כתב סופר אורח חיים כו

ולא ידעתי מקום ישוב לדברי הרשב"א, רק כשנאמר ניהי בוודאי כ"ז שלא היו בקיאי' היו מניחי' תפילין מספק, ואז היו מניחים בכל יו"ט בין בראשון בין בשני מספק, אבל עכשיו דבקיאי' ובכל יט"ר אין מניחי' תפילין ואם יניחו ביט"ש איכא זלזול דיט"ש, וראו בחכמתם שע"י הנחת תפילין יעקר יט"ש לגמרי ויעשו בו מלאכה, משא"כ כ"ז דלא בקיאי' דמניחי' תפילין בב' ימים ליכא למיחש שיזלזלו ביוט"ש ויעשו בו ג"כ מלאכה כי ידעו שמספק צריכים להחמיר בשני שלא לעשות בו מלאכה מספק ולהניח תפילין מספק, והב' ימים שוי', מה שיש בזה יש בזה, ויודעים שיש יו"ט בעולם ולא אתו למטעי, משא"כ עכשיו יאמרו דשני מותר גם במלאכה דיש בשני הנחת תפילין מה שאין בראשון והבן: והנה מ"ש הרשב"א הא דלא חששו לזלזול יוט"ש לגבי מת וכחול שוי' רבנן משום כבודו של מת וכן לענין אבילות שבעה דבריו צריכי' תבלי', וכי מ"ע של תפילין כבוד של מקום לא יהי' כמו כבודו של מת לקוברו ולהתאבל עליו, ועוד הלא התירו לכחול עין ביט"ש משום צער פורתא ולא חששו לזלזול יוט"ש, ולרמב"ם מילה שלא בזמנה דוחה יט"ש ובוודאי מצוה בזמנה דתפילין אלימא טובא והיא מצוה דרבים דכל ישראל, וכל ישראל בהאי יומא קרקפתא דלא מנחו תפילין. וצריכים אנו להוסיף תוספת מרובה על דברי הרשב"א כדי להטעים טעם לשבח דשאני הנחת תפילין דהוא מילתא דפרהסיא דכל עין רואה ואתנייהו בכל ישראל ואיכא זלזול הרבה יותר מקבורת מת או אבילות שבעה ולכחול עין דיחיד הוא, ומילה שלא בזמנה בלא"ה אינה ניכרת כלל שהיא שלא בזמנה, אלא דידוע ליודעים בלי ראי' לעינים, לכן ליכא חשש זלזול כ"כ כמו בתפילין, ועוד מצות תפילין היא תמידית בכל יוט"ש ואיכא זלזול נגד יו"ט ראשון שאין מניחים בו, ואם נניח ביט"ש נראה קלותא וזילותו של יט"ש נגד יט"ר תמיד, משא"כ קבורת מת ואבילות מקרה הוא לפעמים ביט"ש וגם אז אין ניכר זילותו דיוט"ש נגד יוט"ר אלא כשמת ביט"ר ונקבר ביט"ש, וכן אינך אבילות ולכחול עין ומילה שלא בזמנה דליכא זלזול כ"כ כמו בתפילין מה"ט, כנ"ל ועיי': ועדיין יש לעיין למה לא תקנו להניח תפילין ביט"ש ש"ג בלא ברכה כמו דיתובי יתבינן בשמיני ספק שביעי ברוכי לא מברכינן כבש"ס סוכה מ"ו ע"א ועיי' ר"ן וריטב"א שם משום דאיכא זלזול די"ט שמיני תקנו שלא לברך וע"י מניעת הברכה איכא היכר, ועיי' ריטב"א שביאר כדי שלא יזלזלו בי"ט לעשות מלאכה, וע"י שאין מברכי' יאמרו דספוקי מספקא לן ולא יעשו מלאכה, וה"נ היה להם לתקן להניח תפילין בלא ברכה, ורא"ש שם דס"ל דלא סגי מה שאינו מברך, אלא דע"י שאינו מברך לא ניכר שיושב לשם מצוה, והא דאין מברכי' דאם מברך הרי אומר בפה מלא דיושב לשם מצוה, וביארתי כ"ז היטב בתשובה לפ"ז א"ש הא דאין מניחי' בלא ברכה דלא סגי בהכי דעדיי' איכא זלזול יט"ש ויש לחוש שיעשו מלאכה ג"כ אבל לשיטת ריטב"א ור"ן קשה לכאורה, וי"ל עפמ"ש והסברנו דבהנחת תפילין איכא זלזול טובא דבי"ט ראשון אין מניחים תפילין, וביט"ש אם יניחו ניכר ונראה חילוק רב בין יט"ר לי"ש ומשו"ה נמי אין מניחי' בלא ברכה, כיון דביט"ר אין