כתב סופר אורח חיים כח

אחרת אי בעי מברך, ומשום דנקיט תחלה אי מתרמי ליה נקיט כן לבסוף, ודברי ח"ס צל"ע מסוגי' זו, אלא דגם זה צריך הסבר למה יפטור בתפילה אחת לכל התפלות ולא ידעתי פתר לפום רהיטא: והנה כל מ"ש הח"ס הוא לדחות ראי' מהר"מ מינץ דלמד דינו דיחיד דפטור לעלות מ"מ מברך מדס"ל לתוס' והג"ה מיי' דכהן שבירך פ"א פטור ונוהגים שמברכים בשחרית מוסף ונעילה, ודחה הח"ס ראי' זו משום דלחלק יצא דבתפלה אחרת חייב מעיקר הדין לברך שנית, והנה גם אם כי ראי' זו דחוי' מעיקרא, מ"מ עוד יש לו למהר"מ מינץ ראי' ממשמעות הגה' מיי' דכ' וז"ל הכהן המברך א' מתחיל לברך מעצמו וש"ץ מקרא מלה במלה, וכ' דיש לדחות דמ"ש מברך היינו ברכה הכתובה בתורה, ושוב חיזק ראי' זו. ובאלי' רבה כ' לאמור ראי' דכהן הנ"כ שנית מברך הגם דרשות הוא מתוס' סוטה ל"ט ע"א דיש אופן שנ"כ בלא ברכה כשכבר נשא כפיו, ודבריו תמוהים מאוד כמ"ש בח"ס איך נשא כפיו פעם ראשון בלי נט"י שחרית, אבל נלפע"ד להביא ראי' משם דיחיד הנ"כ הגם שאינו מחוייב מ"מ מברך מדלא ניחא לתוס' לומר דצריך להביא קרא ולהסמיך עליו דכהן נ"כ בלי נט"י שחרית דאסור כגון שהוא כהן יחיד דאינו מברך ברכה שלפניה מ"מ אסור משום קרא דשאו ידיכם קדש, ש"מ דס"ל לתוס' דגם יחיד הגם דרשות הוא מ"מ מברך ומינה דה"ה כהן שנשא כפיו ונושא כפיו שנית אע"ג דאינו מחויב מ"מ מברך ומוכח דינו של מהר"מ ושל האלי' רבה ועיי': והנה מהר"מ כ' תחלה קודם שמביא ראי' מדמברכי' שחרית מוסף וכו' נגד האומרים דיחיד אפי' קוראים לו אינו מברך כיון דכ' בסמ"ק דיחיד אינו עובר אפי' אומרים לו לעלות דכתיב אמור להם לשון רבים וכיון שאינו חייב לעלות הו"ל ברכה לבטלה, ע"ז כ' ונ"ל דאינו כן ניהי דאינו עובר מ"מ מקיים מ"ע אם עולה כדמשמע לישנא דסמ"ק דקאמר אינו עובר משמע מעבר הוא דלא עבר אבל מצוה דרמי' עלי' היא, ועוד והא אפי' נשים דפטורות ממ"ע שהז"ג מ"מ מברכות מכיון שמכניסין עצמן לחיוב וכ"ש הוא עכ"ל. והנה מ"ש לבסוף דאפי' נשים מברכות, דבר זה פלוגתא דראשונים היא ר"ת שבתוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית, ור"ה ל"ג ע"א ד"ה הא ר"י, ור"ן ורא"ש שם, אמנם הרמב"ם פ"ז מהלכות ברכות וסוף הלכות ציצית כ' דטומטום ואנדרוגניס ונשים אין מברכי', ועיי' ב"י או"ח סי' תקפ"ט עוד שיטות בזה, והמחבר נקיט שם להלכה דאין מברכים והרמ"א כ' דנוהגים לברך ותוס' סוטה שהוכחנו משם דס"ל דיחיד וכן אם כבר נ"כ פעם אחד דמברכי' לשיטתו דנקיט כשיטת ר"ת דנשים מברכי' ה"ה כהן כה"ג, אבל להרמב"ם ודעימי' דאין נשים מברכות ה"ה כהן כה"ג והתימה על מהר"מ מינץ דכ' בפשיטות דאפי' נשים מברכות, ולא זכר לשעתו כי זה בעצמו דנשים מברכות פלוגתא דראשונים היא, וממש רוב הראשוני' כשיטת הרמב"ם וצ"ע. ולעצמינו אפשר לומר דגם הרמב"ם מודה כאן, דדוקא נשים והה"נ ספק וטומטום ואנדרוגניס ס"ל דהוי ברכה לבטלה כיון שאינם ב"ח לעולם מוודאי או דלעולם ספק, ולא ס"ל כתוס' חולין משום דאנשים מחוייבים גם נשים יכולות לברך אבל כה"ג באנשים דב"ח הוא גם כשעושה בשעה שאינו מצווה מ"מ מצוה עושה וכיון דגם ב"ח של מצוה זו הוא מודה הרמב"ם דיכול לברך, וכן כהן יחיד או שכבר יצא ומברך שנית כיון דב"ח הוא לברך פ"ר או יחיד עם אחרים יוכל לברך לכ"ע. ונ"ל עוד דמי שנ"כ כבר ומצטרף שנית לאחרים שלא נ"כ יוכל יותר לברך מיחיד שלא נ"כ באותו יום, דמי שמצטרף לאחרים והוא ג"כ ב"ח היה אם לא הי' נושא כפיו מכבר יכול לברך שנית בצירוף האחרים דכיון שקוראים להם וצריכים לברך, גם הוא מברך, משא"כ יחיד גם כשלא נ"כ, כה"ג כשהוא יחידי שאינו מחוייב לעולם רק בצירוף עם אחרים, שמחוסר לעת עתה מעשה צירוף דמזדקקים עמו וכה"ג ליכא חיובא לשום כהן בעולם, דמי יותר לטלית שאולה דכ' תוס' חולין דלא יברך כיון דבטלית זה ליכא חיוב לשום אדם, אעפ"י שאין ראי' לדבר מ"מ זכר הוא לחלק בחילוקי' כהנ"ל, ויש לדחות עפ"ז ראי' מהר"מ מינץ מדמברכי' בשחרית ומוסף אפי' לפי דעתו דליכא חיוב במוסף אחר שנ"כ בשחרית מ"מ אין למדי' מרבי' שנ"כ שנית דמברכי' ליחיד דהוא רשות שיברך, אבל ראי' שלי מתוס' סוטה דמוכח דיחיד ג"כ מברך כ"ש הוא דרבים שכבר נ"כ שמברכים בנ"כ שנית ברשות, ועיי' תוס' חולין שכ' בטלית שאולה הגם דאין ראוי לברך מ"מ אם בירך לא הפסיד: והנני חוזר על מ"ש דאפשר דרמב"ם מודה באנשים כמו בכהן דעדיפא טובא מאשה, יש לעיי' לפמ"ש תוס' בר"ה ל"ג דנשים מברכות דמדאורייתא ליכא משום ל"ת בברכה ומביא ראי' מכרחת לזה מספק אמר אמת ויציב דחוזר וקורא והא איכא משום ל"ת, ש"מ דאינו אלא מדרבנן והיינו ואתי ספק דאורייתא ודחי לספק ל"ת דרבנן, וס"ל לתוס' דאם היה מדאורייתא לא היו נשים יכולות לברך דלזה לא סגי מה שמקיימים המצוה כא"מ ועושה כמ"ש הר"ן שם, ולא מהני מ"ש כיון דאחרים אנשים מחוייבים כה"ג לולי דבברכה הוי ל"ת דרבנן לא הי' סגי' בכ"ז, אלא משום שהוא מדרבנן דמחזי כמוציא ש"ש וכה"ג לא מחזי כ"כ לא אסרו, והוכיח תוס' כן מספק אמר אמת ויציב, וקשה על הרמב"ם דס"ל דל"ת דאורייתא בברכה ג"כ עיי' מג"א סי' רט"ו ס"ק ו' ובמק"א אמרתי דלרמב"ם לשיטתו לק"מ דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, וידוע מה דכייל לנו החוות דעת ריש סי' ק"י וקיים מדנפשי' כבוד אבא מאוה"ג זצ"ל דנקיט האי כללא לרמב"ם דלא דברה תורה על הספק, ודאי איסור אסרה תורה ולא ספק, ובמצוה להיפוך ודאי מצוה אמרה תורה, שידע שקיים המצוה בוודאי ולא מספק ולהכי ספק להחמיר: לפ"ז א"ש ספק אמר אמת ויציב וכו' או לדידן ספק קרא ק"ש דמחויב מספק לקרות מדאורייתא לספק ל"ת דרבנן, מחוייב לחזור ולקרות ושם בארה. לפ"ז בדין ס"ל לרמב"ם לשיטתו דל"ת בברכה מדאורייתא, דנשים וספיקות לא יברכו דלא שייך טעמא דתוס' חולין ור"ה, א"כ גם באנשים כה"ג או בנדון שלפנינו בכהן או רבים לא יברכו אם כבר נ"כ כיון דרשות הוא אסור לברך דאיכא משום ל"ת דאורייתא וגם ר"ת ודעימי' היו מודים לרמב"ם אלו הי' ס"ל כוותי' דל"ת גם בברכה מה"ת. אלא די"ל דהמחבר נקט כהרמב"ם הואיל ומצא עוד רבים אשר עמו דנשים אין מברכות ולדידהו י"ל דוקא נשים אין מברכות אבל באנשים מודים מטעם וחילוק שכתבתי וס"ל דל"ת בברכה דרבנן, ויצאנו ידי חובת המחבר דקבע להלכה דנשים אין מברכות מ"מ כהנים מברכי' כ"ש וקו"ח לפמ"ש הרמ"א דנוהגים דגם נשים מברכות שאין חשש ברכה לבטלה בכהן א' או כהן שכבר נשא כפיו כנלפע"ד. לולי שכבר הורה זקן זקנן ורבן של ישראל קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל שכ' שלא יכניס עצמו בספק ברכה וטוב שלא ישא כפיו שנית, הגם שלא אוכל לעשות בזה מטעמים לאבי, מ"מ איני מורה ובא למעשה. והנה מ"ש מע"כ תלמידי נ"י בשם הרב דאתרי' תלמידי הרב הבקי המאוה"ג מוהר"א גלאזנער נ"י שיצא לחלק בין איכא ס"ת לליכא קריאת ס"ת יפה השיב לו תלמידי מע"כ שי' והעצה שיעץ לו אם כי בחכמה אמורה, מ"מ איני מסכים לשנות לישא כפיו בשחרית אחר שכבר נוהגים עפ"י רמ"א שלא לישא כפיו בשחרית, וחס לשנות להיות מן המתחסדים ומוסיפים בשחרית מה שיש במוספים, ואין זה אלא כמתמיהים בפרט בעתים הללו שעל הישנות אנו מצטערי', מפני המצירים הצוררים, ואתם באים להוסיף לנו חדשות נגד מנהג אשר אבותינו לא שערו'. ומ"ש פר"מ נ"י מעצמו לולי שהשעה דוחקת לקצר ולסיים הייתי משעשע עמו במ"ש בענין זריזים מקדימין, ויש לנו במקומות שונות אריכות דברים בענין זה. ויש אתי עצה יעוצה, בעייני בחפזי במרוצה כשיעלה שנית בבהכנ"ס לדוכן ישמע ויכוין לא' מהכהנים המברך ברכת כהנים ויוצא בברכתו כמבואר באו"ח סי' ח' דא' לובש טליתו ומברך ומוציא את כולם, ועיי' תשובת מבי"ט מובא בהפלאה כתובות כ"ד ע"ב טעם למה כל כהן מברך בפ"ע ואין א' מוציא את כולם עיי"ש : ומן הטוב שיאמר לא' מיוחד שבהם העומד סמוך לו שיכוין להוציאו וישמיע לו קול ברכתו מלה במלה, עד שיאזין וישמע כולה, ואין בזה משום ברכה לבטלה ומשום ל"ת, דל"ת ליכא רק בהוצאת הפה ולא בהרהור וכונה בלי עקימת שפתיו, כן הי' נ"ל פשוט מאוד, ושוב מצאתי בצל"ח ברכות כ' ע"ב מסופק בזה ודעתו נראה דליכא משום ל"ת וכנ"ל פשוט ובתשובה א' עשיתי סמוכים לזה מקושית ש"א שבצל"ח שם למה לא אמר נ"מ לספק בירך בהמ"ז אי דאורייתא חייב לברך שנית ואי דרבנן א"צ. ולמ"ש א"ש דהא אזיל לר"ה דס"ל הרהור כדבור דמי ויוצא לכהפ"ח מדאורייתא בבהמ"ז וליכא בל"ת, וגם אם מדרבנן לא יצא עד שיוציא בפה משום ספק מצוה דרבנן אסור לו לחזור ולברך בפה דאיכא ל"ת מדרבנן מיהת ול"א ספק מצוה ודחי ספק מצוה דאורייתא, וגם אם בהמ"ז דרבנן צריך לברך בהרהור דליכא משום ל"ת ואתחזק בחיוב, ועי' צל"ח שם שהקשה גם בדרבנן נימא לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ולדידי לק"מ כיון דאיכא ספק ל"ת דרבנן צריך להחמיר, משא"כ בספק דאורייתא אתי ספק דאורייתא ודחי לל"ת דרבנן שהוא ג"כ ספק כי צריך גם בדרבנן לברך בהרהור. וא"ש ושם בארה מה שיש לפלפל בזה ואכ"מ: היוצא לנו דעצה זו נכונה היא, ואם א"א לו לכוין ולשמוע מאחר משום דתרי והרבה קלי דכהנים מרובים לא משתמע ליה היטב, הגם דחביבא ליה מצוה זו דמזמן לזמן ועיין מגילה ר"פ היה קורא, מ"מ מחמת קול רעש גדול לא ישמע בטוב או לא ימצא מי שציית לו בכך או שלא לגלות כ"ז בפני המונים, וכדי לצאת ידי הח"ס, יש אתנו עוד עצה ע"י הקדמות שהקדמנו דאין בהרהור משום ל"ת, שיהרהר הברכה בלבו, ותל' אם פסקי' הרהור כד"ד או יאמר הברכה בפה בלא שם ומלכות, ושם ומלכות יכוין ויהרהר בלבו, וכל דאפשר למיעבד יעשה עכ"פ וגם לא יהי' כמתמיה, ולא ירגישו בו בני אדם ויסיר מעצמו עקשות פה, ויעשה על צד הטוב והיפה. הנלפע"ד כתבתי בחפזון רב וה' שלומו ישפות וישפיע לו במדה גדושה שפע רב, כאות נפשו ונפש אוה"נ מצפה לתשועת ה' עמו, ויערה עליהם רוח קדשו דעת ותבונה, ועיר הקודש על מכונה, וכהנים על עבודתם וברכתם. פ"ב חצות לילה ליום ג' מ' למב"י תרל"א לפ"ק הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל