כתב סופר אורח חיים רסב

למ"ד משום שמא ישהה וצ"ע, ויש לנו ראי' מהימנא מכח קושי' עצומה זו דמשום חד יומא לא משהי אינש נפשי' היינו משום הרוחה דחד יומא כמ"ש הרשב"א, והא דאסור לישא ביו"ט של שבועות משום שמא יכתוב וקונה קנין, וא"ש מתני' דביצה דמשנה צריכא היא דיש איסור דיבום בשויו"ט כקונה ומוכר דמשו"ה אסור גם בשבועות ושבת דליכא משום שמא ישהה דמשום חד יומא דשבת ודיו"ט של שבועות לא משהה נפשי' וזו ראי' מהימנא כראי מוצקת, מכח קושי' מוכרחת: עוד הקשה המג"א אבל אי קשי' הא קשי' הא קיי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה' וכ' משו"ה כ' רשב"א דברים אלו דרבנן הולכים בהו להקל כוונתו דטעמא מקרא ושמחת הוא דאורייתא וטעם זה ליתא בפורים ומשום אין מערבין דרבנן הוא מדברי קבלה, אמנם רי"ף ורמב"ם העתיקו להאי טעמא דאין מערבין ונקטינן כוותייהו, והנה מ"ש דטעמא דאין מערבין דרבנן הוא עיי' ב"י סי' תקנ"ח ומג"א שם, ונ"ל ודאי לרמב"ם הא דאין מערבין שמחה בשמחה מדרבנן הוא דהא הרמב"ם הלכ' אישות כ' דנפקא לן ממלא שבוע זאת והוא מירושלמי וילפותא זו ודאי דרבנן היא ועיי' רמב"ן בנמוקו בפ' וישלח דכ' דילפותא זו אסמכתא בעלמא היא דאין למדי' מקודם מ"ת, ומדלא מביא הרמב"ם ילפות' דש"ס דילן ונקיט דרשא דירושלמי וכ' הה"מ דמסתבר יותר לרמב"ם ילפותא דירושלמי ואי הוי ס"ל דילפות' גמורה היא לא הי' שביק דרשא דגמרא דילן ומביא דרש דירושלמי אלא ש"מ דס"ל דאין חילוק בין ילפותא דירושלמי שאין בו קולא יותר מילפותא דש"ס דילן ולקמן יבואר ויתיישב יותר למה לא הביא ילפותא דש"ס דילן ממ"ש הה"מ: אבל מדברי הרי"ף נ"ל דס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דאורייתא היא והוא מדכ' וז"ל מפני ששמחה היא לו וכו' אמר ר"י א"צ מפני שאין מערבין שמחה בשמחה ואמר ר"ד ב"ק אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך וכו' עכ"ל, ויש לתמוה דמשמע דהא דאין מערבין שמחה בשמחה עם מה דאמר רב טעמא שאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת חד טעמא וחד ענין הוא מדכ' ואמר ר"ד וכו' אמר רב, ואח"כ כ' עולא אמר וכו' ר"י נפחא אמר וכו' נראה דב' אמרו לי' אמרו טעם לעצמם ודשמואל ודרב שייכים להדדי, ויותר מוכח מדלא כ' טעמא דרבה בר ר"ה מפני שמניח בשמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, נראה דס"ל לרי"ף דלאמת לאו היינו טעמא דקרא דושמחת בחגך משום שמניח שמחת הרגל כדאמר לי' אביי לר' יוסף, אלא משום דאין מערבין שמחה בשמחה, אלא דצ"ע דהוא נגד אביי דאמר דהא דרבה בר"ה דרב הוא, וגם מדאמר הש"ס דאין מערבין שמחה בשמחה ויליף משלמה נראה דלאו מקרא דושמחת נפקא וכ"ז צ"ע ולא ראיתי שהרגיש בזה רק רש"י שסביב הרי"ף שרצה להשמר קצת מזה ונדחק, והנלפע"ד בכוונת הרי"ף דס"ל לדרש בחגך ולא באשתך י"ל מתרי טעמי או דמשום שמחת אשתו דחביבה עליו כ"כ ישכח שמחת הרגל וישמח באשתו וקרא קאמר ושמחת בחגך שתהי' השמחה בחג עצמו ולא בשמחה שבאה ע"י אשתו ולא ע"י החג וע"י שמחת אשתו ישכח החג לגמרי וזהו שאמר אביי דרבה בר"ה הא דרב הוא, לפ"ז דוקא נשואין מעטה תורה שיש לחוש שישכח שמחת החג לגמרי אבל בשמחה אחרת אפשר אין לחוש שישכח שמחת הרגל, וי"ל דטעמא דקרא בחגך למעט שמחת ולא באשתך לא משום שישכח שמחת הרגל לגמרי אלא שלא יערב שמחה