מניחי' כלל, דוודאי יו"ט הוא, ויבינו וידעו דיום שני בוודאי לאו יו"ט הוא, דאם הוא ספק גם ביט"ר היה לנו להניח מספק בלא ברכה ואיכא זלזול טובא וחשש קרוב. ויש להקשות דהי' להם לתקן להניח גם ביט"ר בלא ברכה ובלא כוונה דאינו עובר בב"ת וגם ביט"ש בלא ברכה ובלא כונה, ולשיטת רשב"א ודעמי' דמצות אצ"כ יוצא ביט"ש במצות תפילין וביט"ר אינו עובר בבל תוסיף וליכא משום זלזול ביט"ש ע"י הנחה דכמו שהוא ביט"ר כן הוא ביט"ש בלא כונה ובלא ברכה, וצ"ל דלא רצו לתקן מילתא דתמוה להטיל חיוב להניח תפילין ביט"ר דבקיאי' בקב"די ובוודאי יו"ט הוא וגם לתקן להניח דוקא בלא כונה ובלא ברכה משונה מכל השנה לא רצו, וגם חששא ברב עם כל ישראל לא יחדל פשע שישכחו שלא לכוין, ויכוין כמו שרגיל בכל השנה, גם למאן דס"ל מאצ"כ מ"מ מצוה לכוין כמו שכ' ראשונים בר"ה כ"ח, ועיי' זה בטו"ז סי' תרנ"א: הנה יגעתי ומצאתי ב"ה להטעים טעם למנהגן של ישראל כי תורה היא וכ' הרשב"א בתשובה פוק חזי מה עמא דבר שלא להניח תפילין ביט"ש ש"ג, ובל"ס תקנת חכמים מעולם הי', ואנן לפי קט שכלנו טרחנו למצוא טעם לשבח להבין ולהורות ולסתום פי המקטריגים ופוערים פיהם לבלי חוק באמרם פעם מקילים ופעם מחמירים בלא צורך בלי טעם וריח. ה' יערה רוח קדשו על עמו, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא על מנהגן של ישראל כי תורה המה, מיוסדים על אדני התורה, חוקה מימים ולימים ימימה, תורת ה' תמימה משיבת נפש, קרנות צדיקים תרוממנה, ותחזור התורה ליושנה, ועיני כבודו תחזינה כאות נפשו ונפש אוה"נ דש"ת. פ"ב. יום א' לסדר וישלח תרכ"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל תשובה יא שוכ"ט סלה, לכבוד י"נ עולה במסילה, מעלה בקודש, כזה ראה וקדש, צדיק כתמר עולה ומתמר הרב הגאון המאוה"ג מלא וגדוש בע"פ כש"ת מו"ה אברהם וועכסלער נ"י אבדק"ק שוואבאך והגליל במדינת בייערן יע"א: מע"י אצבעותיו קבלתי וע"ד הסופרים שמעבדים העורות בעצמם או קונים מאומן ישראל לסת"מ ומשנים אח"כ לכתוב על הקלף גיטין ודבר רשות, ועיני מע"כ ראו מ"ש הטו"ז או"ח סי' מ"ב ס"ק א' דטרח למצוא טעם ליישב מנהגן של סופרים ומצא עפמ"ש התה"ד ומובא ברמ"א סי' קנ"ד, והנה התה"ד סיים כ"ז דחקתי עצמי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין וכ' שם שא"א להזהר שלא לשמש תשמיש חול, משמע כל שאפשר אין להתיר ולסמוך על לב ב"ד מתנה דהוא מש"ס פ"ק דשבועות בקרבנות שנשתיירו לב ב"ד מתנה עליהם, שלא יהי' עליהם קדושת הגוף, ומינה דן התה"ד דכל מי שנותן דבר לבהכנ"ס ונותן על דעת ב"ד העיר לב ב"ד מתנה כדי שלא יכשלו רבים, וכ"ז בשל רבים אבל בשל יחיד עצמו בוודאי ל"ש לב ב"ד מתנה, וצ"ל על כל אחד כיון שנהגו כך סתמא כפירושו דמתנה בלבו וזה רחוק לכן כ' התה"ד בעצמו דנדחק ליישב מנהג ישראל וגם א"א בלא"ה, וכ"ז ל"ש כאן ועיי' מג"א סי' קנ"א, אלו דבריו: ולדידי קשה עוד דגם לדינו של התה"ד אינו דומה דאמרי' סתמא כפירושו דאינו מקדיש כלל כדי לשמש בו תשמיש חול משא"כ כאן דע"כ צריך עיבוד לקדושת סת"מ, וצ"ל דסתמא