כתב סופר אורח חיים רסה

נקטו כר"נ, אלא דלפ"ז הלכתא כטעמא דר"י משום שעיניהם של עניים נשואו', ורמב"ם כ' בהלכ' מגלה טעמא דרבה משום שמא יעבירנה, וגם על המאירי דאפשר י"ל דבאמת ס"ל כטעמא דר"י משום שעיניהם של עניים נשואות וכו' קשה הא רבא דהוא בתרא הוא אמר בר"ה בר"פ יו"ט אלא כדרבה דאמר רבה וכו' היינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה הרי ס"ל לרבא דטעמא דמגלה ג"כ משום ש"י דלא כר' יוסף וע"כ רבא כרבה נמי בטעמא דאין קורין הלל בפורים משום דאכתי עבדי דאחשורש אנן ואיכא תרתי נגד תרתי והלכה כרבא שהוא בתרא, ומלבד שדברינו על אדני פלפול הוטבעו ביישוב קושי' תוס', גם אין להם קיום ליישב שיטת הרמב"ם ומאירי כמ"ש, ואין לנו מקום יישוב לרמב"ם ומאירי זולת מ"ש בח"ס דמשמע להו כן מש"ס ערובין, י' דמקשה ומפרק לר"נ נראה הלכת' כוותיי': ומתחלה הי' משמע לי דשיטת הרי"ף כשיטת הרמב"ם דנקיט כר"נ והוא מן מה שכתב הרי"ף בתר דמביא כל הסוגי' וטעמא דר"נ ורבא לפיכך לא אמרי' הלל בפורים מדכ' דל"א הלל בפורים משמע דוקא בפורים לא אמרינן אבל בכל נס הנעשה בח"ל אמרינן ולרבא לכל נס שבח"ל ל"א וכ"כ הר"ן שם דטעמא דרבא סגי לכל נס שנעשה בח"ל בעוד שישראל בגלות, מדכ' הרי"ף דל"א בפורים משמע דס"ל כטעמא דר"נ כן הי' משמע לי בתחלת הרעיון דשיטתו כשיטת הרמב"ם וע"פ הרוב בחדא שיטתו אזלו רי"ף ורמב"ם: שבתי וראיתי דא"א להעמיס כן בשיטת הרי"ף חדא מדמייתי לרבא בתר דמביא לדר"נ ואי ס"ל לית הלכתא כרבא דמוסיף והולך על טעמא דר"נ דאין אומרי' הלל על כל נס שבח"ל לא הו"ל להביאו בתר דמייתי לדר"נ ועוד בסתמא הלכה כרבא שהוא בתרא ואיך כ' בפשיטות דא"א הלל בפורים דוקא ועוד הא מיית לדרבא באתקפת' דמתקיף לה רבא על דמקשי הלל נמי נימא ועיי' ר"ן, ונ"ל הא דפשיטא לי' לרבא הא מלתא כ"כ לדייק עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכו' דבאמת אין זה דיוק כ"כ ניהי דאכתי עבדי אחשורש אנן מ"מ נקראי' עבדי ה' שעלינו עול תורה ומצות לה' ועלינו לשבח לאדון הכל שהוציאנו והצילנו ממות לחיים ואם מסתבר לי' לרבא למדרש ולדייק כן מ"מ אתקפתא ליכא על דלא ס"ל כן, נ"ל דרבא פשיטא לי' ממתני' ריש חגיגה דממעט עבד שהוא ח"ע וחב"ח מאת פני האדון שאין לו אלא אדון אחד עיי"ש ויש להאריך, וכיון דרבא באתקפתא בא איך הכריע הרי"ף כר"נ: לכן נ"ל בשיטת הרי"ף דמביא דר"נ ודרבא וסתמא הלכתא כרבא דהוא בתרא ולא צריך לפרש דהלכה כרבא וגם מדאתקף רבא ולא נמצא תשובה על אתקפתא דידי' סתמא כפירושו דהלכה כרבא, ומה דכ' הלכך ל"א הלל בפורים בלא"ה צ"ל כיון דעסוק ובא ומביא טעמי' על דלא אמרי' הלל בפורים מה דמסיק הלכך ל"א הלל בפורים הוא שפת יתר הא על קושי' זו הלל נמי נימא סובב והולך, ונ"ל דרצה בזה אחר שהביא טעמא דר"נ ולדידי' הא דאין אומרים הלל בפורים היינו דאין אומרים ג"כ הלל עם הקריא' דאמר ר"נ משום דקריאתה זו הלולה, ולרבא אין אומרים כלל הלל בפורים אפי' לא קרא המגילה, ולר"נ רשות לקרות הלל ולרבא אין רשאים לקרות הלל דהוא כדובר שקרים נגד ה' דאכתי עבדים אנחנו, וזהו דסיים הלכך א"א הלל בפורים היינו שאין