כתב סופר אורח חיים רסד

בפסחים ק"ב ע"ב ד"ה שאין אומרים וכו' פלפל שם אם י"ל בהמ"ז וברכות נשואין על כוס א', ולרמב"ם נראה פשוט דמברכי' דבה"מ דאורייתא וברכת נשואין דרבנן, וע"כ תוס' ל"ל כרמב"ם, ועיי' בש"ע א"ע סי' ס"ב סעיף ט' ב' דעות והם ב' דעות שבתוס' אם יש בזה משום חבילות כיון דשניהם מענין א' אבל לולי זה הוי משום חבילות הגם דברכת נשואין דרבנן, ואפשר י"ל דמ"מ מודה לי' לרמב"ם בתרתי דרבנן דליכא משום חבילות ול"פ רק בחדא דאוריית' וחד דרבנן דלרמב"ם דוקא בשתיהם של תורה, ולפ"ז לצאת משלוח מנות ומתנות לאביונים או לצאת מ"מ במעות מעשר גם לתוס' ודעמי' ליכא משום חבילות: שבתי וראיתי אפשר הרמב"ם לאו דוקא שנים דאורייתא ממש קאמר אלא גם כל שהוא מדברי קבלה איכא משום חבילות ולא בא לאפוקי רק חד דאורייתא וחד דרבנן וכ"ש תרתי דרבנן, ולפ"ז אין כאן מחלוקת בין רמב"ם לתוס' ויתר ראשונים דהא ברכת נשואין מדברי קבלה מקרא דבועז ילפי' עיין ריש כתובות ז' ע"ב, ועיין בתוס' שם ד"ה שנאמר וכו' דכ' לבסוף דהך דרש דמסכת' כלה מרבקה אסמכת' הוא נראה דילפותא מבועז דילפותא גמורה היא, ולכן ס"ל לתוס' דאיכא משום חבילות, אבל בדאורייתא ודרבנן ממש אפשר מודה תוס' לרמב"ם דליכא משום חבילות: ולפ"ז י"ל מצות מ"מ ומתנות לאביונים דשניהם מדברי קבלה איכא משום חבילות ואפי' לרמב"ם אבל לצאת ידי מ"מ במעות מעשר דאינו רק מדרבנן ליכא משום חבילות ואפי' לתוס' ועיי': ודע דנלפע"ד דלא ס"ל לרמב"ם דא' דאורייתא וא' דרבנן ליכא משום חבילו' רק בשעושה הדאורייתא תחלה ואח"כ דרבנן כבהמ"ז וקדוש שעושה שניהם בכוס א' בזאח"ז ואי הוי קדוש דרבנן ליכא משום חבילות ונפקא מיני' בקדוש יו"ט שהוא מדרבנן כמ"ש הה"מ שם ומביאו המג"א אבל כשעושה הדרבנן תחלה ואח"כ הדאורייתא איכא משום חבילות ואימא מלתא בטעמא, למ"ש תוס' בסוטה דטעמא דאין עושין חבילות דמחזי כמשוי לפניו שעושה שנים בב"א וטריחא לי' מלתא כ"ש בשיש בו הפסד ממון דמחזי כמשוי עליו וס"ל לרמב"ם במצוה דרבנן לא חששו למחזי כמשוי וכשאומר בה"מ וקדוש דאורייתא על כוס א' נראה כמשוי לפניו מצוה שני' שהי' ראוי' לו ליקח כוס אחר, ולכן כל שמצוה שניה דרבנן לא קפדו דמחזי עליו כמשוי, אבל בשאומר תחלה דרבנן ואח"כ הדאורייתא איכא משום חבילות דמחזי עליו כמשוי מצוה דאורייתא, וקו"ח הוא מב' מצות דאוריית' כנ"ל נכון להסביר שיטת הרמב"ם ודוקא כששני' דרבנן כמ"ש: ויש לי ראי' מהימנא לזה מכח קושי' עצומה ששמעתי כד הוינא טלי' מפה קדוש של אבא מאוה"ג זצ"ל והיא כתובה בכתבי קודש שלו בפסחים ק"ב ע"ב דמקשה ש"ס מיקנ"ה הא איכא משום חבילות ולשיטת הרמב"ם בחד דרבנן ליכא משום חבילות ולשיטת הה"מ קדוש יו"ט דרבנן א"כ לא מקשה ש"ס מידי דהרי הבדלה דאורייתא וקדוש יו"ט דרבנן ולא מצא מענה לקושי' זו רק בדוחק והיא קושי' עצומה: ועפמ"ש דוקא אם ראשונה דאורייתא ושני' דרבנן ס"ל לרמב"ם דליכא משום חבילות לפ"ז לק"מ דהא ביקנ"ה אומר קדוש דרבנן תחלה ואח"כ הבדלה דאורייתא איכא משום חבילות והדברים מוכרחים ונכונים בעזה"י: ובמאי דכתיבנא מצאנו מקום יישוב לקושי' מהרש"א פסחים שם על