כתב סופר אורח חיים רמז

ד' חטאות, ר"מ אומר אם היה שבת והוציאה בפיו חייב ה' ומפרש הירושלמי כגון שמוציא באותה אכילה כגון שהיה ראשו מונח ברה"י וגופו בר"הר והוציאו מרה"י לרה"ר ע"י בליעה עיי"ש, ונ"ל דכך כוונת ר' יוסי כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר היינו שהוציאה בשעת אכילה ע"ד הנ"ל שעושה עבירה בשעה שעושה מצות דאכילת מצה ועי"ז עושה עבירה לא יצא בתמיה' בוודאי יצא ודומה ממש לקרוע בשבת שעושה עבירה בשעת המצוה כיון שאין העבירה מעלה למצוה ליכא משום מהב"ע בשהוציא המצה כיון דאפשר לו לקיים המצוה בלא"ה בלי שיהיה מונח ראשו ברה"י וגופו ברה"ר כן קורע כיון שאפשר לו למחר ולאו מצות היום היא כנלפע"ד פי' נכון פרוש כשמלה בעזה"י: ויש לעיי' עוד לפי דכייל לנו תשוב' פ"מ ומובא והסכים עמו בח"ס חאו"ח דיוצא ידי מצוה בהנאת גרונו א"כ כבר יצא ידי מצוה קודם העבירה קודם שנכנס לבטנו פשיטא דאם העבירה באה אחר שקיים המצוה דליכא משום מהב"ע כשעושה העבירה אח"כ, חוץ משנאמר שהי' מקום הנאת גרונו ברה"ר וזה רחוק, וי"ל דר' יוסי כר"ל ס"ל דתליא באיסורים בהנאת מעיו וכן לצאת ידי מצוה, הגם דבעו קומי' דר' יוסי מדאמר ר' יוחנן דמצה גזולה אין יוצאין בה ור"י ס"ל בהנאת גרונו תלי', מ"מ ר' יוסי לעצמו ס"ל כר"ל ולגרמי' הוא דמדמה קורע למוציא מצה מרה"י לרה"ר, ויש לדייק קצת מלשונו כן דדייק ואמר כך אני אומר ודאי לר' יוחנן אין דמיון זה לזה אבל כך אני אומר דס"ל לדידי דבהנא' מעיו תלי' וא"ש ועיי': ונחזור ונבוא אל שער המלך מ"ש דבירושלמי מתרצת' גם הא דאין ממעטי' ביו"ט ואם מיעטן כשר, למ"ש עדיין הקושי' במקומו עומדת דהא לולי העבירה לא היה אפשר לעשות המצוה מצוה דיומא, ל"מ באשחור ביו"ט דא"א בלי עבירה, אפי' אשחור בעי"ט דהי' אפשר למעט קודם יו"ט מ"מ כיון שנכנס י"ט ולא מיעטן קודם א"א לעשות המצוה עכשיו בלי עבירה והו"ל מהב"ע כמו גזל מצה וכיוצא בו, וע"כ הטעם משום דעבירה כבר עברה קודם שעושה המצוה, וירושלמי מדמה תחלה קורע למצוה גזילה כי בשניהם העבירה בשעה שעושה המצוה, והוצרך לחלק כחלוקו והדברים פשוטים וברורים, ולא הארכתי אלא להוציא הדברים מלבות הבאים אל שער המלך, כי במח"כ קדושת תורתו אין בדבריו אלו מעדני מלך, וה' יראנו נפלאות והדרך אשר נלך, יישר כוחך וחילך, הכ"ד חותנך חותם בברכת אהבה. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק פ' בראשית תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכח שלום וכ"ט ושמחת החג לידיד נפשי רב חביבי הרב הגאון הגדול, מעוז ומגדול חריף ובקי בחדרי תורה, לוחם מלחמת ה' שערה כש"ת מו"ה יוחנן שפיץ נ"י אב"ד דק"ק טאב יע"א: גי"ה קבלתי ביום אתמול מחרת יה"כ ומר פר"מ ני' דרש סמוכים בתורה ובדק לן ע"ד נער א' בקהלתו שלא הגיע לי"ג שנים שלמים והוא חריף ובקי במו"מ וקנה אתרוגים כדי למכרן כדרך התגרים שקונים ע"מ למכור, ופשוט בעיני כבודו דיכולים לקנות ממנו לצאת ביט"ר אפי' לדעה ראשונה שבמחבר סי' תרנ"ח סעיף ו' שאפי' הגיע לעונת הפעוטות לא לקנו לי' והיא שיטת הרמב"ם דס"ל דקונה מה"ת דדעת אחרת מקני לי' מה"ת וא"י להקנות לאחרים רק מדרבנן כמ"ש הלח"מ בהלכ' לולב, כ"ז דוקא אם מקנה לקטן במתנה אבל קטן שקונ' דרך מקח וממכר קניתו רק מדרבנן שתקנו לפעוטות כמ"ש הה"מ הלכ' מכירה פכ"ט הלכה א' דוקא במתנה קנה מדאורייתא אבל בקני' לא דקטן לאו בר מיהב זוזי הוא, וכיון שאין קונה אלא מדרבנן מהני מכירה דידי' לצאת בו י"ח ביט"ר דאתי' מכירה דרבנן ומפיק קנין דקטן דרבנן, ופלפל פר"מ ני' בביאור השיטות של הר"ן וריטב"א בסוכה במקומו, והנה מתחלה הי' נ"ל ג"כ בפשיטות כמ"ש פר"מ נ"י אבל אחר עיוני לפי מסת הפנאי ראיתי כי יש לעיין בהא מלתא טובא, והוא ע"פ מה שראיתי אחרי רואי מ"ש בקצה"ח סי' רל"ה אות ז' דהוכיח דמ"ש הרמב"ם שם הלכה י"א דקטן שקונה קרקע והחזיק בה ה"ה שלו משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא מדאורייתא דהא ליכא תיקון חכמים בפעוטות בקרקע וע"כ מדאורייתא הוא ומשום דזכין לאדם, וביאר דס"ל לרמב"ם הא דד"א מקנה לקטן קונה מדאורייתא לאו משום דאית לי' לקטן יד לקנות אלא דהא גופי' משום זכי' דמקנה לו זוכה לו כמו שזכין לקטן שלא בפניו וס"ל לרמב"ם שהוא מדאורייתא הגם דאין שליחות לקטן מה"ת ואין זוכה לאחרים מ"מ אפשר לזכות לו דזכי' לאו משום שליחות ממש הוא הגם דקטן לא בר מיהב זוזי הוא כמ"ש הה"מ בקנין מטלטלי' דל"ק רק מדרבנן היינו קודם תקנתא דרבנן דמקנה ונותן במטלטלי' לא סמכה דעת המוכר כיון שיוכל לחזור בו כל שעה אבל מאחר דאמרו רבנן דמתנתו ומכירתו מהני וא"י לחזור מהני מכירה דידי' מדאורייתא משום דמוכר זוכה לו בתורת זכי' אלו דבריו ז"ל: והנה מ"ש בטעמא דרמב"ם דס"ל דעת אחרת מקנה ג"כ הוא משום זכי' מלבד דמוכח מתוכו ממ"ש משום דזכין לאדם, נראה דס"ל דד"א וזכין לקטן שלא בפניו הכל מחד טעמו דלא כעהרי"ט דמפרש כוונת הרמב"ם משום ד"א מקנה מדאורייתא הוא דקטן בר קנין הוא כשדעת אחרת מקנה לו, מלבד כ"ז נ"ל ראי' ברורה דכן שיטת הרמב"ם והוא ממ"ש פ"ו מגרושין הלכה ל"ט דמשו"ה קטנה א"י לעשות שליח משום דבעי עדות ואין עדות למעשה קטן והראב"ד השיג עליו דאין שליחות לקטן בלא"ה, והלח"מ הקשה ממה דפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכ' שותפי' דקטן אינו עושה שליח ולא נעשה שליח הא בממון ל"ב עדות, ופ"י גיטין ס"ה ע"א במתני' קטנה שאמרה הקשה איך קטנה מקבלת גיטה הא בעי ע"ח או ע"מ הא אין מעידין על הקטן, ולדידי לק"מ דע"ח וע"מ אין עדותן על מעשה האשה דבע"כ מיגרשה כשיגיע לידה או לחצרה ואין העדות על מעשה דידה אלא על מעשה הבעל שנתן גט לאשתו ומעידין על מעשה הגדול משא"כ אם הקטנה עושית שליח קבלה דבעי עדים דעשאתה שליח קבלה שפיר כ' הרמב"ם דאין מעידין על הקטן שאינו בר דעת, ומה"ט ג"כ אין קטן וקטנה נעשין שלוחים היכא דבעי עדות שקבלו עליהם להיות שלוחים שאין מעידין על קטן על מה שעשה שאינו בר דעת ופשוט, אבל נכון אשר דבר הפ"י ומראה מקום שם למ"ש ביישוב הרמב"ם בדף ס"ה ע"א בד"ה תוספת ד"ה נערה המאורסה לרמב"ם כיון דקטנה אית לה יד לקבל וכיון דשייכ' בדנפשה יש בכחה ג"כ לעשות שליח כמ"ש תוס' ס"ד ע"ב ד"ה שאני שתופי מבואות וקשה הא