כתב סופר אורח חיים רנה

לאורה דומי' דמנורה, והנה לכאורה יש להקשות כן על רב דס"ל דאסור לשמש משום דכעין מנורה תקנו למה מתיר להדליק בפו"ש שא"מ בשבת ומנורה ולא ס"ל דבעי דיהיה דומיא דמנורה, וי"ל ניהי דס"ל לרב דאסור לשמש כעין מנורה, אבל לא נראה לו שתקנו כעין מנורה שלא להדליק בפו"ש שאין מדליקין במנורה דמי שאין לו פו"ש הכשרים למנורה יהיה יושב ובטל ממצוה זו, הגם דבשבת אסרו פו"ש כאלו הגם דיבטל ממצות נר שבת שאני התם דאיכא חשש שיבוא לידי איסור חילול שבת, משא"כ כאן משום שיהי' יותר זכרון ודמיון למנורה לא רצו למפסל פו"ש שפסולים למנורה דיש ויש כמה שיהיו בטלים עי"ז ממצות נר חנוכה ולק"מ על רב, אבל על רבא הקשה פ"י מנ"ל לחדש דס"ל לר"ה כ"ז דלמא משו"ה אין מדליקין משום דבעי דומי' דמנורה, אבל נ"ל דגם על רבא לק"מ דאי תימא טעמא דר"ה דבעי דומי' דמנורה הגם שאפשר שיש מי שבטל משו"ה ממצות נ"ח כ"ש דהיה להם לאסור לשמש לאורה דומי' דמנורה וכיון דר"ה ס"ל ע"כ מותר לשמש לאורה כ"ש דל"א דבעי דוקא פו"ש דכשרים למנורה וע"כ משום דס"ל כבתה זקוק לה וא"ש: ומיושב קושי' מהרש"א דאי ל"א ר"ה בין בשבת היה מקום לטעות דס"ל אסור לשמש לאורה דה"א טעמא דר"ה דא"מ בחול דבעי דומי' דמנורה ולא עלה ע"ד לחדש דכבתה זקוק לה וכ"ש דאסור לשמש לאורה דומי' דמנורה, לכן הוצרך לומר בין בשבת להודיענו דבשבת איכא עוד איסור משום שמא יטה דמותר לשמש לאורה ממילא נשמע דהא דא"מ בחול משום דכבתה זקוק לה, אבל רב דס"ל מדליקין בחול וע"כ דלא תקנו לענין פו"ש דומי' דמנורה, וה"א דה"ה דמותר לשמש לאורה דגם בהך מלתא לא תקנו דומי' דמנורה קמ"ל דא"מ בשבת דאסור לשמש לאורה, הגם לענין שו"פ לא אמרו דא"מ דבעי דומי', מ"מ אסרו השמוש דומי' דמנורה דליכא הפסד מצוה דנ"ח עי"ז משא"כ לענין שו"פ וכדכתיבנא ור"ח הגם דס"ל דמדליקין בחול ולא תקנו שיהיה דומיא דמנורה מ"מ ה"א דס"ל דאסור לשמש לאורה דומי' דמנורה דשאני שו"פ מאיסור תשמיש לאורם כמ"ש קמ"ל דא"מ בשבת דס"ל מסברא דנפשי' דלא תקנו כלל דומי' דמנורה כדס"ל לר"ה, ולר"ח א"צ לזה דא"ש מ"ש מהרש"א כיון דקאי על ר"ה: אלא לפ"ז יש להקשות מנ"ל דס"ל לרב כבתה א"ז לה דלמא הא דאמר רב מדליקין בחול בלי' לי' שו"פ דמדליקין בהם בשבת ובשבת בל"ל אסור ובחנוכה מדליקין, ובפשוט לולי דברינו לק"מ דאי בל"ל פשיטא דלא יבטל ממצות נ"ח משום שמא תכבה ולא ידליק עוד, אבל לפמ"ש קמ"ל טובא דה"א דא"מ כי מעיקרא הכי תקנו דבעי שו"פ דכשרים למנורה קמ"ל דמדליקין ודוקא בדל"ל שו"פ אחרים, אבל באית לי' א"מ משום דס"ל כבתה זקוק לה, ומהא דפשיטא לש"ס דר"ח ס"ל כבתה א"ז לה ל"ק דלמא ר"ח בל"ל שו"פ כשרים וקמ"ל דל"ב דומיא דמנורה ובשבת אסור משום דמותר לשמש דלא תקנו כלל דומי' דמנורה זה לק"מ דהא ר"ח על ר"ה מודה לו במקצת דבשבת אסור ופליג עליו במה דס"ל לר"ה דבחול אסור והא ר"ה אוסר בחול משום דכבתה זקוק לה וע"כ באית לי' שו"פ כשרים ופליג ר"ח עליו באית לי' ש"מ דס"ל כבתה א"ז לה, אבל קשה מנ"ל דרב באית לי' דלמא בל"ל וקמ"ל טובא דל"ב דומי' דמנורה לענין שו"פ רק לענין איסור תשמיש וצ"ע: ונ"ל דזהו טעמו של הרי"ף דכ' ודמתיר רב בשבת ש"מ דס"ל כבתה