תוס' ד"ה ונמרינהו תרוייהו וכו' דלר' יוסי פריך דלר' יודא כיון דברכת המזון על סעודת חול וקדוש על סעודה הבאה אין לומר תרווייהו אחדא כסא וכעין זה ברשב"ם שם והקשה מהרש"א מי הכריחם לזה דלמא עד דחידש ש"ס דאין עושין מצות חבילות גם לא ידע לחלק בין חדא מלתא לתרתי מלתא ושפיר פריך נמי לר' יודא, ולפמ"ש נ"ל בשנקדם דצ"ל לרמב"ם איך כ' בפשיטות מבהמ"ז וקדוש כיון דשניהם מדאורייתא תינח בשאוכל כדי שביע' מחוייב בבהמ"ז מדאורייתא אבל בשאכל כזית או כביצה דאין מחוייב בבהמ"ז רק מדרבנן ליכא משום חבילות, וצ"ל כיון דאיכא בהמ"ז דאורייתא משום לא פלוג אמרו דלא יאמר' בכוס אחד, או כיון דטעמא דמחזי כמשוי ואין ניכר אם אכל כדי שביעה או לא לכן אסור אפי' לא אכל כדי שביע': וי"ל דתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם דכל שמצוה ראשונה דאורייתא ושני' דרבנן ליכא משום חבילות ובבהמ"ז וקדוש על כוס אחד דוקא בשאכל שיעור דאוריית', ול"ל כרמב"ם בזה משום לא פלוג לעולם בבהמ"ז וקדוש בעי בו כוס, וקשי' לתוס' אם קושי' ש"ס הי' לר' יודא ג"כ איך מתרץ משום שאין עושין חבילות תינח לר' יוסי מברך תחלה ואח"כ מקדש גם כשאכל שיעור דרבנן איכא משום חבילות דהא מצוה שני' דאוריית' ומחזי כמשוי, אבל לר' יודא דמקדש תחלה ואח"כ מברך בהמ"ז ובשאכל שיעור דרבנן ליכא משום חבילות והא פלוגת' דר"י ור' יודא סתמא נאמרה, ל"ש אוכל שיעור דרבנן ל"ש שיעור דאוריית' ומשום קושי' זו כ' רשב"ם ותוס' דהקושי' מעיקרא לא הי' לר' יודא דלדידי' פשיטא שאין נכון לברך על סעודת חול וקדוש שעל סעודת שבת על כוס אחד לאו משום חבילות אלא משום דתרי מילי של חול ושל קודש נינהו ומיושב קושי' מהרש"א היטב ועיי': אלא לכאורה תוס' ע"כ לא ס"ל כרמב"ם דהא פלפל אח"כ אם יש בבהמ"ז וברכת ארוסין משום חבילות והא ראשון דאוריית' ושני דרבנן, וצריכים אנו למ"ש לעיל לחלק בין מצוה דרבנן למצוה שמדברי קבלה, ומן מ"ש יש לנו ראי' כי תוס' ורשב"ם כשיטת רמב"ם ס"ל ועיי': וזאת תורת העולה מדברינו לדינא א) שיטת רמב"ם ותוס' ורשב"ם דבתרי מצות דרבנן ליכא משום אין עושין מצות חבילות ואפי' חד דאוריית' וחד דרבנן אם עושה הדאוריית' תחלה ואח"כ הדרבנן ליכא משום חבילות. אבל כשעושה הדרבנן תחלה ואח"כ הדאוריית' איכא משום חבילות, ב) כשאוכל שיעור דרבנן ומברך בהמ"ז אחר קדוש דאורייתא לרמב"ם איכא משום חבילות, ולרשב"ם ותוס' דוקא כשאוכל שיעור דאורייתא, ג) במלתא דאתי' מדברי קבלה, מוכח מתוס' ויתר ראשונים וכן נראה דעת המחבר ורמ"א סי' פ"ב דאיכא משום חבילות, ואפשר לדחוק כן בדברי הרמב"ם אבל פשטות ושטיחות לשונו דכ' ששנים מדברי תורה משמע דוקא דברי תורה ולא מדברי קבלה, ואנו אין לנו רק כפסקא של המחבר ורמ"א זהו הנלפע"ד ע"פ דברינו: ובנדון שלנו לקיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים בבת א' בדבר א' איכא משום אין עושין מצות חבילות דשניהם דברי קבלה ולקיים מצות משלוח מנות ממעות מעשר ג"כ איכא משום חבילות דוקא בזאח"ז והראשון דאורייתא דלא מחזי כמשוי רק בשני' והוא דרבנן ליכא משום חבילות אבל כשעושה שניהם בב"א גם