בשמחה שא"א לסבול ולכוין בלב לב' שמחות כאחד כמ"ש תוס' ולזה ה"ה שארי שמחות וכ"כ נ"מ זו ברש"י שברי"ף ובתוס' מ"ק ד"ה מפני ביטול פ"ו וכו' וס"ל לרי"ף הא דאמר אביי דרבה בר"ה דרב היא משום דל"ל אין מערבין שמחה בשמחה, אבל לשמואל דאית לי' אין מערבין שמחה בשמחה מנ"ל לחדש בקרא דבחגך משום שמא יניח, היכא דיש לנו טעם פשוט משום שאין מערבין, והיינו מאחר שיש לנו ילפותא וסמך מדברי קבלה משלמה דאין ראוי' לערב שמחה בשמחה מפרשינן טעמא דקרא ושמחת בחגך מהאי טעמא שכבר נמצא בדברי קבלה וש"ס מקשה מנ"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ול"א דיליף מקרא דשמחת דלולי דידעינן ממק"א מדברי קבלה עכ"פ דאין מערבין מנ"ל למילף מקרא דושמחת בחגך דאין מערבין דלמא דוקא היכא דאיכא למיחש שמא יניח שמחת הרגל לגמרי אסור, אבל מאחר דאיכא לנו מד"ק דא"מ ממילא מפרשי' גם טעמא דתורה דושמחת משום דאין מערבין וכו' והן הן דברי הרי"ף מדוייקים ומזוקקים שבעתים בעזה"י: היוצא לנו מדברי הרי"ף ולפי מה שפירשנוהו דס"ל דאין מערבין ש"בש דאורייתא הוא מקרא דושמחת בחגך, אבל הרמב"ם ס"ל דושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום שמא יניח, ואין מערבין שמחה בשמחה ענין אחר הוא, ושמחת בחגך דאורייתא הוא, ואין מערבין שמחה אסכתא הוא או משלמה או ממנא שבוע זאת, כ"ז מוכח ומוכרח ממ"ש בהלכ' יו"ט ובהלכ' אישות דוק ותשכח כדברינו: וי"ל דמ"ש רשב"א דכתיב ושמחת בחגך אבל לא באשתך אבל בפורים מותר ולא חש לטעמא משום אין מערבין שמחה בשמחה משום דס"ל כרי"ף דלאמת הא דבחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודאורייתא הוא, אבל דוקא אבחגך קפיד קרא, וכן שלמה שלא עירב שמחה בשמחת החג מקרא דושמחת בחגך נפקא לי' ואין לנו להוסיף אלא שלא לערב בשמחת החג, אבל פורים דלאו חג מיקרי וכיוצא אין לנו לאסור עירוב שמחה בשמחה, ומ"ש רשב"א וכיון דמילי דרבנן נינהו, היינו מ"ש מדנפשי' דטעמא משום שמא ישהה לא שייך בפורים דמשום חד יומא ל"מ אינש נפשי' דסומך על סברתו לטעם זה משום דלטעם זה מילי דרבנן הוא ומשום מערב שב"ש לא כ' דהיא היא מ"ש מושמחת בחגך וכו' כנ"ל: עוד הי' נ"ל להעמיס בכוונת הרשב"א דמ"ש כיון דמילי דרבנן וגם מה דלא חש לטעם דאין מערבין משום דאין למדין משם רק דאין מערבין שמחה בשמחה דאורייתא כמו שמחת החג, אבל פורים הגם דדברי קבלה מ"מ קיל ואין למדין משם ואין לנו להוסיף אלא מה שמצינו, ואפשר מ"ש דושמחת בחגך כתיב משא"כ פורים כוונתו דוקא חג שהוא דאורייתא ילפי' משא"כ פורים שאינו דאורייתא כן עלה במחשבה לפני שי"ל כן, שוב ראיתי בד"מ בשם הכל בו דמסופק בזה אי ילפי' פורים מחג דפורים רק מדברי קבלה, או נימא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם, והנה אם גם בדרבנן איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה נ"ל דתלי' בילפותא דילפי' מיני' דאין מערבין ש"בש, לש"ס דילן דילפי' משלמה משם לא ידענו רק דאין לערב בשמחת החג דאורייתא, אבל לילפותא דירושלמי דנפקא ממלא שבוע זאת וכ' הרמב"ם הלכ' אישות דא"מ שמחת שבעת ימי משתה של זו באחרת והא ז' י"מ דרבנן ועיי' רא"ש פ"ק דכתובות דיום ראשון יש לו עיקר מקרא דיום חתונתו ושמחת לבו גם זהו מדברי קבלה: ונ"ל משו"ה כ' הרמב"ם ילפותא דירושלמי ממלא שבוע זאת ושביק לילפותא