כתב סופר אורח חיים כז

ורשב"א דחה דעדיין בידו לגרור השמות, ובין לראב"ד בין לרשב"א אחר שהי' ביד הלוקח א"נ משום שאין בידו לפסלו עכשיו, דאם היה בידו היה נאמן בין לרבא בין' לאביי ואם אפשר שיפסול הסופר הס"ת ע"י שיבטל מה שחשב או דיבר שהוא כותב לשמה עדיין בידו של הסופר לפסלו כה"ג, וע"כ דא"א לעקור הלשמה אחר שכבר נגמר, וגם איכא ראי' כזו ממעשה שני שם שאמר עורות שבו לא עבדתי לשמה והאמינו מתוך שנאמן על שלו ולא משום שבידו לעקור העיבוד לשמה שבו, אלא ע"כ דזה א"א: ויש לדחות דלמא ס"ל כר"נ דאמר חוזר ומגרש בו דא"א לו לבטל הגט הגם דמחוסר נתינה כ"ש דא"א לבטל לשמה דס"ת דלא מחוסר מעשה כלל, אבל לר"ש דס"ל דיכול לבטל הגט כמו כן יכול הסופר לבטל הלשמה דס"ת, כן יש לדחות לפי סוגי' ש"ס גיטין, אבל ראי' זו חזקה לפי סוגי' ש"ס קידושין דכ' תוס' דס"ל גם לר"נ דאם מבטל הגט בפירוש אינו יכול לגרש בו עוד, א"כ קשי' לכ"ע מסוגי' הנ"ל מב' מעשים הנ"ל, וע"כ צ"ל דשאני גט דמחוסר מעשה נתינה משא"כ ס"ת ודברי תוס' מוכרחים לפי סוגי' דקדושין, והרמב"ם פסק כן דאם בטלו לגט בפירוש א"י לחזור ולגרש וכן נקיט המחבר בסי' קמ"א לעיקר והוא כסוגי' דקדושין או ס"ל דסוגי' דגיטין ג"כ הכי ס"ל, ועיי' רמ"א סי' קל"ד ובב"ש, ועכצ"ל שאני גט מס"ת דנגמר המעשה ולא חסר עוד כלום, ולכ"ע אין לבטל כתיבה ועיבוד לשמה ועיי': ואחר הוצעה זו שהוצענו אומר אני בטח דעד שלא נגמר הס"ת לגמרי כמחוסר מעשה יותר מחסרון נתינה דגט שהוא ענין בפ"ע ממעשה כתיבה דסופר ומ"מ מקרי מחוסר מעשה ויכול לבטל, כ"ש ס"ת שחסר אפי' אות א' ואפי' נכתב כולו ולא נתפרו היריעות דאין בו קדושת ס"ת וחסר מעשה רב, טורח התפירה דיכול הסופר לבטל הלשמה שבו, והנה בקדושת השם לא קאמינא דכל שם כבודו במקומו קדושה בפ"ע מיד כשנכתב קדושתו עליו, כי קאמינא בלשמה של הס"ת חוץ מן השמות דמחוסר גמר כתיבה ועד שנתפרו היריעות הוא חסר מעשה רב, ועיי' תוס' פ' השולח שם שכ' מהא דלעיל דחיישי' שמא פייס ובטלו אין ראי' דיוכל לבטל משום דמחסרא נתינה, דשם עד דלא חתמו העדים לא נגמר הגט במעשה הכתיבה ולכ"ע יוכל לבטל, והרי התם מעשה הסופר ומעשה העדים דברים נפרדים נינהו, וסופר ועדים כל א' שליחות בפ"ע הוי כתב סופר מחוסר לכ"ע, כיון דא"א בלא עדים, כ"ש בס"ת דמחוסר מעשה כתיבה או תפירה דמחוסר מעשה רב כנ"ל פשוט וברור: ומינה וקו"ח שסופר המעבד העורות לשמה, הגם דהזמנה מילתא היא בכגון זו, שאסור לשמש בו תשמיש חול ואפי' להוריד לקדושה אחרת, מ"מ אין העיבוד גמר דבר אלא הזמנה בעלמא ע"י מעשה דמילתא היא ומחוסר הרבה, כתיבת הס"ת עד שיהי' ראוי' למה שהזמינו, דיוכל לבטל העיבוד לשמה שבו קודם שכתב עליו וגמרו כולו עד שיהי' ס"ת כשר, וההיא דגיטין פ' הנזיקין נגמרה הס"ת משו"ה לא הי' יכול לבטל הכתיבה והעיבוד לשמה כנ"ל : ולהיות כן כל סופר שעבד העורות לשמה שכ' הטו"ז אלו סופרים המעבדים בעצמם יכולים לבטל אח"כ בדבור הלשמה שבו. אלא שיש לעיי' דאם מבטל דבורו הראשון נפסל כל הקלף שעבד לשמה ואינו יכול לכתוב סת"מ על כל הקלפים שעבד באותו דבור לשמה, וכ"ש אותה