בלבו מתנה שמה שיכתוב עליו דבר רשות לא יהי' נתפס בקדושה והוברר למפרע שזה הוא ותלי' בברירה ולא דמי כלל להא דתה"ד והבן ועיי' בתשו' עה"ג סי' ס"ה ובתשובות אא"ז מאוה"ג מהקע"א זצ"ל סי' ב' עיי"ש : וכשאני לעצמי המצאתי תיקון לסופרים כשיצתרכו קלף המעובד לס"ת כדי לכתוב עליו גט או דברים של רשות שיאמרו בפה מלא שמבטלים העיבוד לשמה ואתי דבור האחרון ומבטל דבור הראשון שאמר שמעבדהו לשמה ואפרש שיחתי, טעמי ונמוקי, אשיחה וירוח לי בעזהי"ת: הנה בתוס' ר"פ השולח כ' בפשיטות דסופר שכ' ס"ת לשמה אין יכול לבטל הלשמה וכ"כ הר"ן שם, ולמד תוס' מזה דה"ה דאין יכול לבטל הגט שנכתב לשמה ומשו"ה הקשה תוס' על ר"ש דס"ל אין חוזר ומגרש הא הוא גמר מעשה כמו ס"ת, והעלה שאני גמר מעשה דס"ת דלא מחוסר מידי משא"כ בגט אכתי מחוסר נתינה הוא. והנה דברי תוס' צריכים ביאור, תחילה הקשה ממתני' דכלים אין עולים מטומאתן אלא ע"י מעשה אלמא לא אתי דבור ומבטל מעשה ושוב כ' וסופר שכ' ס"ת א"י לבטלו, תחלה מקשה ממשנה ושוב תלה תני' בדלא תניא מסופר הכותב ס"ת לשמה, ונ"ל בכונת התוס' דראה דאין ממתני' ראי' דשאני התם דעשה מעשה בפועל או ע"י מחשבתו, דמחשבה כמעשה לענין זה כמבואר בש"ס קידושין ר"פ האומר לכן לא אתי דבור בעלמא דלא מחשיב כמעשה להוציא מידי מעשה גמור, אבל בסופר שכ' הגט לשמה אין במעשה בלא במחשבה או דבור שכותב לשמה כלום, להכי אתי דבור השני ומבטל דבור ראשון שאמר שכותב לשמה, ונשאר מעשה בלי אמירה ראשונה, וממילא בטל המעשה דלא אתי דבור השני רק לבטל דבור הראשון, ואין לומר משום שע"י דבור הראשון עשה מעשה הכתיבה בהכשר לא אלים הדבור השני לבטל את דבור הראשון שע"י יעקר המעשה ממילא, דמנ"ל ממתני' דלא מהני כה"ג דאין דומה למתני' דיש לחלק כהנ"ל כמובן, לכן הוסיף תוס' מידי דהוי אס"ת שכתב הסופר לשמה שא"א לו לעקור מ"ש לשמה, הגם דמעשה הכתיב' בלא דבור ולכה"פח בלא מחשבה שיהי' לשמה לא מהני, מ"מ כיון שנעשה מעשה עי"ז א"א לדבור השני לעקור את דבור הראשון כיון שנתבטל עי"ז המעשה שעשה והה"נ א"א לבטל הדבור שאמר הבעל לסופר כיון שע"י דבורו של הבעל ושל הסופר שכותב לשמה עשה הסופר מעשה. ועדיין יש לחלק בין גט לס"ת, דבגט הסופר כתב ועשה מעשה עפ"י דבורו של בעל ועשייתו של סופר כעשייתו של בעל דשלוחו כמותו, ע"י דבורו של בעל, אתי הבעל ומבטל דבור של עצמו שאמר לסופר ומבטל ע"י דבור השני שליחות ומעשה הכתיבה של הסופר ממילא בטל, משא"כ בס"ת הסופר עצמו אין בכחו לבטל דבור עצמו שכותב לשמה אחר אשר עשה מעשה ע"פי דבורו ואלים דבורו שבא לידי מעשה, ואין דמיון של התוס' גט לס"ת עולה יפה, וי"ל דס"ל לתוס' דר"ש סתמא אמר אפי' כשהבעל בעצמו כותבו ג"כ אין חוזר ומגרש בו וכה"ג דומה ממש לס"ת שאין הסופר יכול לבטל דבור של עצמו ועיי': והנה מה דפשיטא לתוס' דסופר הכותב ס"ת א"י לבטלו, נ"ל דיש ראי' לזה מגיטין פ' הנזקין סוגי' דכהנים שפגלו במעשה דאמר אזכרות שבו לא כתבתי לשמה, וכ' רשב"א בשם ראב"ד דאזיל לרבא, דלאביי גם אם היה בידו אינו נאמן דליכא משום דעביד כמה דאמר