כתב סופר אורח חיים רנד

אמנם כן יתכנו דברינו ביישוב התה"ד לגרס' תוס' בר"ה בין בשבת בין בחול י"ל דחשש פשיעה שיטעה ולא ידע לחלק בין שמנים שנמשכים אחה"פ דאין זקוק לשו"פ שאין נמשכים דכבתה זקוק לה וחשש זה ל"ש בשבת דבכל שמנים זקוק לה כשכבתה קודם ק"ש כדכתיבנא: אלא דיש להקשות לפ"ז מנ"ל דרב ס"ל כבתה א"ז לה דלמא ס"ל זקוק לה והא דל"ח לשמא יפשע כר"ה משום דס"ל כבתה זקוק לה אפי' כשמדליק בפו"ש שנמשכים אחה"פ וליכא למגזר בפו"ש שאין נמשכים שמא יפשע כיון דלעולם כבתה זקוק לה וכן קשה מנ"ל דר"ח ס"ל כבתה אין זקוק לה דלמא ס"ל יותר מר"ה דאפי' בפו"ש דנמשכים כבתה זקוק לה וצ"ל דלא נראה לסתמא דש"ס אליבא דר"ח ולר"י אליבא דרב דס"ל אפי' בפו"ש דנמשכים דכבתה זקוק לה: ומצאנו יישוב למ"ש הרי"ף מדמתיר רב בשבת ש"מ כבתה א"ז לה דמבחול אין ראיה די"ל ס"ל דזקוק לה אפי' בפו"ש שנמשכים אחה"פ ולכן ל"ח לשמא יפשע לכן מביא מדמתיר להדליק בשבת ול"ח שמא יכבה וא"א לו להדליק ש"מ דס"ל א"ז לה ואפי' בפו"ש שאין מדליקין בהן בשבת, והא דפשיטא לש"ס אין זקוק דלמא משום דס"ל דאפילו בפו"ש שמדליקין בשבת זקוק, משום דלאמת מוכח מרב דס"ל מדמתיר בשבת דס"ל כבתה א"ז לה אפי' בפוש"מ שא"מ בשבת, ור"ה ס"ל דזקוק לה ודוקא בפו"ש שא"מ בשבת וצריך לעשות ג' פלוגתו' דר"ח ס"ל כבתה זקוק אפי' בפו"ש שמדליקין בשבת ור"ח בהא דכבתה דלא כר"ה ולא כרב, לכן מפרש טפי דס"ל כרב בהא מלתא דכבתה אין זקוק לה אפי' בפוש"מ דא"מ בשבת וא"ש: ולתה"ד דמפרש הא דאמר ר"י דרב ס"ל כבתה אין זקוק לה הוא מדמתיר בחול כאשר הבאנו דבריו לעיל צ"ל דלא ניחא לר' ירמיה דרב ס"ל כ"כ כבתה זקוק אפי' בפו"ש שמדליקין בשבת לכן פשיטא ליה דס"ל א"ז לה וכן סתמא דש"ס פשיטא ליה משו"ה דר"ח ס"ל כבתה א"ז לה: היוצא לנו מדברינו עד כה דבין לגרסא שלפנינו שבארנו דחשש שמא יפשע ויטעה משום דמותר לשמש לאורו, ובין לגרס' תוס' דחשש שמא יטעה ולא ידע לחלק בין השמנים ליכא ראיה לדינא של התה"ד כשכבתה קודם ק"ש דא"ז מדל"ח רב שמא יפשע, לגרסא שלפנינו י"ל דרב לשיטתו דאסור לשמש ליכא חשש שמא יטעה אפילו בחול, ולגרס' תוס' די"ל דהחשש שמא יטעה דבכל השמנים כבתה אין זקוק בשבת ליכא חשש זה כשכבה קודם ק"ש דלעולם זקוק לה ועיי': כ"ז כתבנו ליישב התה"ד דלא מביא ראי' מפורשת לדינו ממש מהא דרב דל"ח שיכבה קודש ק"ש ויפשע, מ"מ כשאני לעצמי אומר אני דאיכא ראיה לכל הפירושים וטעמים שהטעמנו בחשש שמא יפשע, לדינו של התה"ד, דגם בכבה קודם ק"ש איכא למיחש לפשיעה היינו שיטעה בדין דא"ז לה ומקום הטעות דידמה מלתא דכבתה בע"ש קודם ק"ש לכבתה בחול דא"ז לה ולא ידע לחלק דכבתה בע"ש קודם ק"ש שאני משום דלא נעשית עדיין מצותו כלל, משא"כ בחול וחשש קרוב הוא בחששא דר"ה בחול לפי שיטתו דכבתה בחול זקוק לה וע"כ דבאמת כשכבתה קודם ק"ש אין זקוק לה, וגם התה"ד אפשר דלא נעלם ממנו ראיה זו אלא לפי סברתו דמדמה כבתה קודם ק"ש לאחר ק"ש דבשניהם איכא זמן מצוה