כתב סופר אורח חיים רמו

איסור אכילה דרבנן, ואפשר בהא ס"ל לרש"י ור"ן דליכא משום מהב"ע, אבל מן המרדכי מוכח דגם כה"ג איכא משום מהב"ע: והנה לשיטת ר"ת דס"ל דגם אחר שקנהו הגזלן איכא משום מהב"ע הגם דעכשיו ליכא עבירה כיון שבא לידו מתחילה בעבירה, ה"נ אם מיעטן ביו"ט כיון שבא ע"י עבירה ולולי כן לא היה יוכל לקיים המצוה בזה איכא משום מהב"ע קשה מהא דאין ממעטין ביו"ט, וצ"ל דס"ל כשיטת רש"י סוכה ותוס' שבת דאין ממעטין אינו רק איסור דרבנן דמחזי כמתקן, וס"ל דבאיסור דרבנן ליכא משום מהב"ע דלא כרש"י ור"ן פסחים, ורא"ש שבת דס"ל דהוא דאוריית' צ"ל דס"ל כשיטת ר"י ועי', ואפשר עוד דר"ת מפרש עבר ומיעטן בשוגג כשר ולשיטתו בספר הישר אזיל דבשוגג ליכא משום מהב"ע, וכן נראה שהוא שיטת המרדכי דמביא ראי' מעבר ומיעטן וכ' דמשמע אפי' מזיד, נראה דאי בשוגג ליכא ראיה דבשוגג ליכא מצוה הב"ע, אלא דמשמע לי' עבר היינו במזיד, ואינו מוכרח דמצינו כמה פעמים עבר בשוגג ג"כ דגם בלא דעת נפש לא טוב, ואפשר דמשמע ליה למרדכי משום דאין ממעטין היינו במכוין והדיוק הא מיעטן במזיד ג"כ כשר, ועוד מדקאמר הא עבר ומיעטן, הול"ל הא מיעטן כשר משמע לי' דדייק ש"ס כ"כ לומר דאפי' עבר במזיד ג"כ כשר, ואגב קמ"ל דאפי' במזיד ליכא משום מהב"ע, ומ"מ אין בכל זה הכרח כ"כ עד שנוכיח דר"ת ס"ל דבאיסור דרבנן ליכא משום מהב"ע דלא כרש"י ור"ן די"ל דר"ת הולך לשיטתו דבשוגג ליכא מהב"ע, אבל במזיד גם בדרבנן איכא משום מהב"ע דגרע משוגג בדאורייתא דעושה בשאט נפש איסור דרבנן, אמנם כן תוס' ע"כ ס"ל דגם בשוגג איכא משום מהב"ע, דהא הקשה ממצה של טבל הקישא ל"ל והא צריך כשאכל בשוגג וע"כ דפשיטא לתוס' דלא כר"ת בס' הישר, וצ"ל כמ"ש לפי שיטת ר"י דאחר כלות העבירה ליכא משום מהב"ע וא"ש דתוס' בסוכה שם אזיל בשיטת ר"י כמו שהאריך שם ולבסוף מביא דר"ת אית ליה שיטה אחרת, והמחבר דנקיט ברס"י תרמ"ט כשיטת ר"י א"ש הא דמיעטן דכשר, והא דסי' תקפ"ו ודסי' תרס"ד, ולא מוכח דס"ל באיסור דרבנן ליכא משום מהב"ע ומסתמא לא יחלוק על רש"י ור"ן ומרדכי אלא כיון דנקיט להלכת' כשיטת הב"י אתי' לי' שפיר דבכל הנהו ליכא משום מהב"ע, זה שעלה במחשבה לפני בביאור הענין: וכאשר בינותי בספרים באתי אל שער המלך מצאתי בהלכת לולב פ"ז הלכה ה' יושב על מדוכה זו מה טעם יש במצוה זו דיוצא כשבא' בעבירה דמיעט ביו"ט, והוא פותח שערי בינה מסברתו דלא אמרי' דלא יצא רק כשעושה עבירה בשעה שעושה המצוה כמו מצה של טבל וגזול משום שבכל שעה עובר במצות השבה משא"כ כאן שכבר עבר העבירה, ושוב הראה על תוס' ר"פ לולב הגזול דכ' דבאשירה דמשה ליכא משום מהב"ע דאין העבירה גורמת המצוה ולא כ' משום שהעבירה כבר עברה ש"מ דל"ל לחלק כהנ"ל וטרח למצוא טעם אחר עיי"ש, ודבריו מאוד נפלאו ממני איך היה בהעלם ממנו לשעה מ"ש דדוקא בגזילה שבכ"ש עובר במצות השבה איכא מהב"ע זו היא שיטת ר"י דס"ל דלאחר שקנה ליכא מהב"ע מה"ט שהעבירה כבר עברה אבל הר"ת לא ס"ל כן דס"ל דגם אחר הקנין איכא מהב"ע משום עבירה שכבר עשה מתחילה, ותוס' דכ' גבי אשירה משום שאין העבירה גורמת למצוה ולא כ' משום שכבר עברה דרצה לומר טעמא דמפיק גם לשיטת ר"ת, ופלא על חכימן דיהודאי דכל רז לא אניס