כתב סופר אורח חיים רס

להציל יוסף מיד אחיו ואמר לא נכנו נפש לכו ונשליכהו באחד הבורות וכ' הרמב"ן הגם שגם שם הוא בסכנה מנחישת כח'ועק ומים שבו, מ"מ מצא טוב יותר שלא יפול בידי אדם שהוא בעל בחירה משיהי' בבור נחשים ועקרבים ומים עיי"ש, ונ"ל להבין מה דאמרו ז"ל בשביל שהציל ראובן את יוסף לכן זכה שהובדלו ג' ערי מקלט בגבולו תחלה שהוא עמד ע"ד זו והבין שא"ס על הנס ולמעט בניסא עדיף לכן זכה שהובדלו ג"ע מקלט בגבולו ע"פ מ"ש לעיל הוכחה מזה דאין רצון ה' שיסמכו על הנס, וראובן כיוון לדעת עליון ולא סמך שתעשה צוארו של יוסף שיש וכדומה וא"ש: ועד"ז הי' נס חנוכה שלחמו ביום קרב הגם שראו שא"א שינצחו בדרך הטבע מ"מ לא סמכו לגמרי על הנס, וכן הי' נס של נרות לפמ"ש הט"ז שהי' הברכה מצוי ביש, ונ"ל דלכן אנו מדליקין נ"ח על הפתחים מלבד שיש שם פרסום נס יותר גם יש בו רמז שאין מעמידין אותו בחדר על השולחן כי ע"י הזכרת הנס לבו של אדם בטוח להבא שיעזרהו ה' ולא יעזבהו ולא יתננו ביד אויביו אבל לא יאמר שישב ובטל וה' יעשה שלו ע"פ נס, אלא יהי' יוצא ובא, וכתיב ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך והיינו שמעמידים נ"ח על הפתח שיפתח הוא פתחא זעירא ע"פ הטבע ולא ישב בטל בחדרו, וכן מצות מזוזה ה' שומרך וצלך על יד ימינך כשיוצא ונכנס ה' משמר אותו והוא כצל שמתנועע ע"י נענוע האדם והיינו צלך ע"י ימינך והבן, וזהו כוונת המדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן ממנו נלמוד שלא יסמוך אדם על הנס ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמדליקין על הפתחים וא"ש והבן ונבוא להמשכת דברי תרי מאמרי ר' תנחום דאמר נ"ח שהניח למעלה מעשרים פסולה וכ' רש"י משום דאין עין רואה שולטת שם, נראה לי דיש רמז בזה שלא יסמוך על נס שלא בטבע ממקום צפון ונעלם שא"א לעיני אדם לראות לא מנהו ולא מקצתו, אלא יכין עצמו ויעשה כל האפשר לו לקרב, הענין אל הטבע כל האפשר ואפי' בלבו יבין כי א"א בלי נס כל מה שחסר הטבע ישלים הנס ותהי' ברכה מצוי' במע"י, ויהי נועם ה' עליו ומע"י יכוננו, ועד"ז הי' נצוח מלחמה ונס של נרות דחנוכה כמ"ש, ומביא עוד מאמר ר' תנחום הדומה לו דאמר מהו דכתיב והבור רק אין בו מים וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו, וקמ"ל דיוקא דקרא דנחשים ועקרבים כי נעשה לו נס שניצול מנשיכתן, וע"כ הוצרך ראובן לסמוך ובכ"ז עשה כל השתדלות להציל אותו מידי אחיו בעלי בחירה כדי למעט הנס כל האפשר כמ"ש רמב"ן ולהורות לנו הקרא כי ממנו ילמדו וכן יעשו כמו שאמרו ז"ל אין סומכין על הנס שמא אין עושין לו נס דלאו בכ"י מתרחש ניסא, ואם עושין שמא יתמעטו מזכיותיו, וכן עשה יעקב אבינו עליו השלום שאמר למה תתראו לכו רדו ושברו לנו משם ונחי' ולא נמות, ובמדרש הה"ד אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה"א, כוונתו כי לא רצה יעקב לסמוך על נס שלא בטבע, דגם אם עושין לו נס יתמעטו זכיותיו בעה"ב וזהו שאמר שברו לנו משם ונעשה שלנו בטבע ונחי' בעה"ז ולא נמות בעה"ב ויפה מביא המדרש ע"ז אשרי שאל יעקב בעזרו שהאדם עושה מעשה וה' בעוזרו שלא