אומרים הלל לעולם בפורים גם כשאין קורין המגלה ואין רשאין לומר משום טעמא דרבא כנ"ל ברור: וליישב הא דלא כ' הרי"ף הלכך אין אומרים הלל על כל נס שנעשה בח"ל כ"ז שאנו בגולה כמ"ש הר"ן לטעמא דרבא מלבד שיש לדחות דכ' דאין אומרי' בפורים דהוא דין הצריך ולא דבר על האפשר ועתיד להיות ולהתחדש וממילא נשמע מדכ' דא"א בפורים אפי' אין לו מגילה, מצאתי עוד מקום יישוב לזה ע"פ מ"ש בספר טורי אבן דמסקנת ש"ס משגלו הוכשרו כל הארצות לומר שירה הוא למ"ד דלא קדשה לעתיד לבוא וכיון שבטלה קדושת הארץ חוזר לכמות שהי' קודם שנכנסו והוכשרו כל הארצות ותלי' בפלוגתא דתנאי אי קדשה או לא קדשה לע"ל עיי' בו כי דבריו מצודקים ונכונים, ונ"ל להוסיף גם למ"ד קדושה אחרונה ל"ב עיי' רמב"ם הלכ' בית הבחירה פ"ו הלכ' ט"ז דקדושת עזר' לא בטלה לענין שביעית ומעשרות חוץ לענין תרומה משום דבעי רוב יושבי' עליה, ז"ז הארץ חוץ מבהמ"ק בקדושתה קיימא כי כן גם לדבר זה בקדושתה היא דלא חזרו והוכשרו כל הארצות לומר שירה, לפ"ז גם לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דהלכה כר"נ מ"מ א"א הלל בפורים מי שאין לו מגלה כיון דלא הוכשרו הארצות לומר שירה אחר קדושה שני' ור"נ ורבא דהוצרכו לטעמייהו ולא ניחא להו משום דלא הוכשרו כל הארצות אחר שנכנסו לארץ משום דקשי' להו למה לא תקנו לומר שירה בזמן ההיא דקדושה ראשונה בטלה והוכשרו כל הארצות, אבל עכשיו בתר קדושה שני' דלא בטלה לא הוכשרו שוב כל הארצות ואין אומרים הלל אפי' מי שאין לו מגילה גם לר"נ, כן הי' נ"ל בתחלה, אבל הדרנא בי כיון דבזמן ההוא שנעשה נס דפורים הוכשרו כל הארצות דקדושה ראשונה בטלה הו"ל כנס דיציאת מצרים דהי' קודם שנכנסו לארץ כיון דאמרו אז שירה על נס שבח"ל שוב כשנכנסו לא פסקה, כן בנס פורים כיון שבזמן ההוא הוכשר לומר שירה דגלו מן הארץ ובטלה קדושה ראשונה שוב אח"כ גם כשנכנסו לא בטלה, וכן וכ"ש אחר שגלו הגם דקדושה שני' לא בטלה מ"מ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כמו בזמן ההוא בימים ההם שנעשה הנס כנ"ל לפי שיטת הרמב"ם נכון ועיין היטב: ואחר הוצעה זו א"ש מ"ש הרי"ף דוקא שאין אומרים הלל בפורים ולא כ' דא"א הלל על כל נס שיהי' בח"ל כ"ז שאנו בגולה, משום דעל כל נס שיהי' עכשיו פשיטא שאין אומרים הלל גם לר"נ כיון דקדושה שני' לא בטלה לא הוכשרו אבל על נס דפורים הו"א דלר"נ אומרים הלל למי שאין לו מגילה והוצרך הרי"ף לפסוק דינא הלכך אין אומרים הלל בפורים לעולם אפי' למי שאין לו מגלה ואין רשאי לומר משום דקיי"ל כרבא דאתקיף לה אכתי עבדי אחשורש אנן כנלפענ"ד נכון בעזה"י: ועל הרמב"ם קשה לי למה לא כ' דאין אומרים הלל על נס דיהי' בח"ל דהא ס"ל קדושה שני' קדשה לע"ל לא יחזרו שאר ארצות להכשירן לומר שירה וצ"ע: היוצא לנו מדברינו א) דשיטת רי"ף רא"ש ור"ן דהלכתא כרבא ומי שאין לו מגילה אין לו לומר הלל בפורים וכ"ש על נס אחר שיעשה בח"ל בזה"ז שאין לאומרו כ"ז שאנו בגולה ב) לשיטת רמב"ם דנקיט טעמא דר"נ עיקר על נס שיעשה בח"ל א"א שירה דלא הוכשרו הארצות לומר שירה על נס שנעשה אחר קדושה שני', אבל על נס פורים הי' ראוי' לומר