יריעה בעצמה, דוודאי א"א שיאמר שמבטל דבורו לענין מקצתו, וצריך להזהר שלא יכתוב עוד סתו"מ על קלף זה, וגם אם כתב סת"ם על מקצת מקלף זה נעשה גמר מעשה במקצתו אפשר דשוב א"י לבטל אפי' מקצת מן הנשאר וצ"ע: והיתה לבאר דכ"ז ל"מ רק בסופר המעבד בעצמו אבל כשקונה קלפים המעובדים פשיטא דלא אתי דבור של הקונה ומבטל דבורו של המוכר, וגם מ"ש הטו"ז דמסתמא כמתנה משום שרגילים הסופרים לעשות כן, רחוק בקונה מאומן המעבד שנאמר שלב האומן לכך מעיקרא: ומצאתי עצה יעוצה גם לקונה מאומן ישראל המעבד לשמה, שיאמר לו הקונה שיעשהו שליח לבטל לשמה שלו כשירצה ויצטרך וביטול ע"י שליח מהני כמבואר ר"פ השולח במתני' או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל, ובש"ס דה"א לא אלים שליח בתרא וכו' ואין לומר דהבעל מבטלו שלא בפניו ושליח זה אינו רק להודיע שבטל הבעל, א"כ לא היה ס"ד דלא אלימא שליח בתרא דהא שליח שני אינו מבטל רק מודיעו ביטול הבעל, וע"כ דמשלחו הבעל שיהי' השליח מבטל את השליח הראשון בפניו, ועיי' פ"י שם במתני' דנראה דס"ל דהבעל מבטלו שלא בפניו, וכן נסתפק במכתב מאלי' בדיני שליחות, ותמה אני על כבוד תורתם זצ"ל הלא מצריכותא דש"ס מוכח דשליח עצמו מבטל את השליח הראשון. ועיי' במהרש"א קדושין ר"פ האומר תוס' שכ' דר"ל מודה כשמבטלת השליח בפניו שהקשה מדמקשה ר"י לר"ל ממתני' דר"פ השולח ושם מבטלו בפניו, ותי' דהקושי' משלח אחריו שליח, ונראה דס"ל למהרש"א דהבעל מבטלו שלא בפניו והשליח מודיעו, וגם עליו תסוב תמיהתי וצל"ע: היוצא לנו דהדבר מוכרח דיכול אדם לבטל דבורו של עצמו ע"י שליח שיבטל דבורו שלא בפניו כבמתני' הנ"ל דשליח שני מבטל דבורו של הבעל שלא בפניו של בעל, והה"נ יוכל המעבד העורות לעשות לקונה שליח לבטל דבורו הראשון כ"ז שיצטרך וירצה. אלא דקשה הדבר מאוד שיופסלו עי"ז כל הקלפים שעיבד עפ"י דבור, והמוכר לא ידע מביטול זה וימכור כל שאר הקלפים בחזקת לשמה ויוכשלו רבים ע"י, ולע"ע לא ידעתי עצה להשמר מזה, ומ"מ הרוחנו במ"ש אם הסופר מעבד בעצמו שיוכל לשנות כל הקלפי' לד"א ע"י אמירה שני' לדבור ראשון, וכן כשקונה מאחר כל הקלפי' שעיבד לשמה בפעם אחד שיעשהו שליח לבטל כולם לכשירצה, וה' יאר פניו אתנו סלה וירצה, הכ"ד אוה"נ דש"ת הרמה כה"י. פ"ב יום א' לס' וישב תר"י לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה יב ברכת כהנים, משוכן מעונים, על ראש איש יקר מפנינים, ה"ה תלמידי חביבי, הרבני המופלג בתורה ויראת ה' טהורה, מורג חרוץ כהן שדעתו יפה כש"ת מו"ה יונתן בנימין הכהן נ"י בשבת תחכמוני בק"ק קלויזענבורג יע"א: מכתב מע"כ תלמידי י"נ קבלתי בשבוע העבר ולא יכולתי לעיי' בשאלתו מחמת המון ועוצם טרדותי כי רבו למעלה ראש, לחקור ולדרוש, דורש תמים להציל נפשות תמימים מידי רשעים פוקרים ולהיות כי שאלתו נחוצה עוד קודם יו"ט הבעל"ט אי"ה, חצות לילה קמתי להורות על שאלתו איזה שעות קודם נסיעתי לוויען ללחום מלחמת ה' שערה, ולא ידעתי עד כמה ימשוך הדבר ובשבוע הבעל"ט שאול אני לתלמידים ללמוד הלו"ת ברבים וענין לחג השבועות, לכן חשתי ודחקתי עצמי לעיי' בעיון