כתב סופר אורח חיים רמח

לא ילפי' קטן מקטנה לענין חצר וקרא לא גילה לן רק בקטנה ולא ילפי' בממון רק לקטנה ולא לקטן הה"נ לענין שליח, הגם דמצינו שליחות לקטנה בגט דאיתא בדנפשה, אבל בשליחות דקטן לא איירי וכמו דלא ילפי' קטן מקטנה לענין חצר וכן קיי"ל הה"נ דלא ילפי' לענין שליחות אלא במה דמצינו בקטנה הגם דאין הוכחה דל"ל שליחות מדלא איירי בי' קרא דהא א"א דאין לו קידושין כיון דלא מצינו לו שליחות בקרא לא ילפי' קטן מקטנה כלל: ומצאתי בזה מקום יישוב לקושי' עצומה של פ"י ס"ד ע"ב דאמר ר"ח אשתק ורדאן הא ר"ח הוא דמפרש הא דאמר שמואל דא ודא אחת היא דבשני' אינו זוכה לאחרים ותקשי לנפשי' קושי' ורדאן, ויישבתי קושי' זו בב' אופנים בחידושי לגיטין ואכ"מ, וכעת יאמר ע"פ דברינו הסמוכים ע"פ דקיי"ל דלא ילפי' קטן מקטנה לק"מ מהאי שפחה י"ל הא דאמר שמואל אין זוכה לאחרים דוקא בקטן וכן מורה לשון רב אסי דעל קטן קאי הגם דמזה אין ראיה דוקא קטן, מ"מ אפשר דלא איירי רק בקטן ע"ז אמר שמואל דא ודא א' היא ומפרש ר"ח דאין זוכה לאחרים דוקא קטן דס"ל דלא ילפי' קטן מקטנה אבל בקטנה מודה, ורב אסי ס"ל ילפי' קטן מקטנה לכן ס"ל דקטן זוכה לאחרים ול"ק ממתני' משתופי מבואות וממעשר האי שפחה ה"ד דבקטנה מודה שמואל, ומדהקשה ורדאן ומתרץ לו התרצן שאני שתופי מבואות ש"מ דס"ל לוורדאן דילפי' קטן מקטנה והתרצן השיב לו דאפשר גם שמואל הכי ס"ל ושאני ש"מ דרבנן, והא"ש דאמר ר"ח אשתק ורדאן דלא נייח לו בתירוצו, ולעצמו ל"ק לי' דס"ל לא ילפי' קטן מקטנה ולק"מ מעיקרא ומיושב קושי' פ"י ע"ד פלפלא טבא ועיי': והי' נ"ל בהשקפה ראשונה כי א"ש בזה שיטת הרמב"ם דהוצרך בקטנה דא"ע שליח בגט לטעם דליכא עדות ע"מ קטן דס"ל קטנה במה דאיתא בדנפשה עושית שליח אי לאו משום דבעי עדים ושליח הובאה יכולה לעשות, וכיון דקאי ושלחה על קטנה איתא בשליחות וה"ה לענין ממון זוכין לאחרים, ומ"ש בהלכת מכירה דאינו זוכה דוקא קטן אבל קטנה יכולה לזכות, והי' רחוק בעיני קצת להעמיס כן בסתימת הרמב"ם, ואח"כ ראיתי כי א"א לומר כן והוא ממ"ש הרמב"ם בהלכ' מעשר שני פ"ה הלכה ט' נותן לשפחתו העברים אם היה מע"ש מדבריהם וכו' שאמר העברית קטנה היא ואין הקטן זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם, הרי מפורש כ' דאין קטנה זוכה לאחרים כקטן, וגם בהלכ' שותפי' כ' אחד קטן וא' קטנה אין עושין ולא נעשית שלוחים, ונראה מדכ' א' קטן וא' קטנה דהי' מקום לומר הגם דקטן ליתא בשליחות קטנה איתא מטעם שכתבנו קמ"ל זו וצ"ל זו אפי' קטנה לא, וקשה למה באמת קטנה לא הא איתני בדנפשי' בגט וקרא דושלחה עלה קאי ומינה ה"ה לענין ממון דהא ילפי' ממונא מאסורא בקטנה לענין חצר וצע"ג: וע"כ באין מנוס צריכים אנו לדברי קצה"ח דס"ל לרמב"ם דדעת אחרת מקנה אותו דמהני בקטן לא משום שיש לו יד לזכות לעצמו כשדעת אחרת מקנה אלא שהאחר זוכה לו מטעם זכי' דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דהוא בעצמו אין יוכל לזכות לעצמו רק מכח שאחר זוכה לו ליתא ג"כ בשליחות דליתי' בדנפשי' לזכות לעצמו, ותוס' דכ' לרב אסי כיון דאיתא בדנפשי' ס"ל דדעת אחרת מקנה דמתני' הוא שיש לו לקטן כח לזכות לעצמו כשדעת אחרת מקנה לו דבר, ולרמב"ם צ"ל או דרב אסי ג"כ לא ס"ל דזוכה לאחרים רק מדרבנן כדס"ל לרש"י או