כתב סופר אורח חיים רנב

מצותו מותר לשמש בו א"כ עדיין יש חשש בשבת שישתמש אחר זמן מצוה ויטה ומזה הוליד דבאמת לא יוסיף אלא שיעור מצומצם וכן פסק בש"ע וע"ז תמה מעלתו ני' שי"ל כיון שבה"ש הי' אסור לו להנות ממנו וכיון דאתקצי ב"השמ אתקצי אח"כ לכולא יומא דשבתא וליכא חשש שישתמש אצלו והרי"ף לא כ"כ רק בחול מותר להשתמש אח"כ דלא שייך דאתקצי ביום חול כמ"ש הר"ן בסוכה באתרוג בשביעי, אלו דבריו בקיצור, והנה הא דפשיטא לי' דאסור להשתמש אח"כ מטעם מוקצה זה תלי' אם מוקצה אסור בהנאה או לא ויעיי' מג"א סי' שכ"ה דתוס' ס"ל דמוקצה מותר בהנאה, והא דהדס דמביא מעלתו ני' דאסור להריח בו מפני שהוקצה למצותו הקצהו לגמרי גם ריחו, ואין זה דומה למוקצה דעלמא דשבת דאסרו חכמים ואסמכו על קרא דוהכינו, ושמן שלאחר זמן מצוה בשבת אין בו רק מוקצה דעלמא הואיל ובה"ש הי' אסור משום מוקצה דמצוה, וכבר נודע סתירת המג"א במ"ש סי' תק"א דפשיטא לי' דמוקצה אסור בהנאה וכבר עמדו האחרונים עליו, ולדעתי פשיטא למג"א דהנאה כזו לשמש ולהנות מאורו לכ"ע מותר ועיי' רשב"א שבת כ"ט דכ' דהא דמסיק בכלים הגם דאח"כ נעשו שברי כלים מ"מ לא אסור הנאה דמוקצה רק כשעושה מעשה כגון שמדליקין במקומם או סומך עליהם כרעי המטה הגם שאין מזיזו אבל הנאה הבאה מאליה מותר והן הנה דברי המג"א סי' תק"א הנ"ל, וכי כן בענין דידן שהדליק הנר ביום אחר זמן מצוה מותר להשתמש בו כיון שאין עושה מעשה בגוף המוקצה רק מקרב עצמו להשתמש בו או לאכול לאורו אין בו איסור לכ"ע: ועוד נ"ל אפי' אם הנאה כזו אסור במוקצה מ"מ מותר להשתמש בו דהא שלהבת אין בו ממש, וצ"ל הא דאסור להשתמש בנר חנוכה היינו משום ביזוי מצוה או שלא יאמר לצרכו הוא דאדליק או משום דאתקצי למצותו והיינו דבהקדש עכ"פ אסורא אית בי' ולכן אסור להשתמש לאורו, כנ"ל לפי הטעמים המבוארים בראשונים הרז"ה ורמב"ן ורשב"א, אבל להשתמש בנר של מוקצה שאסור בהנאה ונ"ל שהנאת שמוש לאורו לאכול אצלו וכדומה אין בו איסור דנהנה משלהבת שאין בו ממש: ולא נעלם מנגד עיני דברי הרא"ש בביצה ל"ט ע"א שכ' הא דאין מברכין בשלהבת ע"ז במ"ש משום דיש עמה גחלת, נראה מדבריו דוקא אם השלהבת נפרד מגחלת אז אין בו ממש ומותר, אבל כשהשלהבת קשורה בגחלת אסור, וא"כ גם בשלהבת של מוקצה הדין כן לכאורה אבל כבר תפס עליו בשעה"מ פ"ז מע"ז מקושי' ירושלמי המובא בתוס' שבת פ' במה מדליקין ובסוכה פ' החליל דמקשה האיך אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה ומתרץ קול מראה וריח אין בו משום מעילה, אלמא דאפי' בשלהבת עדיין בגחלת אין בו מעילה, והעלה שם דכוונת הרא"ש דאיסור לברך על נר של ע"ז משום דמקרב עצמו אליה כדי ליהנות מאורה וזה אסור, אבל כשאינו מקרב עצמו לנר מותר ליהנות משלהבת והיינו האי דבוררת חיטין עיי' בו: ולפע"ד נראה דסובר הרא"ש לחלק דאור המאיר בחדר דיפרוש מן הנר זה מותר והיינו הא דאשה בוררת חיטין לאור של בית השואבה, אבל בהבדלה בעינן שיראה הנר בעצמו כמבואר בברכות נ"ג ע"ב ונהנה מגוף השלהבת הקשור בגחלת זה אסור כנ"ל, ואולי זה כוונת השעה"מ ולא ביאר כל הצורך, ועכ"פ מוכח דמותר לשמש בשלהבת הקשור בגחלת רק שלא יקרב עצמו אליה, או לפמ"ש באופן שצריך לראות השלהבת ויהנה ממנו, אבל אור הפרוש בחדר ובחוץ מותר וכן מותר נר של מוקצה ליהנות מאור הפרוש ומותר לאכול לאורו וכדומה, ויעיי' בט"ז יו"ד סי' רמ"ב שחידש לעצמו דשלהבת בעודו בגחלת אסור ופשיטא ליה כן מש"ס פסחים במאי דאמרינן בשאבוקה כנגדו, וצ"ל ג"כ כהנ"ל דוקא לאפות אצל האבוקה אסור כיון שקשורה על הגחלת, ולהתחמם אצל אבוקה ג"כ אסור אבל מותר לכנוס במקום שנתפשטה החום בחדר משלהבת איסור כדי להחם עצמו כנ"ל: ויעיי' בשעה"מ הלכ' יו"ט הלכה י"ו שמביא מתשובת הרדב"ז דאסור ליקח הדס של הקדש להריח בו וכן לשיר בכלי שיר וכן להדליק נר מנר של הקדש והא דקול מראה וריח אין בו משום מעילה היינו כשמריח או רואה ומשמש לאורו וכן שומע קול השיר אבל כשנטלו לכך אסור ומועלין בו, והשעה"מ תמה עליו מירושלמי הנ"ל דס"ל דאפילו אסורא ליכא והא מפורש במתני' דביצה דשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין בו ועכצ"ל דירושלמי מפרש דוקא שלא להדליק נר ממנו אסור אבל ליהנות מאורו המתפשט מותר ומוכח נגד הרדב"ז, ויעיי' פ"י שבת כ"א דירושלמי לא מתיר רק באור בית השואבה דבלא"ה ליכא מעילה דאורייתא עיי"ש ול"ק מידי, עוד כ' בשעה"מ ראיה נגד הרדב"ז מרמב"ם פ"א מהלכת שופר הלכה ג' שכתב וכן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שהרי אין בקול דין מעילה הרי מפורש דלא כהרדב"ז ז"ל: ובחדושי לביצה אמרתי אדרב' מדברי הרמב"ם מוכח כשיטת הרדב"ז, ממ"ש הרמב"ם וז"ל וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו ויעיי' לח"מ שהרבה להקשות על דבריו וסדורו של הרמב"ם והעיקר למה צריך לתרי טעמי משום דאין בו מעילה ומשום דלאו ליהנות נתנו, ונ"ל כי היה קשה לרמב"ם על טעם דמצות לאו ליהנות נתנו דהרבה פעמים השומע נהנה הנאת הגוף שמיעת נעימת הקולות ולכן הוצרך הרמב"ם דקול מראה וריח אין בו משום מעילה ובהא לחוד לא סגי ליה לרמב"ם דס"ל דאם לוקח שופר לתקוע בו כדי ליהנות מן הקול מועל בו כשיטת הרדב"ז הנ"ל, לכן כתב דמצות לאו ליהנות נתנו וכיון שעיקר כוונתו שנוטל השופר הוא למצוה דלאו ליהנות נתנה ואחר שיוצא הקול במכוין בה להוציאה למצוה להגיע לאזניו הגם שאז נהנה גם הנאת הגוף אין בו מעילה דדומה למי ששומע קול שיר שיצא מכלי קודש ונהנה ממנו דאין בו מעילה כן הדבר הזה דהנאת הגוף באה אח"כ מעצמו והוא לא כיוון מתחילה לכך ותרי טעמי צריכים להדדי כנ"ל נכון מאוד ויש לרדב"ז תנא דמסייעו: לפ"ז נ"ל דנר של מוקצה אסור לטלטלו ע"י גוי כדי להעמידו במקום שרוצה ליהנות ולהשתמש בשלהבת ואורו, אבל כשעומד במקומו מותר להשתמש לאורו גם אם היה מוקצה אסור בהנאה כזו, ואין לומר דאסור כמו בהקדש דאסרו בשלהבת משום גחלת דלא בדול מיני' וכ"ש מוקצה דמהקדש בדילו יותר כולו שתא ויעיי' תוס' ורש"י ביצה שם, הא ליתא דהא ע"כ בדרבנן לא גזרו דהא התירו שלהבת באיסור תחומין ולא גזרו משום גחלת כיון דכל עיקרו דרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת וכן בהנאת מוקצה, הגם שיש לומר דמוקצה חמיר מתחומין ויעיי' תוס' ישנים ומהרש"א בביצה ד' ע"ב, מ"מ אנו מה לנו לחדש חומרא וגזירה מלבינו כנלפע"ד נכון לדינא: עד כה היו דברינו בעיקר הדין אם מותר ליהנות מאור האסור משום מוקצה אבל לגוף קושי' פר"מ ני' א"א צריכים לכ"ז דגם אם אסור לשמש בהנותר משום מוקצה כמ"ש פר"מ ני' מ"מ לק"מ על הרשב"א כיון דבחול מותר לשמש בהנותר יש לחוש שישתמש בו גם בשבת כמו דרגיל בחול ולא ידע או ישכח את איסור שבת ודגזרינן כי האי מוכח למ"ד דבשבת אסור להדליק בפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת דמותר לשמש לאורה ושמא יטה, וקשה הלא בשמנים ופתילות אלו כשהדליק אסור לשמש בהם כל השבתות כמבואר בש"ע והוא מתשובת הרשב"א ולמה אסור להדליק נ"ח מאלו משום דמותר לשמש לאור נ"ח אם כי משום דאתקצאי למצותו ליכא איסור, הלא אסור לשמש בנרות אלו כל שבתות השנה גם בנ"ח זה לא ישתמש משום איסור שמוש דשבת שאסרו לשמש בו, ועכצ"ל כיון דבחול רגיל לשמש בפתילו' ושמנים שאסרו בשבת ישכח וישמש בהם גם בשבת ולכן לא ידליק לכתחלה מהם לנ"ח דאתי לאשתמושי הגם שאסור לשמש בהם משום איסור להא גופא חיישי' שישכח וישמש באיסור כמו שרגיל לאשתמושי בהם בחול כצ"ל וגזירה זו מוכחת, והה"נ במותר השמן הגם שיש בו משום מוקצה יש לחוש שישכח וישמש בו כמו שרגיל בחול לשמש במותר השמן וא"ש ולק"מ, הכ"ד אוה"נ חותם בברכת אהבה רבה. פ"ב כאור בוקר ליום ה' פ' שמות תצדי"ק לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלא מה שחנני הי"ת בדין נ"ח שכבתה בע"ש קודם קבלת שבת אם זקוק לחזור ולהדליקה או לא. הנה מקור דין זה יוצא מן תה"ד סי' ק"ב דהעלה מסברא ומגמרא דאין זקוק לה וקבעו המחבר סי' תרע"ג סעיף ב' להלכה והט"ז ס"ק ט' דוחה ראיה תה"ד מדמתיר רב נ"ח בשבת בפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת ולא חייש שמא יכבה לאחר קבלת שבת שאסור לחזור ולהדליק ש"מ דכבתה אין זקוק לה כשכבתה אחר קבלת שבת ה"ה כשכבתה קודם ק"ש דאין זקוק לה, והשיב הט"ז דמרב ליכא ראיה אחר שכבתה אחר זמן קבלת שבת דהדליק בזמן מצותו אבל כשכבתה קודם זמן קבלת שבת מנ"ל דקיים מצות נ"ח כשמדליק בזמן ההוא וכשכבתה אז באמת חייב להדליק עיי' בו שהאריך בחילוק זה, ובתחלת הרעיון הי' נ"ל ניהי דיהבינן לט"ז דיש לחלק בין זמן לזמן מ"מ גם לזה עצמו כשכבה קודם ק"ש דא"צ להדליק איכא ראיה מרב דלא חייש שמא יכבה קודם זמן ק"ש שאפשר לו להדליק ושמא יפשע ולא ידליק ולולי דרב ס"ל כבתה בחול א"ז היה ס"ל דאין מדליקין בו בחול כדס"ל לר"ה, ואם בשבת כשכבתה קודם ק"ש זקוק לה הו"ל לחוש שמא יפשע ש"מ דגם בכה"ג א"ז לה דכבר קיים מצות הדלקה דהכשר מצוה מיהא איכא כמ"ש התה"ד ותמיה על הט"ז דחולק על דינו של התה"ד מכח דדחה ראיה שלו והא ראיה כזו איכא ג"כ כשכבתה קודם ק"ש וצ"ע: אלא דגם על התה"ד קשה למה מביא ראיה מדלא חייש רב שמא תכבה אחר ק"ש ודן מינה לכבתה קודם ק"ש, ולא מביא ראיה מדלא חייש רב שמא תכבה קודם ק"ש, וביותר קשה למעיין בתה"ד