כתב סופר אורח חיים רנט

דקיי"ל דאסור לשמש לאורה היינו דוקא כ"ז שדולק, אבל כשכבה אפי' תוך הזמן מותר כיון דא"ז לה עוד, נראה לר"ה דכ"ז ראוי' שיהי' אסור אפי' לאחר שכבה כ"ש כשדולק וטובא קמ"ל ר"ה דס"ל דמותר לשמש נגד סברת חוץ, ויש לנו תירוצים שונים מאז על קושי' מהרש"א, ותי' שלך אחד מנייהו כתובים על הספר ובדיו לפנינו, וכעת יאמר עוד, י"ל מ"ד כבתה זקוק לה דס"ל דתקנו דומי' דמנורה דוודאי אם כבה הוזקק להדליק שנית, ומ"ד א"ז לה לא ס"ל דתקנו דומי' דמנורה, ועיי' ר"ן שכ' טעמא דמ"ד אסור לשמש לאורה דומי' דמנורה, ורש"י כ' משום שלא יאמרו לצרכו אדליק, וי"ל לר"ה דס"ל דכבתה זקוק דומי' דמנורה ה"א דה"ה דאסור לשמש לאורה דומי' דמנורה קמ"ל דמותר לשמש, ורב דס"ל כבתה א"ז לה דלא תקנו דומי' דמנורה ה"א דמותר לשמש לאורה קמ"ל דאסור לשמש וכטעמא דרש"י שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדליק: ואבוא ליתר דבריך מה דקשי' לך על סוג' ש"ס שם דמקשה על אביי הא גמרה מאי נ"מ לגרסתא דינקת' הא י"ל דאיכא נ"מ מתחלה דלא קבלה מר' ירמי' והי' ס"ל מותר לשמש לאורה הי' משמש לאור נ"ח אכשול ואי הוי גמיר מעיקרא לא הי' נכשל והיינו דאמר אי זכאי אלו דבריך ויכילנא להשיב לך בפשוט דלא רצה לומר הכי דהי' נכשל אביי באיסור זה לא יאונה לצדיק כל און, ולרוות צמאונך ולהריחך פלפלא טבא אציע לפניך יישוב אחר הצריך לנו ליישב מה דצ"ל על אביי למה לא קבלה מר' ירמי' הא לא אמר דבר מנפשי' רק מפרש דברי רב וכי חשיד לר' ירמי' דשקר ענה בו משמי' דרב, ורש"י כ' דר"י לא חשוב בעיניו כמו ר' יוחנן זה שייך במלתא דתלי' בסברא, אבל כאן פרושי מפרש לדרב, ויישבתי כ"ז במק"א, וכעת יאמר, הנה המחבר סי' תרע"ג סעיף ב' כ' וז"ל הדלקה עושה מצוה לכן אם כבתה קודם שעבר זמנה א"ז לה, וט"ז תמה איך תלי' זה בזה דאפי' אי הנחה עושה מצוה מ"מ אם כבתה א"ז לה ונדחק, ונ"ל דכוונתו של המחבר רצוי בפשוט, דס"ל למ"ד הדלקה ע"מ וצריך דוקא להדליק במקומה ועשה עיקר המצוה בהדלקה הגם שנתנו חכמים בו שיעור לשמן כדי שיהי' דולק שיעור כזה היינו לכתחלה, אבל כשכבה א"ז לה כי העיקר מעשה הדלקה, אבל למאן דס"ל הנחה עושה מצוה ואפי' הי' דולק מקודם א"צ לחזור ולהדליק ועיקר המצוה שיהי' דולק והולך והכל תלי' בהנחה אין סברא לומר דכבתה זקוק לה דעיקר המצוה שיהי' דולק והולך למצוה לפי שיעור ששיערו חכמים, ולקמן נסביר פלוגתא זו עצמה אם הדלקה או הנחה עושה מצוה ויובנו דברינו אלו ביותר: והנה לקמן כ"ב ע"א וע"ב פליגו בפלוגתא דרב ושמואל אי פליגו במדליקין משרגא לשרגא וע"י קינסא גם שמואל מודה דאסור או דפליגו בע"י קינסא ומשרגא לשרגא גם רב מודה דמדליקין דומי' דמנורה דהדליקו מפתילה לפתילה ומסיק שם דתלי' אי הדלקה או הנחה ע"מ, למ"ד הדלקה עושה מצוה ע"כ פליגו ע"י קינסא, ואי הנחה עושה מצוה אינו דומה למנורה ולא ילפי' מינה לרב עיי"ש ברש"י ותוס' בפ' ב', וי"ל דאביי הי' פשיטא לי' דמשרגא לשרגא פליגו דבקינסא גם שמואל מודה משום בזוי מצוה וע"כ דרב ס"ל הנחה עושה מצוה, ולכן לא קבל מר' ירמי' דס"ל לרב דכבתה א"ז לה, עד ששמע מר' יוחנן דכבתה א"ז לה או דרב הכי ס"ל ופליגו רב ושמואל במקינסא לקינסא וס"ל לרב ג"כ הדלקה ע"מ וכבתה א"ז לה, או דשמע מר' יוחנן דס"ל