כתב סופר אורח חיים רסו

כטעמא של תה"ד, ולפע"ד ראי' נכונה לדינו של הרמ"א מש"ס מגלה ז' ע"א דשלח לי' ר"א קיימת בנו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וכ' הט"א היינו כשישלח עוד מתנה לעני אחר ונראה דאפשר לצאת משלוח מנות ומתנות לאביונים בב"א בדבר א' ומביא דמירושלמי מוכח דא"י בדבר א' רק או משלוח מנות או מתנות לאביונים, ונדחק בפירוש ש"ס דילן או או קאמר עיי' בו, ולפע"ד נראה לפי ש"ס דילן כך הי' המעשה דשלח לו לר"א כדי לקיים מצות משלוח מנות ואם הי' מקבל ר"א מינ' אדעתא דידי' דשלח לו לקיים משלוח מנות לא הי' יוצא בו מצות מתנות לאביונים גם כשהי' שולח עוד מתנה לאביון אחר אבל ר"א הודיעו קיימת בנו רבינו מ"מ ומתנות לאביונים, דרב אושעי' לא רצה לזכות בו משום משלוח מנות וכבר קיים המשלח מצוה זו כיון ששלח לו דרך חיבה וריעות ב' מנות של מיני מאכל ומשתה כדרך המשלחים מסעודותיהם, אבל החזיק ר"א במנות אלו בשביל מתנה לאביון כי הי' צריך לכך אפשר למשלח לצאת בקבלתו מצות מתנות לאביונים ושלח לו קיימת בנו מ"מ ומתנות לאביונים כי מחזיק בו בשביל מתנות לאביונים ומסתמא ניחא לי למשלח בכך, ובירושלמי מביא המעשה באופן אחר דשלח לי' למתנות לאביונים ושלח לו קיימת בנו מתנות לאביונים ומ"מ לא קיים בו כיון ששלח למתנות לאביונים וקבלו ממנו, ושוב הדר הוא ושלח לו למשלוח מנות ושלח לו קיימת בנו מ"מ, דלא הי' עני וא"א לקבל בשביל מתנות כמ"ש בט"א והקצרתי, ומוכרח מסוגי' תלמוד שלנו דאם אין רוצה לקבל כבר יצא מצות משלוח מנות והיא ראי' ברורה כראי מוצקת לפע"ד: וכ"ז במי שמשלח למי שראוי' לשלח לו דרך חיבה וריעות כדרך המשלחים, אבל מי ששולח לאבל שאסור לשלח לו דשמחה היא לו והוא כדורש שלומו כמבואר אפשר דלא יצא י"ח מ"מ אפי' כשמקבלו האבל וכ"ש כשאין מקבל ממנו, דמ"מ אם ניזיל בתר טעמא דהוא משום חיבה וריעות אסור לשלוח לאבל ואי משום דיהי' לו כדי צורכו כטעמא דתה"ד כיון שלא קבל ממנו לא יצא כמ"ש בח"ס דלהאי טעמא לא יצא י"ח, מ"מ נראה לי יותר דיצא ואפי' לא קבל ממנו לפי שעשינו סמוכים לדין הרמ"א וע"כ הטעם משום ריעות וחבה הגם שאסור לשלוח עד"ז לאבל מ"מ כיון שבטעות וחסרון ידיעה שהוא אבל או לא ידע דאין משלחין לאבל כבר עשה דבר ריעות וחיבה ויצא י"ח אפי' לא קבל האבל ממנו, ופשיטא שאין לדון בזה משום מצוה הבאה בעבירה כנ"ל: ומינה דא"צ האבל להחזיר לו דזיל בתר טעמא שאין שולחין לאבל דהוי כשואל בשלומו וכיון דמשלח כבר עבר ושלח לו ושאל בשלומו, אם מקבלו האבל או לא, אינו מעלה ואינו מוריד אפי' אם לא הי' יוצא המשלח כשמחזיר, כ"ש שכבר יצא ועשה שלו דאין קפידא אם מקבלו או לא ואפי' אבל תג"י שאין מחזיר שלום מותר לקבל, ואין קפידא אלא למשלח כנ"ל פשוט: ב) מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ"ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתה"ד דמצות מ"מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כ"ס הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר"ח ה"ד מצות צדקה שא"י ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי א"י כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ"מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דא"י כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע"ד: ומדי דברי במצוה דמשלוח מנות, אביע אומר ודברים, אשר הגדתי מישרים ע"ד הגדה מה ראה מרדכי על ככה להוסיף בשמחת פורים מצות משלוח מנות איש לרעהו מה שאינו בכל יו"ט דאיכא מ"ע דושמחת בחגך, ונ"ל מלבד מ"ש במנות הלוי ולהוסיף תוספ' מרובה, בשנאמר ג"כ טעם לשמחה ומשתה בפורים יותר מכל יו"ט עד דאמר רבא חייב אינש לבסומי בפורי' עד דלא ידע וכו', בהקדמת מילין שאמרתי לפרש מה דאמרו ז"ל במסכת' שבת ובפסחים בפלוגת' דר"א ורבנן דר"א ס"ל או כולו לה' או כולו לכם ומודה ר"א בעצרת דבעי נמי לכם דבו נתנה תורה, וצ"ל וכי משום דיום זה נתקדש מכה"י יאכל וישתה ויתענג בדשן נפשו, אדרב' באותו יום בוודאי ראוי' שיהי' כולו לה', ונ"ל בהקדם מה שאמרתי לפרש מקרא קודש בפ' משפטים ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו א"א ויאכלו וישתו, וכ' רש"י מכלל שהיו ראוי' לשליחות יד שהיו אוכלים ושותים וגס לבם, ותמיה על אצלי ב"י שעשו כך, ורמב"ן כ' דאכילת מצוה הי' כעין שעושין סעוד' לסיומא ש"ס, וצ"ל לפי רמב"ן הא דאמר קרא לא שלח ידו מהיכא תיתי ישלח ידו לעונשם, ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית דלא רצו לקבל התורה ואנוסים היו ע"פ כפיית ההר, והנה מי שאנוס בדבר ומוכרח לעשותו הוא כואב ונעצב וכ"ש כשהוא ענין תמידית וקו"ח כשהוא לו ולזרעו אחריו מאוד יכאב לבו ורוחו נשבר בקרבו ולא יערב לו אכול ושתות בזמן ההוא, וכן הי' לישראל אז כשנאנסו על קבלת התורה להם ולזרעם אחריהם לא ערב להם לאכול ולשתות, אבל אצילי ב"י המובחרים בהם קבלו התורה בשמחה ובטוב לב כי זכו לחזות בנועם ה' ולכנוס צוארם תחת עולו הם היו שמחים וטובי לב משתה תמיד והראו שמחת לבם ע"י שאכלו ושתו ביום טובה היו בטוב, והיינו ואל אצילי ב"י לא שלח ידו, לא שלח ידו ע"י כפיית ההר להתרות בהם אם לא יקבלו התורה שם תהי' קבורתם כי קבלו בשמחה ועמדו בדבריהם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ולא חזרו בהם מיראה כששמעו הקולות וברקים, ויחזו את אלקי' ויאכלו וישתו מתוך שמחת מצוה כי זכו לחזות אלקי' וא"ש: ויובן מעתה מ"ש ז"ל דבעצרת כ"ע מודים דבעי נמי לכם דאם הוא כולו לה' אפשר משום שלא יערב לו אכילה ושתי' משום דלבו בל עמו על עול התורה שקבלו אז, לכן צריך להראות שמחת הלב ע"י אכילה ושתי' כי יום טובה הוא לו מכל יו"ט וכל חפצי' וכל טובה ונסים שעשה ה' לנו לא ישוה לו ליום קבלת התורה והוא שמח וטוב לב נהפוך הוא מזמן ההוא בשעת קבלת התורה שלא ערבה להם תענוג הגופני': והנה אמרו ז"ל מכאן מודעה רבה לאורייתא והדר קבלוהו בימי אחשורש ומני אז אין שום מודעה לאורייתא כי קבלוה בשמחה וכדי להראות שבשמחה הדר קבלוהו תקן מרדכי שיהיו ימים אלו ימי משתה ושמחה כעין אצילי בני ישראל שהראו שמחת קבלת התורה ע"י שאכלו ושתו ולכן מצוה להרבות בימים