א"ז לה ולא כ' מדמתיר בחול, דבאמת לא מוכח מידי מרב דס"ל כבתה א"ז לה די"ל דאיירי בל"ל שו"פ כשרים כמ"ש, אבל מדמתיר להדליק בשבת מוכח שפיר גם אם איירי בל"ל, והוא עפמ"ש הטור דלולי דכבתה א"ז לה היה מקום לחוש דאם כבתה יחזור וידליק בשבת כמו דמדליק בחול וישכח מתוך בהילות וחביבות המצוה, ואם ס"ל לרב דכבתה בחול זקוק לה והא דאמר מדליקין בחול בל"ל בשבת למה מתיר בל"ל הא יש לחוש שיחזור וידליק בשבת ומשום האי חששא בוודאי אפי' בל"ל שמנים ופתילות אחרים אסור להדליק מחשש שיבא לחילול שבת כמו דאין מדליקין נר ש"ש באלו אפי' ל"ל אחרינא, ש"מ דס"ל לרב דכבתה א"ז לה בחול וליכא חשש שידליק בשבת כיון דאין זקוק לה ולא רגיל לחזור ולהדליק בחול וא"ש: וכד דייקת במלתי' דרי"ף תמצא שדברינו מוכרחים, דכ' וז"ל ותו מדמדליקין בהם בחנוכה בשבת מכלל דאי כבי' לא מזדקק לה ש"מ כבתה א"ז לה, וכל עין רואה כי אמר הרי"ף בכפילא מכלל דאי כבי' לא מזדקק לה והדר אמר עוד ש"מ כבתה א"ז לה, וגם שינה לשונו מיני' ובי' תחיל' אמר לא מזדקק לה ואח"כ כ' ש"מ אי כבתה א"ז לה וכ"ז בעי יישוב, ולמ"ש כל דבריו באים בדקדוק וצריכים וכוונתו מדמדליקין בשבת ולא חייש דאי כבי' מזדקק לה ויחזור וידליקנה בשבת ואפי' אי איירי בל"ל שו"פ כשרים ראוי' לאסור, ש"מ דלא חיישי' דיזדקק לה ואם ס"ל כבתה בחול ז"ל בוודאי יש לנו לחוש דיזדקק לה גם בשבת, ש"מ דכבתה א"ז לה מן הדין בשום פעם ודברי הרי"ף מדוייקים שבעתים מזוקקים בעזה"י: ואחר הוצעת דברינו אלו הנתנים למעלה נבוא לבאר דברי הטור דמ"ש דל"ח שתכבה ויחזור וידליקנה דגם בחול כשכבתה קודם זמנה אין צריך לחזור ולהדליקה, נפקא לטור דברים אלו ממ"ש הרי"ף מדאמר רב מדליקין בשבת מכלל דאי' כבי' לא מזדקק וש"מ כבתה אז"ל וכוונתו כמ"ש מדל"ח רב שיזדקק לה בשבת ש"מ דכבתה א"ז לה גם בחול, והן הן דברי הטור ממש ויצא לו לרי"ף וטור כן מדאמר ר' ירמיה דס"ל לרב כבתה א"ז לה מוכח דס"ל דאם כבתה זקוק לה יש לחוש שמא ידליקנה בשבת כמו בחול ואפי' ל"ל שמנים כשרים ראוי' לאסור וזהו כעין גזירת שמא יעבירנה ד"א ברה"ר דחייש' משום חביבות ובהילות המצוה ישכח ויוציא: ולולי דמוכח דס"ל לר' ירמיה הכי דאיכא למגזר כה"ג, היה נראה לחלק בין גזירה שמא יעבירנו ד"א דבקל יבוא להעביר ד"א ברה"ר עד דיזכיר את השבת, אבל הדלק' נ"ח בשבת דתלי' במעשה הדלקה מנר אחר ויש לו משך זמן ארוך בתוך כך יהי' נזכר את השבת ועיין כעין זה בתוס' ריש ביצה בגזיר' שמא יעלה ויתלוש ועוד יש לחלק בחלוק' רבה, בין גזירת רבה משמא יעבירנו דאז זמן חיוב מצוה ועוסק ובא במצוה זו המוטלת עליו חיישי' כיון דעסיק במצוה ועושה אותה ישכח מתוך טרדת וחביבות מצוה את השבת ויוציא ד"א, אבל כאן כיון שאסור להדליק בשבת הוא יושב ובטל ומושך ידו ממצוה זו בע"כ לא טריד בעסק מצוה זו כלל גזירה רחוקה היא שיחזור וידליק כיון דבחול זקוק לה, ור' ירמי' דמפרש טעמא דרב משום דכבתה אין זקוק לה, מסברא דנפשי' ס"ל דיש לגזור בכה"ג הגם דלא דמי' לגזיר' שמא יעבירנו מכח זה שפט דס"ל לרב כבתה א"ז לה גם בחול, ומיושב קושייתך על הטור מנ"ל לרבא דס"ל לר"ה דבשבת איכא טעמא אחרינא משום דס"ל מותר לשמש, דלמא בשבת