דס"ל דבהא פליגו דרב אסי ס"ל ד"א מקנה לו משום דזוכה בעצמו ואיתא נמי בשליחות ושמואל הגם דס"ל דזוכה לעצמו מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו ומודה לדבר זה לרב אסי אבל פליגו בהא מלתא דשמואל ס"ל דדעת אחרת מקנה הוא מטעם זכי' דמקנה שיזכה לו, והא"ש דס"ל דאין קטן וקטנה זוכי' לאחרים דאינם בדנפשי' לזכות בכח עצמם, וכ"ז בממון וכדומה, אבל בגט דיש לה לקטנה יד לקבל גיטה דילפי' מקרא מדאצטריך למעט א"י לשמור גיטה ש"מ דכל שיודעת מקבלת גיטה ולא שייך משום דדעת אחרת מקנה וקונה לה דהא מתגרשת בע"כ וחוב הוא לה, אלא שהתורה נתנה לה יד לקטנה לגרושין כגדולה וכיון דאיתא בדנפשה בדין הוא שתעשה שליח ג"כ לולי דליכא עדות למעשה קטן והוצרך הרמב"ם לטעמא דידי', ונפקא מיניה דשליח הובאה יכולה לעשות וא"ש הכל בעזה"י, וזו ראיה ברורה לדברי קצה"ח בכוונת הרמב"ם ודברי אלקים חיים הנה, ואם גם גמר דבריו נתפוס מ"ש מכח קושייתו מ"ש ממטלטלי' דלאחר התקנה קונה באמת גם מטלטלי' מדאורייתא, לפ"ז בנדון שלנו כיון שקונה הקטן האתרוגים מדאורייתא ומכירתו רק דרבנן א"א לקנות ממנו כמו נותן אתרוג במתנה לקטן לשיטת הרמב"ם: אמנם כן גמר דבריו לא נתפוס כי מ"ש ביישוב הקושי' שנתקשה בה והעלה הגם דקטן לאו בר נתינת דמים הוא משום דיוכל לחזור בו היינו קודם שתיקנו חכמים דמכירתו מכירה ונתינתו נתינה במטלטלי' אבל לאחר התקנה דמכירתו ונתינתו מהני מדרבנן שא"י לחזור המוכר גמר ומקני לי' וזוכה לו בתורת זכי' וקונה קרקע וה"ה מטלטלי' מדאורייתא, ולא נראים לי דבריו בזה מלבד דלא נראה כן מדאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי' נראה דבמקרקע לא מהני גם אחר שתקנו דמקחן מקח במטלטלי' וגם במטלטלי' אינו רק מדרבנן כמו ממכרן ממכר דאינו רק דרבנן גם אחר התקנה ועוד אני קורא תמה עליו מ"ש דאחר התקנה דא"י לחזור מנתינת מעות שנתן למוכר סומך המוכר דעתו להקנות לו ולזכות עבורו, הא הה"מ מפורש כ' דוקא המוכר א"י לחזור אבל הקטן יוכל לחזור, וטעמא דהה"מ נראה דס"ל דוקא כשהוא זכות גמור זוכה לו המוכר דזכין לאדם שלא בפניו, אבל כל שיש חוב ואפי' קצת חוב לא יוכל לזכות לקטן ואפי' מרוצה לכך דקטן הו"ל כשלא בפניו דאין לו דעה לברור טובתו וחובתו וא"י להבחין בין טוב לרע לו כ"כ, לכן כ' דקטן יוכל לחזור כל שעה ולולי כן הו"ל חוב לגבי', ולא דמי' למתנה בד"א מקנה לו שקונה מדאורייתא מטעם זכי' כהנ"ל הגם דבמתנה איכא קצת חוב דשונא מתנות יחי' ובקטן בעי זכות גמור ועיי' תוס' כתובות י"א ע"א בסופו, י"ל דהא דשונא מתנות יחי' ומכלל הן נשמע לאו וכמו שאמר ר"א כד הוו משלחו לי' אמר לא בעי לכו דאחי', זה דוקא בגדול דבר עונשים הוא, והוא בר קנין ובר דעה יש לו למנוע שלא לקבל מתנות באדם ולסמוך על ה' אבל בקטן לא שייך כ"ז והו"ל מתנה זכות גמור, אבל כשקונה בדמי זבינה אם לא יוכל לחזור לא הוי לי' זכות גמור מכל צד עכ"פ דאין לו דעת והסכמה כגדול הו"ל חוב דאולי ישוב מדעתו ויתחרט אח"כ ואפשר אפי' חוב גמור הוא משא"כ גדול כשמסכי' בלבו לעשות דבר מתבונן תחלה ועומד בדעתו ובעשיתו, ונ"ל לעשות סמוכים לסברת הה"מ מדברי רמב"ם עצמו שכ' דקטן כשלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין וכו' ומה דסיים ואין חבין שפת יתר הוא דבמ"ש