נמרץ בקוצר אומר בזמן דחוק כזה: והנה נפשו בשאלתו בהלכות נ"כ לאשר זה רבות בשנים שיש לו מנין קבוע בביתו כ"י השבוע ושבת ויו"ט בלי קריאת התורה שלא להפסיד לבהכ"נ הגדולה ומאז נהג לישא כפיו בביתו בשעת ת"מ ואח"כ בבהכ"נ הגדולה בברכה פעמים כמבואר בשו"ע או"ח ס"י קכ"ח סעיף ג' ובמג"א ס"ק ג' בשם מהר"מ מינץ, והלום ראה מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס סי' כ"ב דהעלה לדינא לחלק בין אותה תפלה שכבר נשא כפיו ובין תפלה אחרת, וכ' אם יש כהנים אחרים בבהכ"נ אחר לא יכניס עצמו לישא כפיו שנית משום ספק אם יברך שנית ובליכא כהנים אחרים ישא כפיו בלא ברכה, ונתן עצות בנפשו מה לעשות, כי קשה עליו שניהם שלא לישא כפיו בבהכ"נ שלו וגם קשה עליו ביותר לפרוש מן הצבור בבהכנ"ס הגדולה, וגילה לנו טעמיו מה שיש בזה ובזה, ונפשו איותה לדעת דעתי העני' בזה: הנה שמתי עיני ולבי לפי מסת הפנאי על דברת קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל, ומ"ש לחלק בין תפלה אחרת לאותה תפלה, דבכל תפלה שיש בה במקום קרבן החיוב לברך שנית הגם שאין הראי' מכרחת דכ' בעצמו דמשמע דאותם כהנים מברכי' ג"פ בכ"י, דמסתמא הכהנים שנשאו כפיהם שחרית הן הן אותם שברכו בשאר התפילות, ואין זה מוכרח מ"מ מסתבר כוותי' מסברא, אבל צ"ע מש"ס ר"ה דדחי קושי' רב שמן כיון דאי אתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך ולא אמר כיון דמברך שנית במוסף או במנחה אחר שבירך בשחרית זמנו הוא, ש"מ דגם בתפלה אחרת אינו מחוייב לברך וכבר יצא בנ"כ דשחרית, וזה יש לדחות דרצה לומר דאפי' בכל השנה דליכא רק נ"כ פ"א בשחרית א"ש ברייתא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא, וה"ה דהי' יכול לומר ביו"ט ויוה"כ באותו ציבור, גם י"ל מדקתני בברייתא מנין שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך, וצ"ל מה רשות דקאמר הא מחוייב לברך הול"ל הואיל וציוני התורה דנראה דרצה לומר דכהן זה אומר ומתיר לעצמו כיון דנתנה לי תורה רשות לברך כ"פ, הגם שכבר יצאתי י"ח, מותר לי להוסיף ולברך צבור אחר או אפי' אותו ציבור כמ"ש התוס' ר"ה שם דליכא ב"ת כשמברך אותו ציבור ב"פ יטעה דה"ה דמותר להוסיף משלו ברכה אחת, ת"ל לא תוסיפו דוקא אותן ברכות שבתורה מותר לפי רצונו ולא ברכה אחרת משלו לגמרי כנ"ל. וי"ל משו"ה דחי הואיל ואי מתרמי ליה ציבורא אחרינא כגוני דאיירי ברייתא דמוסיף ברכה מרצונו שאינו מחוייב, כן י"ל, והראשון נראה יותר. אבל הא קשי' לי ממסקנת הש"ס דמקשה על ר"ש דל"ק ליה ממתני' משום דשאני בכור הואיל ואתרמי ליה ויהי' מחוייב שלא להפסיד קדשים מקרי בזמנו משא"כ אי מתרמי ליה ציבורא אחרינא אי בעי מברך, עדיין קשה דילמא ברייתא נמי בגונא דמחוייב לברך כגון שבירך בשחרית וגמר וסיים כל הברכות של שחרית ועדיין עליו חיוב נ"כ באותו יום של מוסף דעדיין זמן מצות חיוב נ"כ עליו, מה לן שיל תפילה זו או של אחרת אותה מצוה היא כמו בכור אחר כה"ג קתני בברייתא דעובר בב"ת, וע"כ דגם כה"ג ליכא חיוב וש"ס קאמר הואיל ואי מתרמי אי בעי מברך ה"ה באותו ציבור או ציבור אחר בתפילה