ליה שהעלים עין במקומו בדבר הגלוי לכל עין רואה: ומ"ש עוד שם ששוב מצא במרדכי שמביא ראי' מאין ממעטין ולא כ' טעם, ושוב ראה בירושלמי פרק האורג בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דא"י בה ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא איהו דקעבר ומעתה מיתרצה האי קושי' ומהתימא על המרדכי ז"ל אמאי לא הביא ראי' מירושלמי הלז כי משם בא דכל שאיסורו מחמת ד"א לא מפסל משום מהב"ע אלו דבריו ז"ל, גם דבריו בזה תמוהים לי מ"ש דבירושלמי מתרצתא גם זה דד"א גרם, מדבריו נראה כי סבור הוא בכוונת ירושלמי משום דיומא קגרים אסורא ולא מחמת עצמו איכא אסור' כמו גוזל מצה והה"נ אם ממעט ביו"ט דיומא קגרם, ואין בזה טעם וסברא, האמת שכן חלקו באי עבד ל"מ עיי' סמ"ע וט"ז ח"מ סי' קל"ח, ושם ענין אחר הוא דל"א כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ רק אם המעשה עצמו אמרה תורה שלא תהיה א"ע ל"מ נגד מה שאמרה רחמנא דלא תעבוד ולא תהיה דבר הזה, משא"כ קונה ומוכר בשבת שלא אמרה רחמנא שלא תהיה עיקר הדבר, אלא שבמקרה עשה דבר זה בשבת כה"ג ל"א כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ והחילוק מבואר, אבל כאן לענין מהב"ע לאו משום כ"מ דא"ר וכו' אתי' עלה אלא משום דמצוה כזו שנעשה בעבירה מתועבת לפני ה' מה לי אם היום גורם העבירה או לא סוף כ"ס מתועב הוא לפני ה', וכוונת הירושלמי הוא לחלק בין מצה לקורע בשבת, דגזל מצה העבירה גורמת למצוה שתהיה דלולי העבירה לא היה אפשר לקיים המצוה במצה זו, משא"כ קורע בשבת הלא בשבת א"צ לקרוע כיון שאסור לקרוע בשבת ונדחה ליום א', והוא הקדים ועשה בשבת באיסור מה שאין מחוייב לעשות ואם נימא מהב"ע היא ולא יצא צריך לקרוע ביום חול לאחר השבת, וכיון שאותה המצוה עצמה שעשה היום היה אפשר ואפשר לו לקיים בחול ויצא כל חיובו אין העבירה גורמת למצוה כלל כה"ג ליכא מהב"ע כיון שאין לעבירה שום שייכות כלל למצוה ודומה למ"ש תוס' בלולב של אשירה כיון דאין לעבירה שייכות ותועלת למצוה ליכא משום מהב"ע וכן פי' המפרש בירושלמי וי"ל הא דקורע עדיפא מאשירה דבאשירה מתועבת בעצמותה שנעבד בה וכ"ש אם נטעה מתחילה לכך ונתגדלה באיסור והיה קשה לתוס' דמצוה שנעשה בה תהיה שנוי לה' והו"ל כמצוה הב"ע, וכ' דמ"מ הגם שהלולב בעצמו מתועב מ"מ יצא כיון שהיה אפשר בלא"ה שלא היה נטעה כדי לעבדה ולא נתגדלה באיסור, אבל קורע בשבת דליכא תיעוב בחפץ עצמו רק מקרה לא טהור הוא שקרע בשבת קילא טובא מאשירה, ולק"מ מה שהקשה המפרש על תוס' סוכה וביותר על רשב"א דמביא ירושלמי והקשו ומתרצי הא דאשירה, ולא הביאו כי כן מפורש בירושלמי, ולמ"ש לק"מ כי אשירה גריע טובא מקורע בשבת, ודמי' יותר לגזל מצה דמתועב לפני ה' מפני שע"י שגזל מקיים המצוה ולא משום שהחפץ מתועב ומחלק הירושלמי משום שאין העבירה גורמת למצוה כנ"ל נכון ופשוט: ועיי' ש"א סי' צ"ט שהקשה על הרמב"ם בפ"ט מהלכ' אסורי מזבח הלכ' ט' דכ' דל"י בחדש וטבל משום מהב"ע, והוא נגד הירושלמי הנ"ל דקורע בשבת ליכא מהב"ע וכמ"ש תוס' ר"פ לה"ג כיון דאין העבירה גורמת המצוה הנה פשיטא לי' לש"א בכוונת הירושלמי כפירושו של המפרש והקשה על הרמב"ם מחדש וטבל שאין העבירה גורמת המצוה, ודבריו