דזכין לאדם סגי דמשו"ה קונה, ונראה דרצה בזה דאין חבין שלא בפניו לאורויי דמשו"ה בעי שיהי' זכות גמור בלי צד ונדנוד חוב ונ"מ דקטן יוכל לחזור בו בכל עת שירצה כנ"ל: ולהיות כן דיוכל לחזור עכצ"ל דסתם מוכר לקטן יודע כי הקטן יוכל לחזור ואדעתא דהכי מכר לו וסמך דעתו ולא דמי למ"ש הרא"ש בכתובות ומה דמייתי קצה"ח עוד שם מרמב"ם עצמו ולקושיתו דא"כ מטלטלי' נמי יקנה מדאורייתא לק"מ לפמ"ש דבקרקע מהני משום דקטן יוכל לחזור וזכות גמור הוא לו וזה דוקא בקרקע דלא תקנו חכמים בקרקעות מידי כי לא מצאו בקרקעות תיקונו של קטן אדרב' האריכו הזמן עד בן עשרים, ואם קנה בקטנותו ל"מ רק משום דזכין לו שלא בפניו ממילא הקטן יוכל לחזור דאל"ה הו"ל חוב, ואם המוכר מתנה ע"מ שלא יוכל הקטן לחזור בטלה המכירה לגמרי, אבל במטלטלי' שתקנו חכמים לתועלת הקטן שממכרו ממכר והם אמרו שלא יוכל לחזור כדי שימכרו לו דאם יהי' יוכל לחזור לא ימצא בקל מי שימכור לו ותהי' ידו על עליונה שיחזיר בכ"ע שירצה וידרוש דמים בחזרה מאתו, וכיון שתקנו דא"י לחזור שוב הו"ל חוב לקטן וא"א שיזכה לו המוכר מטעם זכי' לכן ל"מ מדאורייתא כלל רק מתקנה בעלמא, ונהפוך הוא ממ"ש הקצה"ח דקודם התקנה הי' אפשר שיקנה מטלטלי' מדאורייתא, ולאחר התקנה מדרבנן הוא דקנה, חוץ אם ברצון המוכר הוא למכור לו בתנאי שיהי' הקטן יוכל לחזור כל שעה אין ה"נ דמהני מדאורייתא כמו בקרקע, וקמ"ל הרמב"ם בקרקע הגם שאמרו עד בן עשרים מ"מ קונה בקטנותו משום שיוכל לחזור בו כל שעה דבקרקע לא תקנו כלל וכ"ש מטלטלי' כשמתנה שיהי' יוכל לחזור בו, אבל בסתמא דא"י לחזור לא קנה רק מדרבנן, והדר דינא של פר"מ ני' כיון דקונה רק מדרבנן אפשר לקנות ממנו ולצאת י"ח מצות דיט"ר דאורייתא: ואחרי שובי ונתיישבתי ביותר נחמתי כי דחיתי דינו של קצה"ח, הגם דדחינו דבריו דהעלה דלאחר התקנה קרקע ומטלטלי' שוין דקונה מדאורייתא, ואנן בררנו דנהפוך הוא קודם התקנה הי' קונה מטלטלי' מדאורייתא ולאחר התקנה רק מדרבנן חוץ כשמתנה נגד תקחז"ל דתקנו דקטן א"י לחזור, אבל בכל זאת נ"ל דקם דינו של קצה"ח דסוף כ"ס קונה המטלטלי' מדאורייתא גם לפי תקון חכמים דא"י לחזור והוא מטעמא דידי ולא מטעמ' לפמ"ש דמשו"ה לא קנה מדאורייתא במטלטלי' מטעם זכי' לאדם משום שא"י לחזור מנתינת דמים הו"ל חוב, הגם שתקנו חכמים כן לטובת הקטנים וראו כי זכות הוא לקטנים היינו לכלל קטנים תק"ח הוא משום כדי חייו, אבל יש בו חוב לכ"א ועכ"פ צד חוב יש בו, מ"מ כיון שסוף כ"ס אין יוכל לחזור בו מתק"ח וכיון שא"י לחזור בלא"ה שוב איכא זכות לקטן שיזכה לו המוכר מטעם ד"א מקנה לו מכח שזכין לאדם לטובתו וטוב לו לקטן שיהי' שלו מדאורייתא מאם אינו שלו רק מדרבנן לפי שיטת הרמב"ם ודעימי' דקנין דרבנן לא מהני לעניני דאורייתא וכיון דלית בי' שום צד ונדנוד חובה דבלא"ה הקנין קיים בכל תקפו מתק"ח הדר הו"ל זכי' זו זכות גמור וקונה המטלטלי' כמו שקונה הקרקע כנלפע"ד ברור לדינא: ונבוא לנדון שלנו, דהדין מתחלק לפי הענין הקני' היינו ממי קנה אם קנה מישראל קנה מדאורייתא כיון שאין בו צד חובה זוכה המוכר לו מטעם ד"א מקנה לו ומשום זכי', וא"א לקנות ממנו לצאת ביט"ר י"ח מדאורייתא, אבל אם קנה מסוחר נכרי אין קנוי לו לקטן רק מדרבנן דנכרי לאו בר מזכה הוא כיון שאינו בשליחות כלל