות כמו כל כהן א' שעולה כא"מ ועושה, ועיי' מג"א שיוכל לברך, אבל הוא לא יברך דספק הוא ויש חשש ברכה לבטלה ועיי': וזאת תורת העולה, א) ספק כהן ספק ישראל והוא ספק השקול, עיי' טו"ז א"ע סי' קכ"ט ס"ק י"ג ועיי' צ"צ סי' קכ"ה, ועי' אה"ע ססי' ג' ובטו"ז סס"ק י"א ובב"ש סס"ק ט"ז, אם הוא בבהכנ"ס ויש