תמוהים דבחדש וטבל לא כ' הרמב"ם ה"ט דמהב"ע אלא על ערלה וכ"כ וכמ"ש המל"מ דרמב"ם מוסיף טעם בשנים אלו מלבד משום דבעי מן המותר איכא עוד טעם משום דהוי מהב"ע, ובשנים אלו בוודאי איכא משום מהב"ע דלא לבד שהמצוה בעבירה אלא גרע טובא שהעבירה באה ע"י המצוה, דע"י שעושה מצוה ויוצא י"ח נהנה ואם לא יצא לא יעשה איסור שלא נהנה, וכה"ג כ' רמב"ן ביבמות בסנדל של ע"ז למ"ד מצות ליהנות ניתנו ל"י דאם נימא יצא עשה עבירה ואם ל"י לא נהנה וליכא עבירה ועיי' ט"א ר"ה כ"ח, והא"ש בזה מה דצ"ע על הרמב"ם שם דסותר שיטתו שם דבקרבן גזול ליכא משום מהב"ע דס"ל כר"י בפ' הניזקין וכן שיטתו בהלכ' לולב לפי שמפרשו הכ"מ דפוסק כשמואל דל"ל מהב"ע כלל, ולמה פסק של ערלה ושל כ"כ פסול משום מהב"ע ולמ"ש א"ש דכה"ג שע"י המצוה באה העבירה לכ"ע לא יצא, וא"ש הקצרתי ועיי': ויש לעיי' ולהקשו' מברייתא שבת ק"ה ע"ב הקורע אע"פ שחילל שבת חייב שיצא ידי קריעה, וכ' תוס' כיון דיצא מתקן הוא וקשה נימא דלא יצא כדי שלא יהיה מתקן ולכ"ע עבירה הבאה ע"י מצוה לא יצא כמ"ש לרמב"ם, אלא דלרמב"ם לשיטתו דכ' בפי' משניות שם ובחבורו דמתקן הוא משום ששך יצרו וחמתו ועיי' בתויו"ט א"ש כמובן, ולתוס' שם י"ל דלא ס"ל כרמב"ן ביבמות, עוד י"ל דוקא בשופר וכדומה דחובת היום הוא אמרי' דלא יצא שלא יעבור והיינו משום דמהב"ע כזו שעבירה באה ע"י מצוה לכ"ע לא יצא, אבל קורע דאפשר לעשות אותה מצוה למחר ומרצונו עשה באיסור כה"ג ל"א דלא יצא, הגם דאם נימא דל"י לא עבר דזה עצמו מה דאמרי' למ"ד דמצות ליהנות ניתנו דלא יצא לא ברצוננו תלי' מלתא דלא יצא כדי שלא יעבור, אלא כיון דע"י שיצא עושה עבירה מתועב' היא לפני ה' ולכ"ע יצא, וי"ל דוקא במצוה שא"א בלי עבירה משא"כ בקורע וכיוצא בו, הקצרתי ותן לחכם וכו': אמנם כן קשה על הרמב"ם לפי גרסת הה"מ ברמב"ם הלכ' לולב דשל אשירה פסול משום מהב"ע וכ"כ הרמב"ם מפורש בפי' המשניות ונראה דדברי הה"מ מכוונים לאמת בכוונת הרמב"ם בחבורו וצ"ל הגם דל"ל לרמב"ם מהב"ע בכ"מ, מ"מ אשירה שנטעה מתחלה לכך כמ"ש הה"מ היינו אשירה דמשה לרמב"ם לכ"ע איכא משום מהב"ע דמאיסי טפי לגבוה, אבל קשה מירושלמי דהאורג כיון דאין מצוה באה ע"י עבירה ליכא משום מהב"ע ודוחק לומר דש"ס דילן חולק עם הירושלמי בזה, ולמ"ש לעיל א"ש דאשירה גריעה טפי מקורע ועיי': עוד פש גבן לברורי ולהבין האמור בירושלמי שם בהא מלתא דאמר ר' יוסי וז"ל תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח ופי' המפרש בתמיה' וכי כך אני אומר וכו' אלא במצה גזולה אמרו כן וע"כ לחלק כמו שאמרתי דהתם אין עבירה בגופה, ובגזולה עבירה בגופה ע"כ, וצל"ע דאין דמיונו של ר' יוסי עולה יפה וראיתו אינה ראיה, דבוודאי אין במצה שהוציאה מרשה"י לרה"ר משום מהב"ע כמו גזולה, שכבר עברה העבירה קודם שעושה מצוה ואין העבירה גורמת כלל למצוה לא בתחלתה ולא בסופה ומה זה דמיון לקורע בשבת שעושה עבירה ע"י עשיית המצוה ובשעה שעושה המצוה, וכי ס"ד אם עבר עבירה אחריתא במצה או בלולב וכדומה שאין לה שייכות לקיום המצוה וכבר עברה שיהיה נדנוד מהב"ע אתמה ודמיונו של ר"י צריך ביאור, ונלפע"ד ע"פ ירושלמי שבתוס' כריתות במתני' יש אוכל אכילה א' וחייב עלי