כשאחד דאוריית' וא' דרבנן כיון דמחזי כמשוי כשעושה שניהם בב"א מאין לנו לומר דדרבנן עליו כמשוי ולא דאוריית' כיון שעושה שניהם בב"א ובדבר א' איכא משום מחזי כמשוי בשניהם וכיון משלוח מנות מדברי קבלה דנקטינן כהמחבר דאיכא משום חבילות הגם דמעשר כספים דרבנן בעלמא כיון שעושה שניהם בב"א איכא משום חבילות כנלפע"ד, וכ"ז שלא לעשותם תחלה בב"א, ואם עשה אם יצא בדיעבד לא ברירא לן, דראי' דמייתי הט"א מירושלמי יש לדחות משום דאין עושה מצות חבילות ובדיעבד יצא ועדיין צריך תלמוד, והנני חותם בברכה משולשת חיים ברכה ושלום כאות נפשך ונפש גיסך ורבך אוה"נ דוש"ת. פ"ב ג' י"א אדר תרכ"ה לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קמ גדול ליהודים, בקי בשני תלמודים, רצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו מפורסם באפסים בצדקתו ישרו ותומו, ה"ה ידיד ה' חביב נפשי הרב הגאון הגדול בקי בחדרי תורה בתורתו ליהודים היתה אורה נ"י עה"י פ"ה כקש"ת מו"ה יודא אסאד נ"י אבדק"ק ס"ה יע"א: מכ"ק קבלתי והנני לעשות רצון צדיק כמותו יב"י במלואו בימים הבאי' אי"ה, ועתה באתי בדבר בעתו בעט סופר בדבר הלכה כתובה בספר אשר דרש הדר"ג נ"י מפי משה איש אלקי' אבא מאוה"ג זצ"ל וסימנא מלתא היא בח"ס חאו"ח סי' קצ"ב הדבר יצא מפי מלך מלכי רבנן דהא דאין אמרי' הלל בפורים דבר קצוב הוא דלעולם אין אומרים הלל אפי' מי שאין לו מגילה דלא כהרב המאירי דכ' דמ"ד הראשון דאמר מפני דקריאתה הוא הלולה עיקר ומי שאין לו מגילה קורא הלל דיחידאי הוא בדבר זה דמסתימת הראשונים לא נראה כן ומטעמא דכ' בברכי יוסף סי' תרצ"ג דהלכה כרבא שהוא בתרא וגם לפי גרסת רי"ף רא"ש ור"ן רבא בלשון אתקפת' אמר למלתי' ולא נמצא יישוב לאתקפת' דידי' לכן אין חוששין כלל לדברת הרב המאירי אלו דברי קדשו: ואני מצאתי לו חבר להרב המאירי אשר יאיר לו ומגן בעדו, ה"ה הרמב"ם בפ"ג מהלכ' מגלה וחנוכה הלכ' ו' בסו' שז"ל ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל עכ"ל, הרי מפורש כתב טעמא דר"נ ושביק לטעמא דרבא דכולל יותר דאפי' ל"ל מגלה לא יאמר הלל וכשיט' המאירי: ומ"ש ברכי יוסף דהלכה כרבא דהוא בתרא אפשר דרמב"ם ומאירי הי' לפניהם הגירסא רבה במקום רבא וחלופי גרסאות בין רבה לרבא שכיחי טובא בראשונים, אלא דמ"מ קשה עדיין מנ"ל להכריע בפשיטות כטעמא דר"נ נגד רבה, ובתחלה עלה במחשבה לפני עד"פ קצת דרבה חדא נגד תרתי דר' יוסף כוותי' דר"נ ס"ל והוא ממ"ש ר' יוסף ד' ע"ב טעמא דלא קרינן מגלה בשבת משום שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה והקשה תוס' הא ר"י ע"כ מודה לטעמא דשמא יעבירנו בשופר ולולב, וי"ל דר"י קשי' לי' למה לא קרינן הלל בפורים שחל בשבת והרגיש בזה בח"ס שם לכן התחכם ר"י והוסיף טעם משום שעיניהם של עניים נשואות וכו' היינו ביום שיוצאים י"ח מחלקי' לעניים ואם תקנו לקרות הלל במקום קריאה בשבת היו מפסידים, ורבה לשיטתו דס"ל דאין קורין הלל בפורים משום הללו עבדי ה' וכו' עלה לו טעם שמא יעבירנה גם במגלה כהוגן, ור"י כר"נ ס"ל לכן אמר טעמא אחרינא, וכיון דר"נ ור"י תרתי נגד רבה לכן