הלך דרך קצרה ומביא ראיה פשוטה מדלא חייש רב שיכבה אחר ק"ש, אבל מדלא חייש לפשיעה קודם ק"ש אין הראיה פשוטה והא רק משום מ"ש דיש כה"ג ג"כ חשש טעות דמחלף לי' שבת אטו חול והא צריך להאריך והלך דרך קצרה מדלא חייש שמה יכבה אחר ק"ש ופשיטא לי' דדמי' להדדי קודם כלאחר ק"ש, והט"ז הגם דחולק מסברא על דתה"ד ולחלק יצא דאפשר לומר דקודם ק"ש גרע מאחר ק"ש, מ"מ קם דינא דתה"ד מכח ראיה שהבאנו והיא כראי מוצקת וגם התה"ד מודה בה כמ"ש וקם דינו על מכונו: עוד נ"ל ראי' לדינו של תה"ד מדפשיטא לש"ס דר"ח ס"ל מותר להשתמש לאורו דלמא ס"ל אסור לשמש והא דאוסר בשבת משום דכבתה זקוק לה הגם דמתיר בחול משום דס"ל א"ז לה דוקא בחול כיון שהדליק בזמנו, אבל בשבת שהדליק קודם זמנו זקוק לה וע"כ דפשיטא לש"ס דגם בשבת כשכבתה א"ז לה כמו בחול למ"ד א"ז לה ומינה דאפילו כבתה קודם ק"ש שקיים מצותו וא"ז לה דאל"כ עדיין קשה דלמא בשבת אסור מה"ט שמא תכבה קודם ק"ש ש"מ דגם הא פשיטא לש"ס דכזמנו הוא כסבר' ודינו של התה"ד, ויש לדחות קצת דמשמע לסתמא דש"ס כמו דאמר ר"ה בין בשבת היינו אפי' ל"ל שמנים אחרים כן לר"ח ולא בשבת היינו אפי' ל"ל וע"כ משום דמותר להשתמש לאורה דמשום דזקוק לה לא הי' אסור בדלית ליה אבל ראי' ראשונה שהבאתי ראיה מהימנא היא לפע"ד: ומצאתי לתה"ד תנא דמסייע ממ"ש הרי"ף וז"ל ותו מדמדליקין בהם בחנוכה בשבת מכלל דכבתה לא מזדקק לה ש"מ כבתה א"ז לה עכ"ל, וכבר כתבנו לעיל יישוב למ"ש דמוכח מדמדליקין בשבת ולא הוכיח כן מדמתיר בחול ודרך הקרוב יותר למרכז האמיתי בכוונת הרי"ף מדמתיר רב בחול ל"מ רק דאי כבתה בחול א"ז לה אבל בשבת אפשר דזקוק לה כיון שהדליק שלא בזמן מצותו אבל מדמתיר רב להדליק בשבת ש"מ אפי' בשבת א"ז לה והיא היא ראיה התה"ד, ויש להוציא מן הרי"ף כל דינו של תה"ד דאפי' כבתה קודם ק"ש שאפשר לו להדליק א"ז לה והוא מן מ"ש הרי"ף מכלל דאי כבה לא מזדקק לה ש"מ דאי כבתה אין זקוק לה, וצ"ל אריכות וכפילות ושינוי לשון של הרי"ף, תחלה אמר מכלל דאי כבה לא מזדקק לה והדר אמר ש"מ דאי כבתה אין זקוק לה היא היא, וגם משנה בלשונו תחלה אמר מכלל ול"א ש"מ ואח"כ כ' ש"מ, ועוד שינה בלשונו תחלה אמר לא מזדקק ואח"כ כ' אינו זקוק, וכ"ז בעי יישוב, ונ"ל עפמ"ש דכוונתו להוכיח דגם בשבת ס"ל לרב דא"ז לה, ושלא נטעה לחלק בין קודם ק"ש לאחר ק"ש כמו דמחלק הט"ז, ולזה דאפי' קודם ק"ש א"ז אין ראיה כ"כ כמו שבארנו ולכן כ' תרתי ש"מ כבתה א"ז לה היינו שא"צ להדליק דאל"ה ניחוש שמא יכבה ולא יוכל להזדקק לה ש"מ כבתה א"ז לה שאין חיוב עליו להזדקק, ומכללו נשמע היינו מדמוכח ע"כ כשמדליק בע"ש וכבתה אחר ק"ש דאין זקוק לה מכללו נשמע ג"כ דלא מזדקק לה גם כשאפשר להזדקק והיינו קודם זמן ק"ש ולכן כ' כד כתב דלא מזדקק לה היינו שאינו מזדקק לה בזמן שאפשר להזדקק לישנ' דמכלל דלא נשמע מפורש אלא מדמיון מהא דש"מ בהכרח דאי כבתה אפילו בשבת אחר ק"ש דאין זקוק, והיינו מכללו ולא מפורש כדדייק ש"מ בכ"מ לא מפורש אלא מכללו, ומכ"ז תנא דמסייע' לתה"ד לפע"ד והדברים עתיקים מזוקקי' דינו של תה"ד על מקומו יקום, וכבר הורה גבר, חובר חבר בעל המחבר, ושתיק ליה הרמ"א בעל המפה, והודה לו כי הודאה זו בקדושה היא, ונקינו אותה ויצאה מאתנו יפה מנופה, בעזרת החונן דעת, הנלפע"ד כתבתי ג' דחנוכה תרכ"ה לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלב בימי חנוכה, אורה ששון ושמחה, לראש בני מחמד לבי ח"נ הרבני הותיק המופלג מורג חרוץ בע"פ יפ"ת קרא ה' שמך מו"ה יעקב עקיבא סופר נ"י בשבת תחכמוני בק"ק מיאווא יע"א: ביום טוב הייתי בטוב לב כאשר קבלתי שורותיך הנעימים המבשרים כל טוב מאתך ונות ביתך כלתי היקרה והצנועה וי"ח יחיו והראת לדעת כי אתה מהדר מן המהדרין בשקידת התורה, שהיא לנו לאורה, ומוסיף והולך ללמוד בעיון נמרץ והבאת לנו מעט צרי מה שהעלתה מצודתך דבר בעתו ביישוב הרי"ף בסוגי' דכבתה שעמדו עליו קמאי דקמאי בנוי' על אדני פלפלא טבא חריפתא ובגמר דבריו אדם נתפס כי תפסת מרובה תפסת על הטור שכ' באו"ח סי' תרע"ג וז"ל כל השמנים והפתילות וכו' כשרים לה דלא חיישי' שמא תכבה ויחזור וידליקנה דגם בחול כשכבתה קודם שעבר זמנה א"צ לחזור ולהדליקה עכ"ל, נראה דלולי דא"צ לחזור ולהדליקה אף בחול היה מקום לחוש שיחזור וידליקנה כעין חשש שמא יעבירנו דמתוך בהילות וטרד' המצוה ישכח ויעבור ד"א בדה"ר, וקשי' לך טובא לפ"ז מנ"ל לרבא דס"ל לר"ה דמותר לשמש לאורה וכ' תוס' מדאמר בין בשבת בין בחול ולא אין מדליקין בחנוכה ש"מ דתרי טעמי איכא, ואיכא בשבת מה דלית' בחול דאיכא משום שמא יטה, דלמא משו"ה אמר בין בשבת דאיכא נמי משום יחזור וידליקנה ונ"מ היכא דל"ל שמנים ופתילות שמדליקין בשבת בחול מותר דוודאי לא נאמר משום חשש שמא יכבה ויפשע שלא ידליק כלל וכ"כ פ"י אבל משום חשש שמא יחזור וידליק אסור בשבת אפילו ל"ל אחרינא דמדליקין בשבת, אלו דבריך בביאור משלנו, והיא עצומה וצ"ע ליישבה: ואחר עיון לפי מסת הפנאי מצאתי לה מקום יישוב בצירוף מה שהעליתי זה איזה שנים בלימוד הישיבה יישוב למ"ש הרי"ף ז"ל מדמתיר רב להדליק בשבת מכלל דכבתה א"ז לה ולא הוכיח כן מדמתיר בחול, והעליתי איז' אופנים ואציע לפניך אופן א' כי הוא צריך לנו וע"פ תמצא מרגוע לנפשך ביישוב קושייתך על הטור, וגם להבין מה ראה הטור על ככה לחדש גזירה זו שמא ידליק בשבת לולי דגם בחול א"צ להדליק מהיכן יצא לו כן: ותחלה אומר אני ליישב הא דס"ל לרי"ף מדמתיר רב בחול לא מוכח דס"ל כבתה א"ז לה רק מדמתיר בשבת, ואקדים תחילה מה שאמרתי ביישוב קושי' מהרש"א על תוס' דכ' דהוצרך לומר בין בשבת דלא ס"ד דאסור להשתמש לאורה דסברא פשוטה דמותר לשמש, קשה על ר"ה דאמר בין בשבת הא מעצמינו נדע ולא יעלה עה"ד דאסור לשמש, ונ"ל הנה הפ"י הקשה מנ"ל לרבא דר"ה ס"ל כבתה זקוק לה דלמא טעמו דאין מדליקין בפו"ש שאין מדליקין בשבת דתקנו נ"ח דומי' דמנורה דא"מ בפו"ש אלו, וכעין זה כ' הר"ן דה"ט דמ"ד אסור לשמש