יגע לריק, שברו על ה' אלקיו עושה שמים וארץ מה שהוא למעלה מן הטבע ונעלם מן העין יתואר שמים, ומה שמוטבע בתהלוכות הטבע יתואר ארץ כידוע, וגם ידוע שם ה' יקרא על מה שהוא חוץ לדרך הטבע ואלקי' מורה על מה שהוא בדרך הטבע, והיינו שברו על ה' אלקיו עושה שמים וארץ והבן, והנה חדשים גם ישנים, לקוטי שושנים, ביאורו מקראות ומדרשים שונים, צפנתי לך בעזרת דובב שפתי ישנים, מפיו תבונה ודעת הוא יתן חכמה לנו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ויתקויים בנו כי לא ימושו מפיך וזרעך הכ"ד ועתירת אביך מברכך בכ"מ ברכות מנשקך. פ"ב כאור הבוקר ליום א' דחנוכה תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלז בימי חנוכה, אורה ושמחה וברכה, לבני מחמד נפשי הרבני האברך מורג חרוץ חדש מלא ישן נושן מעולפת ספירים, מעוטר במו"מ מזהירים כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר יחי' לאי"ט לע"ע במשכן כבוד חותנו הגביר בק"ק דראהאביטש יע"א: אחד"ש הטוב הנני מודיע לך כל טוב מאתנו ב"ה ואנו בטוב לב שמח בשמחה של מצוה להודות ולהלל, לאל אשר לו דומי' תהלה ושבחו מי ימלל, וגם אנו יוצאים ידי רמ"א מזה וגם מזה לא נניח ידנו, להרבות בסעודה כפי האפשר כיד ה' הטובה עלינו איש איש כמתנת ידו כברכת ה"א אשר נתן לנו, ומדי דברי טורי זהב אעשה לך עם נקודות הכוסף כי ידעתי כי נכסוף נכספת אל בית אביך לשתות בצמא מים נאמנים מי באר של תורה, ואציע לך פה מה שהעלתי בהעברה בימים האלו על דבר הטורי זהב וקצת דברי אגדה אגודים יחד מה שעולה בזכרונינו: והנה הט"ז מביא בשם לבוש הטעם דלא קבעו ימי חנוכה למשתה ושמחה כמו פורים כי בפורים הי' הצלת נפשות ובחנוכה לא הי' הצלת נפשות כי היונים לא בקשו נפשות רק הכנעה והעברת הדת, וכ' עליו ועל דבריו כי אין זה נכון דהא כ' רש"י בפ' תצא דגדול המחטיא יותר מן ההורגו, וראיתי באלי' רבה שכ' לקיים דברי הלבוש דשם הי' ברצון וכאן אנוסים היו וגם בעבירות דיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פ שחילל השם נקרא אונס ופטור כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז, והנה מ"ש דאם היו עוברים לא הי' כ"כ עבירה מפני שאנוסים היו באמת כן איתא במגלה דהקשו תלמידי' לרשב"י דאמר מפני שהשתחוו לצלם וכי משא פנים יש בדבר ומתרץ הם לא עשו אלא לפני' לפיכך לא עשה עמהם אלא לפני', וקשה הלא בע"ז יהרג ואל יעבור וכמדומה לי שראיתי קושי' זו בשם הפלא"ה זצ"ל, ולהנ"ל ניחא קצת הגם שלא עשו כראוי' דהי' להם למסור נפשם על ע"ז דיהרג ואל יעבור מ"מ לא עברו על איסור דע"ז אלא על עשה דונקדשתי בתוך ב"י ולא היו ראוי' לעונש כ"כ ול"ק וכי משא פנים יש בדבר, והיותר נ"ל בשנבין למה לא קשו להו לתלמידים על מה שאמרו הם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכי משא פנים יש בדבר והרי היו אוכלים ברצון כדדרשו ז"ל אין אונס ובמדרש דהמן הסיתם שיאכלו ומרדכי מיחה על ידם וקשה לדידהו ג"כ וכי משא פנים יש בדבר, עוד קשה לי על קושיתם וכמ"פ יש בדבר הרי אין לך דבר שעומד בפני תשובה והרי התענו ג"י צום בכי ומספד ואין בזה משום משא פנים דתשובה מהני אפי' על ע"ז כדאמרו ז"ל עד ה"א אפי' כפרת באלקיך, ונ"ל דקושי' ראשונה מתורצת בירך שני', ודאי תשובה מרצון ובלבב שלם מהני אפי' על ע"ז, אבל התשובה שהיא מתוך צרה כתשובת פרעה אין ראוי' שתקובל כי הוא אנוס ע"י כפ', וגם תשובה זו מתקבלת והטעם כמ"ש הרמב"ם בהלכ' גרושין דמשו"ה מהני כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני כי אמדי' כי בלבו רוצה לשמוע אלא שיצרו תוקפו וכשכופי' אותו כיון שצריך לעשות בוודאי עושה תשובה בלב שלם ובנפש חפיצה ומה"ט מקבל ה' התשובה בשעת צרה כיון שסר יצרו עושה תשובה בלב שלם ורחמנא לבא בעי וכ"ז כשהוא רשע בא' משארי עבירות, אבל בעובד ע"ז והוא כופר בלבו בה' מה"ד שלא תועיל לו תשובה רק כשעושה מדעת ורצון בלי כפי' להיות כי אין אמונה בלבו ואנוס הוא על התשובה וזהו שהקשו התלמידים לרשב"י שאמר על שהשתחוו לצלם וכי משא פנים יש בדבר, הגם ששבו בשעת צרה היו אנוסים בדבר כי ראו עצמם כשה אובד אפס תקוה ואין זו תשובה שמועלת לעע"ז, והשיב הם עשו לפנים היינו שלא היו מאמינים בע"ז רק אנוסים היו הגם בע"ז יהרג ואל יעבור לזה מהני תשובה שעשו הגם שהיו אנוסים על התשובה, והא"ש דלא הקשו לנפשייהו על שנהנו וכי מ"פ יש בדבר הרי עשו תשובה ועלתה להם הגם שהי' באונס וזה פרפרת נאה: והנה אם כי דברי אלי' רבה זכורים לטוב ולבש מדא דרבנן להקים דברי הלבוש, בכ"ז אני תמה עליו ועל הט"ז דבלא"ה לק"מ ודברי הלבוש צדקו בעצמותם דכוונתו רצוי' בפורים הי' הצלת הגופני וראוי' לשמוח שמחת מצוה בעניני הגופני כמו שמחת י"ט פסח וסוכות ויותר שהי' ממיתה לחיים, אבל בחנוכה לא הי' לגוף חלק בו כי אם היו רוצים להכנע ולעזוב הדת היו נצולים והסכינו בנפשם על קדוש ה' וקיום תורתו ואין לגוף חלק בו כי זהו עצמו הטעם דגדול המחטיא יותר מן ההרגו משום שההורגו מאבדו מן העה"ז מעולם עובר ולא מחיי נצחי' אבל המחטיא מאבדו מחיי עה"ב ומה"ט אבידת רבו קודם לאבידת אביו שהאב מביאו לחיי עה"ז ורבו לחיי עה"ב וכ"ז מי ששומר התורה וחי בהם וזה תכלית היותו בעה"ז כדי שיזכה לחיי העה"ב, והיא היא תועלת והנאה רוחני שאין לגוף עפר מן האדמה חלק בו, ולשמחה מה זו עושה בחנוכה בריבוי אכילה ושתי' והנא' הגופני והדברים פשוטים וברורים עד שאני תמה על הט"ז וא"ר שלא נחתו לדבר פשוט כזה: ואמרתי לפרש בפ' השבוע שהתוודו אחי יוסף אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו וכו' ועיי' רמב"ן שהרגיש על שהתוודו שלא שמעו ולא ראו בצרת נפשו ולא על גוף המכירה ונ"ל ע"פ הנ"ל דגדול המחטיא יותר מההורגו משום שמאבדו מחיי העה"ב ומה"ט אמרו ז"ל שבי כולהי אתני' בי' שמשוקע בין האומות ונטמע בתוכם, והנה תחלה רצו להרגו ואח"כ השליכו אותו הבורה, ולבסוף רחמוהו והוציאו אותו מן הבור ומכרוהו, והאחרון הי' קשה מכולם כי עי"ז יהי' נטמע בין הנכרים, והתחנן יוסף שלא ימכרוהו כי ירא לנפשו פן יחטא ויאשם, והם לא האמינו לו כי צר לו על נפשו, אלא על גופו הוא דחס, וכדי שירחמוהו אומר שחס על נפשו, וזהו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו על צרת נפשו שלא יאבד בין הנכרים