הלל דהי' אחר שבטלה קדושה ראשונה לולי דקריאתה היא ההלל, ומי שאין לו מגלה יאמר הלל כמ"ש הרב המאירי דאזיל בשיטת הרמב"ם דקיי"ל כר"נ, ואפשר דס"ל לרמב"ם דמה"ט דקריאת המגלה הוא ההלל לא תקנו לומר הלל, וכיון דלא תקנו לומר הלל ג"כ, גם אם יקרה מקרה ליחיד או לרבים שאין להם מגלה לא יאמרו הלל כיון דלא תקנוהו לומר הלל דע"פ הרוב קוראים המגלה ויוצאים גם במקום הלל, ויש להוסיף דס"ל לרמב"ם דרבא לא בא לחלוק על ר"נ, אלא דמוסיף והולך על דבריו של ר"נ דאמר קריאתה זו הלולה וזה עיקר הטעם דמשום דאכתי עבדי אחשורש אנן לא סגי דמ"מ י"ל הלל שיצאנו ממות לחיים מכ"ש דמעבדות לחירות אמרי' שירה וכו' ולכן אמר ר"נ דקריאתה זו הלולה, ורבא מוסיף והולך טעם משום דאכתי עבדי אחשורש אנן לכן לא תקנו לומר הלל ג"כ שנאמר בלשון שבח והלול משא"כ בקריאת המגלה אין בו הודי' והלל מפורש, משום דבהלל כתיב הללו עבדי ה' ואכתי עבדי אחשורוש אנן לכן לא תקנו לומר הלל ג"כ וסמכו לצאת בקריאת המגלה גם במקום הלל וקריאתה זו הלולה, וי"ל עוד דרבא בא להוסיף מאחר שלא הוצרכו לתקן לומר הלל דקריאתה זו הלולה, לכן גם מי שקרה לו מקרה שאין בידו מגלה לא יאמר הלל משום דאכתי עבדי אחשורש אנן אבל ה"ט לחוד אינו מספיק שלא תקנו לומר הלל לולי דקריאתה זו הלולה, והא"ש דנקיט הרמב"ם עיקר טעמא דר"נ דרבא ג"כ מודה להאי טעמא דמשו"ה לא תקנו וכיון דלא תקנו מעיקרא גם מי שאין לו מגלה לא יקראנה כן יש לומר כדי להשוות שיטת הרמב"ם עם שיטת הרי"ף דע"פ הרוב עולה שיטת' בקנה אחד, בכ"ז נלפע"ד כיון דרב המאירי ס"ל דמי שאין לו מגלה יאמר הלל, וכן נראה פשטיות שיטת הרמב"ם, מי שאין לו מגלה יש לו לחוש לשיטת הרמב"ם ומאירי, ויאמרנה בלא ברכה, ויאמרה כאומר תהילים בכ"י ויעיי' מג"א הלכ' ר"ה סי' תקפ"ד ס"ק א' כנלפע"ד, ואם יודיעני הדר"ג י"נ נ"י דעתו דעת תורה אחר שימת עין עיונו על דברינו, מאוד יערב לנו, ויאירו לנו בימי אורה זו תורה, עיניו מאירה, ה' יאר פניו אתנו סלה, ונעלה במסילה אשר בית ה' עולה כאות נפשו ונפש אוהבו נאמנו דש"ת באהבה רבה. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק י"ב אדר תרכ"ד לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קמא שלום וחיים עד בלי דים לב"א תלמידי חביבי הרבני האברך מורג חרוץ ברק השנון מלא עתיק ירא וחרד ע"ד ה' כש"ת מו"ה עקיבא סופר יחי' לאי"ט בן לאחי ההגנ"י אבדק"ק קראקא יע"א ארכו לנו הימים שלא ראיתי מע"י אצבעותיך, ושמחתני בימי שמחה בשושן פורים בדבריך פרחי שושנים ששלחת לנו ונפשך לשאו הגיע ועלתה לך בשתים א) מי ששלח מנות בפורים לאבל תוך יב"ח אם מותר לקבל או צריך להחזיר לו, ואם המשלח יוצא כשמחזירו ולא קבל, והנה אם יצא כשמחזיר ולא קבל מן המשלח כבר ראו עיניך כי דין זה מבואר ברמ"א סי' תקצ"ו דיצא המשלח, והפר"ח תמה מנין לו לרמ"א כן, ועיי' ח"ס חאו"ח סי' קצ"ו שהעלה דתלי' דין זה בטעמא, מטעמא דתה"ד כדי שיהי' הרוחה לבעלי שמחות, אם אינו מקבל ממנו ל"י המשלח, ולטעמא דמנות הלוי משום אחוה וריעות כיון שהראה לו אחוה וריעות כבר יצא י"ח, ותמה הפר"ח מנ"ל לרמ"א בפשיטות דלא