דש"ס דילן, משום דילפותא דש"ס דילן לא ידענו רק שלא לערב בשמחת חג דאורייתא, אבל שלא לערב בשמחת מצוה דרבנן כמו ז' ימי משתה של זו בזו לא ידענו לכן מביא דרש דירושלמי דמוסיף והולך חומרא גם בדרבנן כמ"ש, והא דלא קאמר ש"ס דילן דיליף שמואל ממלא שבוע זאת יתיישב לפנינו אי"ה: ורי"ף נקיט ילפותא דש"ס דילן י"ל דוקא שמחת חג דאורייתא אין מערבין אבל בשמחת מצוה דרבנן מערבין, ויש להעמיס כן בשיטת רשב"א דמשו"ה לא חש בפורים משום א"מ דפורים מד"ק הוא, ולא נלמד משלמה, וא"ש ביותר למ"ש תוס' דאין מערבין ש"בש הוא כעין אין עושין מצות חבילות, וידוע שיטת הרמב"ם דעושין מצות דאורייתא ודרבנן חבילות וכ"ש תרתי מצות דרבנן, והה"נ לענין שא"מ שמחה דמערבין שמחה בשמחת מצוה דרבנן ועיי': ובכל זאת התמיה רבה על המחבר שקבע להלכה כרשב"א, אי ס"ל דרשב"א לא ס"ל להלכתא טעמא דא"מ כמ"ש המג"א, למה שביק שיטת רי"ף ורא"ש רמב"ם ותוס' בחד תי' דנקטי' ג"כ טעמא דשמואל ואם ס"ל בכוונת הרשב"א כמ"ש דוקא במצוה דאורייתא אין מערבין משא"כ פורים מדברי קבלה, והיינו לילפותא דש"ס דילן אבל לילפותא דירושלמי גם בשמחת מצוה דרבנן אין מערבין, והא בא"ע ס' ס"ב פסק כרמב"ם דאין מערבין ז' ימי משתה של זו בזו, נמצאו פסקיו שבאו"ח ושבא"ע סותרים זא"ז וצלע"ג: ואחר התבוננות הגעתי למקום יישוב ליישב פסקי המחבר, בהקדמת מילין במה שפסק המחבר בא"ע דיש לאדם לישא נשים רבות בב"א והוא מהרמב"ם הלכ' אישות וכ' הה"מ דכן נראה ממתני' דמ"ק, וכ' בס' בית מאיר מדקתני אין נושאין נשים במועד משמע בכ"י השנה נושא אפי' נשים הרבה בב"א, אלא דממתני' ליכא למידק רק דנשואין מותרים דבמועד אפי' נשואין לחוד אסורים כמבואר, אבל ליכא למידק ממתני' דמותר לישא כמה נשים בב"א ולעשות סעודה אחת לכולן ובאמת אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת, וחזר הב"מ והקשה למה באמת מותר לישא כמה נשים בלא סעודה בוודאי לטעמא דושמחת בחגך ולא באשתך א"ש דטעם זה דשמא יניח לא שייך בזה וכן טעמים אחרים, אבל טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה שייך גם בנשואין בלא סעודה דהא שמואל אמר טעמא דאין מערבין על מתני' נשואין בלא סעודה דבסעודה גם לארס אסור, והעלה דס"ל לרמב"ם דרב ואמוראי אחרים דלא אמרו משום אין מערבין ס"ל ג"כ דאיכא משום אין מערבין מילפות' דשלמ' או ממלא שבוע, אלא דס"ל דל"ש טעמא דאין מערבין רק כשמערב סעודה בסעודה, אבל נשואין בלא סעוד' ליכא משום מערב, ולכן אמר רב משו' ושמחת בחגך שלא ישכח וכו' ואינך אמוראי אמרו טעמים אחרים דשייך בנשואין לחוד בל"ס בהא פליגו על שמואל דס"ל דאין מערבין שייך בסעודה לחוד וקיי"ל כרב בהא, וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם בהלכ' יו"ט דאין נושאין משום ושמחת בחגך, וכשכתב דאין עושין סעודת ארוסין כ' משום אין מערבין דטעם דשייך בנשואין ל"ש בסעודה, וטעם דאיכא בסעודה ליכא בנשואין אלו דבריו ז"ל והוא קיצר בדבריו ובלשונו כדרכו ואני הרחבתים, ויש להוסיף הסבר הא דלא ס"ל לרב ואינך אמוראי טעמא דאין מערבין בנשואין לחוד משום דשמחת נשואין איידי' דחביבא לי' ויערב עליו מקחו אינו מענין שמחה שיש לאדם ע"י אכילה ושתי', ולא שייך בזה משום עירוב שמחה בשמחה שכ' תוס' שא"א בטבע להתאחד כי כ"א ענין בפני עצמו ואינו מתערב זה בזה, אבל