במתני' מבואר דקטנה א"ע שליח לכן התחכם הרמב"ם והמציא טעם משום דאין עדות על קטן שאינו בר דעת גמור ומיישב בזה קושי' לח"מ ממ"ש הרמב"ם בהלכ' שותפי' דקטן א"ע שליח הגם דל"ב עדים התם טעמא אחרינא איכא דליתי' בשליחות משום דליתי' בדנפשי' אלו דבריו ז"ל: והנה דבריו נכונים ואנו אין לנו יישוב אחר על מה שהצריך הרמב"ם טעם דעדות בקטנה, אבל קושי' לח"מ לא נתיישב בזה דהא גילה הרמב"ם דעתו בהלכ' לולב דס"ל דעת אחרת מקנה מדאורייתא הוא כדס"ל לתוס' גיטין ס"ד ע"ב וכדס"ל לרשב"א שם מכח הוכחה א"כ קטן איתא מדאורייתא בנפשי' ע"י ד"א מקנה ומה"ט ס"ל לתוס' דה"ה דיוכל לזכות לאחרים דאיתא בדנפשי' ע"י ד"א מקנה לו וקשה לרמב"ם דס"ל ד"א מקנה מדאורייתא ולמה לא יוכל להיות ולעשות שליח בקניני ממון, חדא ועוד קשה לי על יישובו של פ"י הא פסק הרמב"ם בהלכ' מכירה דזוכה לנפשו ואין זוכה לאחרים כשמואל דלא כר"י אמר רב אסי ותוס' כ"כ בטעמא דרב אסי דס"ל דזוכה לאחרים ושמואל דס"ל לתוס' דזוכה לאחרים רק מדרבנן ע"כ צ"ל דס"ל דקטן גם במה דאיתא בדנפשי' אינו נעשה שליח, ותוס' ס"ל להלכתא כרב אסי כמ"ש הרשב"א על שם תוס', אבל הרמב"ם הרי נקיט להלכתא כשמואל וס"ל אפי' מדרבנן אינו זוכה לאחרים כי כן ה"ה לענין גט קטנה הגם דמקבלת גיטה א"י לעשות שליח מצד דאין שליחות לקטן ולמה לי' לרמב"ם טעמא משום דליכא עדות על מעשה קטן, ונראה מדברי פ"י כי הי' בהעלמה ממנו לפי שעה הא דרמב"ם הלכ' לולב דדעת אחרת דאורייתא ואנחנו שידענו נסתר יישוב שלו: ומתחלה עלה במחשבה לפני ליישב ולקיים יישובו, בהקדים דברי פ"י עצמו שבדף ס"ד ע"ב בד"ה בא"ד וי"ל דאין למעט קטן דביאר כוונת תוס' דלא תקשי ממ"ש לעיל כ"ב ע"א דשאני קטן וקטנה דאית' בדנפשי' וגם יש לה שליחות דאב שלוחה הוא ואיירי בה קרא ונתרבה מושלחה דעושה שליח הגם דקרא בקטן לא איירי משום דאין קדושין לקטן עיי' בו, והנה מ"ש דאב שלוחו דקטנה יש לגמגם דאינו שלוחה שעושי' היא אלא דתורה מינה אותו והוא כעין שליח שהיא מתגרשת והוא מקבל גט, ביותר הי' יוכל לומר דקרא בשליחות דקטנה ג"כ איירי לשיטת הרמב"ם דאשה עושה שליח הובאה דידו כידה בקבלה רק שאינו מגורשת עד שיגיע לידה ושליח הובאה א"צ עדים כמבואר ממילא יכולה קטנה לעשות שליח כזה וכ"כ הפ"י בעצמו דף ס"ח במתני' וכיון דקרא בקטנה ג"כ איירי לענין שליחות הובאה מיהת שפיר ילפי' לה שליחות מקרא וה"ה לקטן, ומ"מ יפה עשה הפ"י שנדחק משום דאב כשלוחה, דלתוס' לשיטתם א"א במרווח משום דעושי' שליח הובאה דנראה דתוס' לית לי' כרמב"ם דאשה עושה שליח הובאה שיהי' כידה ממש, ואמינא לה ממ"ש ס"ה ע"ב ד"ה גיטא לא הוי עד דמטא וכו' שכ' תירוצים שונים ולא כ' בפשיטו' דהוא שליח הובאה שלה עד מתא מחסי' וכ"כ הר"ן אחר שכ' תירוצי תוס' כ' לרמב"ם א"ש בפשוט דהוא שליח הובאה שלה, ומדלא כ' תוס' כן ש"מ דל"ל כרמב"ם וצריכי' לתוס' דברי פ"י, אבל לרמב"ם לא צריך לכ"ז דא"ש הא דרב אסי דקרא דושלחה גם בקטנה קאי לענין שליח הובאה: והנה מ"ש דה"ה קטן דילפי' מקטנה הגם דקרא בקטן לא קאי דאין לו קדושין יש לשדות בי' נרגא למסקנת ש"ס ב"מ יו"ד דכ"ע ס"ל