לנפשי' כבתה א"ז לה וקבלה ממנו, אבל משמי' דר' ירמי' דרב הכי ס"ל לא קבל דיהי' רב סובר כן, וע"כ טעמו משום דל"ה לפשיעה ועיי': לפ"ז י"ל דהא דאמר ר' ירמי' דרב ס"ל אסור לשמש לאורה קבל ממנו דע"כ רב הכי ס"ל אבל שמפרש דברי רב דס"ל כבתה א"ז לה לא קבל מיני' מטעם שכתבנו, ולכן מקשה מאי נ"מ דליכא מכשול במה דסבור דכבתה זקוק והדליק שנית ומשום מכשול ברכה לבטלה ליכא כיון דלפי סברתו זקוק לה וצריך לברך ועוד הא בוודאי לא ברירא לי' איפכא דזקוק לה ולא הי' מברך מספק והוצרך לומר ה"מ לגרסא דינקותא וא"ש ועיי': ונחזור לדברי המחבר דכ' כיון דהדלקה עושה מצוה כבתה א"ז לה ובארנו כוונתו לעיל, והך פלוגתא גופה אי הדלקה או הנחה עושה מצוה צריכה ביאור להטעים טעם לפלוגתא זו, נ"ל הנה הב"י ריש הלכ' חנוכה הקשה הא בלילה ראשונה הי' בו כשיעור וליכא נס ותי' דחלקו לח' חלקים ונעשה נס בכל לילה שדלק כל הלילה עוד כ' שנשתייר כל השמן בכל לילה, והנה לתי' ראשון לא הי' הנס בכל לילה בהדלקה שהרי הי' שם שמן כדי להדליק בו אלא שלא הי' בו כשיעור שיהי' דולק והולך כל הלילה, וזהו טעמא דמ"ד דהנחה עושה מצוה וכבתה זקוק לה כי עיקר זכרון נס שהוא דולק והולך ואין בהדלקה זכרון לנס רק במשך זמן הדלקה והי' ראוי' ליתן שמן בנ"ח שיהי' דולק כל הלילה, אלא אחר שכלה רגל מן השוק ליכא פרסום נס, לכן נתנו חכמים שיעור עד שתכלה רגל ואם כבתה זקוק לה דעיקר זכרון נס שיהי' דולק והולך, ומ"ד הדלקה עושה מצוה ס"ל כתי' שני של הב"י דהי' נס בכל לילה שהי' נשאר השמן כולה כדי להדליק בלילה שלאחריה )( וגם בלילה הראשונה ניכר הנס, א"כ לא הי' נס שהי' דולק כל הלילה דהא הי' בו שיעור כ"כ, והנס הי' שנשאר מיום שלפניו כדי להדליק בו, וא"ש ביותר לפמ"ש הט"ז דלולי שנשאר מעט בכל לילה לא הי' עושה הקב"ה נס יש מאין ועיקר הנס שנשאר מעט כדי להדליק בו והיתה ברכה מצוי' שדלק כל הלילה, א"כ עיקר הנס בשעת הדלקה שהי' יש ממש ונתן הקב"ה בכל לילה נס כדי להתנוסס בו שתחל הברכה על היש, וזה טעמו של המ"ד הדלקה עושה מצוה שהדלקה הי' עיקר הנס וממילא כבתה א"ז לה כנ"ל להסביר ולהטעים טעם לשבח בכפילא בפלוגתא דהדלקה או הנחה ע"מ ובפלוגת' דכבתה זקוק לה והבן: ולאשר נפשי יודעת מאוד, כי מרגלא דברינו אשר שמעת מפה לאוזן בפיך תמיד בפרט בדברי אגדה המושכי' הלב, לא אמנע דבר בעתו והענין שאנו בה בדברת הט"ז הנ"ל והוא ע"פ זוהר הקדוש על קרא מה יש ליכי בבית שאין הקב"ה עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם, אמרתי בפ' השבוע אלקיכם נתן לכם מטמון כספכם בא אלי, דהול"ל איפכא כספכם בא אלי, ומה שמצאתם כסף איש בפי אמתחתו ה' נתן לכם מטמון, ולדברי הזוהר א"ש דאין הקב"ה נותן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואלו הי' לוקח הכסף תחלה לא הי' נותן ה' מטמון יש מאין לכן אמר ה' נתן לכם מטמון ואח"כ כספכם בא אלי, ויש לפרש להנחיל לאהבי יש שהקב"ה מנחיל לאוהביו קצת בדרך הטבע והוא ענין נחלה, ואח"כ ואוצרותיהם אמלא שתחל הברכה על היש: וכן אמרו ז"ל יכול יהי' יושב ובטל ת"ל כי יברכך בכל אשר תעשה שיעשה אדם מה שבכחו לעשות ומצוה ה' ברכתו במע"י אבל אינו נותן יש מאין ולמעט בניסא ולקרב יותר אל הטבע עדיף, וכן הי' נס חנוכה בנרות ובמלחמה רבים ביד מעטים הגם שבעיניהם ראו שא"א בטבע לנצח לא סמכו לגמרי על נסי ה' אלא שלחמו ביום קרב ושמו בה' מבטחם כי הוא ית"ש איש מלחמה ולא לגבורים המלחמה שקר הסוס לתשועה וכו' וכן אמר דהע"ה ה' לי לא אירא ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי ולא אמר וה' יראה בשונאי אם טוב ואם רע ונ"ל דהכי פירושו שאמר ה' לי בעוזרי היינו שיהי' לעזר אם עיני תמיד רואות בשונאי להציל מידם אז ה' עוזר לי לנצח נגדם והיינו לי בעוזרי שיעזור לי ואהי' נעזר על ידו בתנאי כשאני אראה בשונאי, ולא כשאעלים עיני מהם, ומאז אמרתי לפרש עד"ז ילקוט פלא בפ' ואתחנן אז יבדיל משה שלש ערים אין אז אלא שירה דכתיב אז ישיר משה, אמר משה עלי לשיר שכך עשיתי כשהרגתי המצרי דכתיב ויברח משה, והוא פלא, ונ"ל ע"פ חקירת החסיד בח"ה להיות כי הכל ביד"ש מוטב שישים האדם בטחונו בה' לגמרי ולא יעשה שום דבר להצלת נפשו מיד רודפו וכדומה לו ומי שלא סמך לבו כ"כ חסרון בטחון בחיקו, או מוטב שלא יסמוך על הנס לגמרי ומביא מאמר חז"ל יכול יהי' יושב ובטל, והוסיף להביא ראי' ממה דאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר לו ה' קח לך עגלה וכו' והוא הי' שליח ה' ואמר איך אלך ויעץ לו ה' קחה, כי לא רצה לסמוך על הנס וכן הסכים הקב"ה על ידו עיי' בו, ואני מוסיף ראי' מוכרחת מן התורה דצוה ה' להכין ערי מקלט ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה בל יהרגהו גואל הדם וכי קצרה יד ה' להציל מיד גואל הדם שלא יהרגנו והרבה דרכים וסבות לפניו ית"ש להציל אותו מיד גואל הדם והוא אינו חייב מיתה ביד"ש הרי הכל יכול צוה שלא לסמוך על הנס, אלא ינוס ויציל עצמו בדרך הטבע וזו ראי' מוכרחת מה"ת, ואחר הקדמה זו נבוא לפרש דברי ילקוט הנ"ל בשאומר אחר שברח משה מפני פרעה, הרהר בלבו אולי זה חסרון בטחון דהו"ל לבטוח בה' שיצילהו מחרב פרעה, ולא זהו דרך אמונה ובטחון בה' לכל אדם וכ"ש אחר שכבר מלומד בנס כזה שהציל ה' אותו ונעשה צוארו של שיש, או כן הוא רצון ה' שלא ישים מבטחו בו לגמרי ויעשה כל מה שבידו ע"פ הטבע, והי' תמיד מצטער על זה אם טוב עשה או לא וכשאמר לו ה' שלש ערים תבדיל לך לנוס שמה רוצח ראה כי רצון ה' הוא שלא יסמוך אדם על הנס וראה למפרע כי טוב עשה והי' פיו מלא שיר כי הלך דרך אשור, ועשה הטוב והישר בברחו מפני פרעה, והן הן דברי הילקוט אמר משה עלי לשיר כי כך עשיתי כשברחתי מפני פרעה, כי מה' מצעדי גבר כוננו אבל גם דרכו של גבר ירצה ה' שיהי' הולך בדרך הטבע ויעשה שלו ימלא ה' כל משאלותיך, ובאופן וכל עצתך שאתה מיעץ בלבבך ימלא, והא בלא הא לא סגי: ועד"ז יש בתי המשך ב' מאמרים של ר' תנחום בשבת כ"א ע"ב דאמר נ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, ואמר ר"ת מאי דכתיב והבור רק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו והרבה דברים נאמרו ביישוב המשך ב' מאמרים אלו, ואענה גם אני, בהקדים מדרש התמוה, וז"ל הדודאים נתנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמדליקין על הפתח, ונ"ל ע"פ דברינו הקודמי' שצריך אדם לעשות כל האפשר בדרך הטבע הגם שרואה כי אין בידו מציל לולי עזרת ה' לא יסמוך על הנס, והגם דא"א בלא נס מ"מ יפתח הוא פתחא זעירא שיהי' מאין יבוא עזרו, ומצינו כזה בראובן שרצה