איכא טעמא ואיסור יותר אפי' בל"ל שו"פ כשרים מחשש שיטעה וידליק בשבת כמו שחוזר ומדליק בחול, לפמ"ש לק"מ דרבא לא ס"ל האי חששא שמא יטעה וידליק דאינו דומה לגזיר' שמא יעבירנו כמ"ש, והוכיח דר"ה ע"כ ס"ל מותר לשמש, ור' ירמי' ס"ל דיש למגזר כה"ג לכן מוכח לי' דס"ל לרב כבתה א"ז לה, ולדידי' י"ל גם ר"ה ס"ל אסור לשמש לאורה וא"ש נכון ועיי': ויש לנו סמוכים סמיכה שיש בה ממש לדברינו, מן מה דתמוה טובא על אביי דלא קבלה משמי' דר' ירמי' והדר קבלה כשנאמר לו משמי' דר' יוחנן וכ' רש"י משמי' דר"י ולא קבלה שלא חשבו לסמוך על דבריו, וקשה לי אם היה דבר זה מלתא דתלי' בסברא תלי' בחשיבות לסמוך על סברתו, אבל כאן ר' ירמי' מפרש דברי רב שא"א לפרשם בענין אחר מ"ש משמי' דר' ירמי' או משמי' דר' יוחנן, וכי הי' ר' ירמיה חשוד בעיניו למשקר דל"א רב מעולם וצ"ע טובא ליישב, ולמ"ש הרי מקו' יישוב לפנינו הא דלא קבל מר' ירמי' היינו במה דקאמר דס"ל לרב כבתה א"ז לה והוא משום דס"ל לר' ירמי' לולי דס"ל דא"ז לה הי' לו לחוש שמא יחזור וידליק בשבת, דבר זה לא קבל מר' ירמי' דלא היה חשוב לו כ"כ די"ל דכל כה"ג ל"ח דלא דמי' לגזירה שמא יעבירנו, ובתר דשמע דר' יוחנן מפרש טעמא דרב משום דכבתה א"ז לה קבלה ממנו וסמך על סברתו, או אפשר דר' יוחנן מדנפשי' אמר כבתה א"ז וקבלה ממנו דכן הלכה: והרווחנו עוד מה דצ"ע על דקאמר מאי נ"מ לגרס' דינקת', הא איכא נ"מ לענין איסור, דתחלה לא קבלה וס"ל מותר לשמש לאורה ולבסוף קבלה ונכשל באיסור תשמיש עד דלא קבלה, ולמ"ש א"ש דמה דאמר ר' ירמיה דס"ל לרב אסור להשתמש קבל ממנו דבוודאי רב אמר דמותר בשבת וע"כ משום דאסור לשמש לאורו, אבל מה דאמר ר' ירמי' דס"ל לרב כבתה א"ז לה לא קבל ממנו דתלי' בסברא אם לחוש שמא יחזור וידליק או לא, לא סמך על ר' ירמי' וכיון דבאיסור שמוש בנ"ח לא נכשל, דגם מעיקרא קבל שאסור לשמש, ולא קבל רק הך מלתא דס"ל לרב כבתה א"ז לה לא רצה לסמוך על דברי ר' ירמי' מ"מ לא ברירא לי' איפכ' דכבתה זקוק לה אלא מספקא לי' והדליק מספק בלא ברכה א"כ ליכא מכשול כלל ע"י שלא קבל מעיקרא והיינו דמקשה מאי נ"מ וא"ש: ויש להקשות עדיין דיש נ"מ דנכשל מעיקרא עד דלא קבל דאם כבתה ז"ל אסור להדליק בשבת משום גזירה דיחזור וידליק ואפי' בל"ל שו"פ כשרים אסור להדליק, ועד דלא קבל חשש זה והי' מספקא ליה אי כבתה זקוק לה או לא וחזר והדליק בחול מספק, וכשלא היו לו שו"פ כשרים הי' מדליק בשבת כיון דלא הי' ס"ל מעיקרא גזירה זו שמא יחזור וידליק, ובתר דקבלה להך גזירה ידע כי עשה איסור למפרע כיון דאז היה חוזר ומדליק כשכבתה בחול ממילא היה אסור להדליק בשבת גם בדל"ל שו"פ כשרי' והוא היה מדליק משום דלא ידע מהך גזירה ולא היה צ"ל נ"מ לגרסא דינקת' אלא דנ"מ שנכשל דכך קרה לו פעם שלא היו לו שו"פ כשרים והדליק בשבת והיה לו לחוש שמא יחזור וידליקנה ועי', וי"ל דלא רצה לומר דכך היה שנכשל במעשה שהי' לא יאונה לצדיק כל און, ואמר טפי נ"מ לגרסתא דינקתא: ויש להוסיף דברים על דברינו להבין מה רצה אביי במה דאמר אי זכאי גמירתינ' לשמעתי' מעיקרא ונ"מ לגרסת' דינקות' העבר עבר ואין להשיב גרסת' דינקת', ונ"ל דיש נ"מ להבא דגרסת' דינקת'