אלו במשתה ושמחה יותר מכל יו"ט כעין דאמרו ז"ל בעצרת כ"ע מודים דבעי נמי לכם וכהנ"ל: ואחרי הוצעת דברים אלו מצאנו להטעים טעם מצות משלוח מנות איש לרעהו להראות שמחה חדוה ורעות כדרך עושין סעודת שמחה שמשלחים לקרובים וריעים אהובים, לפמ"ש דלכן מצוה להרבות בו בסעודה ומשתה ביותר כדי להראות שלא קשה עליו עול תורה ומצות ושמח לבו עד כי הוא טוב לב משתה תמיד, ועדיין אפשר לחשוב כי לבו עליו נכאב ובשרו עליו תאבל על התורה ואוכל ושותה ע"ד תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ואוכל ושות' כדי שישכח רישו, לכן התחכם מרדכי והוסיף לשלוח מנות איש לרעהו מן הסעודה כדרך ששולחים איש לרעהו מסעודת שמחה שלו, ומי שמרבה סעודה ושותה כדי להפקיע צערו מלבו אינו שולח לקרוביו ורעיו מסעודה כזו להודיעו צערו ולהזכירו צרתו, ואין זה אלא מי שעושה סעודה ומרבה בשתי' מפני שהוא שמח וטוב לב על הטוב אשר הטיב ה' עמו וביום טובה הוא בטוב אומר אהב ארדוף אחלק מהטוב אשר הטיב ה' עמדי לריעים אהובים השמחים בשמחתי, משו"ה תקן מרדכי מצות משלוח מנות איש לרעהו מתוך הסעודה להגלות מצפון לבו של כל א' שמרבה באכילה ושתי' כי יום טובה הוא לו ואין טוב אלא תורה, כי יצאנו אז מאפילה לאורה ליהודים היתה אורה זו תורה, אחר שהושחרו פניהם האירה והיינו וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים שיעשו אותם שמחה וכו' וזכרם לא יסוף מזרעם היינו וזכרם של ימים אלו לא יסוף מזרעם שקיימו עתה מה שקבלו כבר ואז הי' באונס ועכשיו שבע רצון ע"י שאוכלים ושבעים מראים כי לרצון הוא לנו: ועלה בידינו ליישב בדברינו קושי' תוס' על דאמר שמואל אסתר ברה"ק נאמרה מדכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ואמר שמואל לכולהו אית לי' פירכא לבר מדידי' הא לדידי' נמי איכא פירכ' דדרשי' קיימו וקבלו קיימו עתה מה שקבלו כבר ותי' תרתי משמע מיני', וצ"ל מנ"ל תרתי, ונ"ל דוודאי פשיטא דקרא קאי על מה דאיירי בי' קיימו וקבלו עליהם וכו' להיות עושים וכו' ימי משתה ושמחה ומ"מ וכו' ומדכתיב קיימו וקבלו דרשי' קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומסתבר יותר מלמדרש על ענין אחר קיימו עתה מה שקבלו כבר אלא דדרש זה אם קיימו למעלה וכו' אם כי מתקבל וקרוב יותר בפירוש הקרא אבל הענין בעצמו מאי כולי האי דקיימו למעלה מה שקבלו למט' לעשות שמחה ומשתה ולשמחה מה זו עושה רושם כ"כ למעלה, וע"כ כי משתה ושמחה זו היא על קבלת התורה דהדר קבלוהו ברצון והראו כ"ז ע"י שהיו בטוב לב משתה ושמחה ומשלוח מנות כמ"ש וכל מן דין ראוי' שיעשו רושם וקבלה למעלה, וא"ש דא"ש דידי עדיפא דעיקר בקרא דקאי ממה דאיירי קרא דקיימו למעלה וכו' וממילא נשמע ג"כ דקיימו עתה מה שקבלו כבר דאל"ה לא קיימו למעלה, ומיושב קושי' תוס' ע"ד ישר ומעולה, בעזרת ברוך הוא לעילא ולעילא, משפיל אף מרומם מוריד ומעלה, יראנו נפלאות מתורתו מעלה מעלה, כאות נפשך ונפש רבך דודך אוה"נ חותם בברכה מרובה. פ"ב נגהי ליום ב' ח"י אדר תרכ"ד לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: