כתב סופר אורח חיים כד

ציצית ל"ב לשמה לא דמי' לסתו"מ דבעינן כתיבה לשמה וא"ש נכון ושם בארה, ומ"ש תוס' על שם ר"ת דה"ה דלא תאגוד לולב בהגה"מ לא כ' משם ר"ת רק דלא תעשה ציצית, ולתוס' צ"ל דס"ל לר"ת דאגידת לולב למ"ד צריך אגוד בעי לאגודי לשמה, או דמדרבנן הוא ואכ"מ להאריך יותר: ויש להקשות על דברינו מברייתא דגיטין מ"ה הנ"ל דקתני סת"מ שכתבן אשה קטן ונכרי פסולי' משום וקשרתם וכתבתם ובחדא מחתא מחתינהו ולכללם יחד ובאמת יש חילוק בין אשה וקטן שכתבו לנכרי, דבאשה וקטן מהני אם ב"ק עע"ג ומכוין לשמה, הגם דאשה וקטן לאו ב"ק הם, משא"כ נכרי דל"מ כונת העע"ג דאדעתא דנפשי' קעביד ומכוין לשם דבר אחר דמבטל כונת עע"ג דמחשב לשמה, וי"ל עפ"י שיטת הרא"ש דל"א נכרי אדעתא דנפשי' קעביד רק בדבר שיש לו משך זמן, ואפשר להכשיר סת"מ עי"נ בעע"ג כשאין הנכרי כותב רק איזהו תיבות דאדעתא דמחשב כותב, ועדיין לא נתישב כל צרכו דמ"מ לא דמי לגמרי וצ"ע: והי' נ"ל מתחלה כי מצאתי מקום ישוב בדברינו למ"ש העט"ז שבש"ך סי' א' דכ' דשחיטת קטן פסולה משום דלאו ב"ז הוא והא דאחרים רואים אותו כשר משום דהם ב"ז ועיי' תבו"ש שצוח עליו מסברא מה יועיל אחרים רואין במי שלאו ב"ז הוא, ועפ"י שיטת רבינו יונה שבתשובת רשב"א דבשחיטה ג"כ מהני כונת אחרים ולפמ"ש דמהני ג"כ כונת אחרים המכוני' בכתיבת גט וסת"מ לענין ב"כ ושיהיה בוקשרתם, א"ש דברי העט"ז לכאורה. ואחר התבוננת כמעט רגע ראיתי כי טעיתי, הא תינח למען דבעי כונה לשחיטה י"ל משו"ה הקפידה תורה דמי שאין מצווה בוזבחת אין שחיטתו כשירה ממילא מהני כונת העע"ג כמ"ש, אבל לפ"מ דקיי"ל דשחיטה ל"ב כונה, ע"כ דגזה"כ הוא בשחיטה דבעי בר זביחה הגם דלא תליא בכונה, א"כ מה יועיל לנו כונת העע"ג סוף כ"ס העושה מעשה הזביחה ליתא בתורת זביחה, ותמיהת התבו"ש חוזרת, ואין עוזר, וכשל עוזר ונפל עזור: והנה הגם שהרחבנו הדבור דיש להמציא אופן להכשיר כתיבת קטן בעע"ג ומכוין לשמה והראנו לדעת כי כן לשיטת ר"י ורש"י לדעתנו מ"מ בוודאי אין לסמוך עכ"ז בכתיבת סת"מ דרבינו יונה יחידאי הוא ולא נמצא דבר מפורש באחד מראשונים וגם שיטת ר"י עצמה אינה ברורה אם ס"ל בשחיטה וכיוצא בו דל"ב דעת בעלים אי מהני כונת אחרים דלפי מה שמביאו הרשב"א בתשובה מהני, ולחי' רשב"א ל"מ, ורשב"א עצמו חולק בתשובה על דברי רבו, וכ' דעיקר כמ"ש תוס' דתלי' בניכר שעושה לשמה ועע"ג היינו שמלמדו, מ"מ מצאתי עצמי נעזר קצת לעשות מכ"ז סניף באופן שנבדק ולא נמצאו לו סימנים שהעליתי בתשובה כיון דמחוייב בקשירה מכח ספק, מדאורייתא ב"ק הוא, ועכשיו הדרנא בי משום ספק דלמא קטן הוא ולאו בר כונה לשמה הוא, וגם על מ"ש דב"ק הוא מדאורייתא מספק יש לפקפק, דבספק שמא בר חיובא הוא אפשר לכ"ע ס"ד מה"ת לקולא, ומשום לשמה אפשר בעע"ג שיזהירו לכתוב לשמה אבל עדיין לא יצאנו משום דלאו ב"ק הוא, דאפשר דאינו מחוייב מס"ד, לזה יש לעשות סניף וחזי לצרופי דעע"ג ילמדו לכתוב לשמה וגם העע"ג יכוין על כתיבת הקטן כונה לשמה דמהני גם לענין ב"ק כמ"ש, הגם דלא נסמוך ע"ז, אבל כאן דבלא"ה קרוב לנו דב"ק מקרי משום ספק, ונגד פקפוקנו דאפשר דאינו מחוייב מה"ת, נעשה עוד סניף שיטת ר"י ועפ"י דברינו רבת שבעה לה נפשינו ומכלכל, כי לא יצאה מתח"י קלקל, וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו' הנלפע"ד כתבתי ופר"מ י"נ הג' נ"י ישים עין עיונו על דברינו, וה' ישים עיניו עליו לטובה כאות נפש אוה"נ קשור בעבותות אהבה. פ"ב יום ג' ל"ב למב"י תרל"א לפ"ק הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה י דוד בכל דרכיו משכיל וד' עמו הולך בתומו עומד בצדקו ה"ה י"נ הרב המאוה"ג בע"פ עומד לתלפיות לוחם מלחמות ד' שערה כש"ת מו"ה דוד דייטש נ"י אבדק"ק בייטען יע"א במדינת פרייסען: בי"ה קבלתי והנני בעטי עט סופר להשיב מפני הכבוד להפיס דעתו הרמה על תמיהתו כי רבה היא בעיניו ובעיני והתפלא מאוד על מה ולמה אין אנו מניחי' תפילין ביוט"ש של גליות מאחר שאנו בקיאין בקביע דירחא, ומשום מנהג אבותינו בידינו ושמא יחזור לקלקולא אנו עושין יו"ט ואיך נדחה מ"ע דאורייתא דתפילין משו"ה והא גבי מת כחול שוי' רבנן, ולרמב"ם מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני ולא אלמוהו ליו"ט שני כ"כ לענין מת ומילה אלו דבריו. והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא ובינת נבונים נסתתר ממני, בזה, לפי שיטות רוב ראשונים דליכא איסור בהנחת תפילין בשבת ויו"ט ועיי' ב"י או"ח סי' כ"ט וסי' ש"ח, ובמחבר סי' כ"ט דהא דממעטי' שבת ויו"ט מתפילין היינו דליכא מצוה אבל איסורא נמי ליכא, והיינו כשאינו מכוין למצוה, אבל כשמכוין למצוה הוא עובר בב"ת דקיי"ל כרבא בר"ה כ"ח ע"ב דגם שלא בזמנו עובר כשמכוין, לפ"ז בזמן דלא היו בקיאי' בקביע דירחא בוודאי היו מניחים מספק דאורייתא, לא מבעי להפוסקים מצות אצ"כ ואין צריך לכוין לשם מצוה ויוצא מצוה תפילין אם חול הוא ואם יו"ט הוא אינו עובר בב"ת כיון דאינו מתכוין למצוה ולעבור שלא בזמנו בעי כונה אלא גם להסוברים להלכתא מצ"כ וצריך לכוין על תנאי אם הוא חול הרי הוא מניחם לשם מצוה ואם יו"ט הוא אינו מכוין למצוה כלל וכה"ג אינו עובר בב"ת דהא אינו מכוין למצוה רק כשהוא חול וכ"ז מבואר בש"ס ר"ה כ"ח ע"ב דמקשה אביי הישן בשמיני בסוכה ילקה וע"כ מצ"כ וכן בש"ס עירובין מקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכ' רש"י ואנן היכ' יתבינן בספק שביעי ספק שמיני, וע"כ דלעבור שלא בזמנו בעי כונה וכיון שאינו מכוין רק מספק שהוא שביעי ואם שמיני הוא לא בעי למיתב הוי כאינו מתכוין, כי כן בזמן דלא היו בקיאים הי' צריכים להניח תפילין מספק ע"ד תנאי הנ"ל ואיך עכשיו דבקיאים בקביע דירחא ומשום מנהג אבותינו שמא יחזור לקלקולא לא נניח תפילין הא כשיחזור לקלקולא ולא יהי' בקיאים ג"כ צריכים להניח תפילין יציבא בארעא וכו' גם למ"ש ב"י סי' ל"א בשם הזוהר וקבעו להלכה בשו"ע דיש איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט משום דמזלזל בחותם המלך, אין לומר דמה"ט בזמן דלא היו בקיאי' הי' אסור להניח תפילין דלמא יו"ט הוא ועושה איסור דמזלזל בחותם המלך, הא ליתא חדא הא דזוהר לאו דאורייתא הוא שנדחה משו"ה ספק מ"ע דתפילין דילמא לאו יו"ט הוא וחייב בתפילין מה"ת ועוד כיון שעושה מספק שמא לאו יו"ט איכא, אין בזה משום מזלזל בחותם המלך מספק שמא יו"ט הוא, כיון דמוכרח להניח משום ספק שמא חול הוא ליכא זלזול והקלות באות של יו"ט כמובן. ועוד בה שלישי' לפמ"ש המג"א רסי' כ"ט דליכא משום מזלזל בחותם המלך רק כשמניח לשם מצוה, אבל כשמניח שלא לשם מצוה ליכא זלזול, ועיי' פרמ"ג סי' ל"א באשל אברה' ס"ק ב' דבחוה"מ יניח ויתנה אם אני חייב הריני מניח לשם מצוה ואם איני מחוייב אין אני מניח לשם מצוה דליכא כה"ג משום זלזול בחותם המלך עיי"ש. א"כ בספק יו"ט כיון שמניחין לשם מצוה אם חול הוא וכשהוא יו"ט אינו מניח לשם מצוה ליכא משום זלזול, וכיון דליכא איסורא כלל בוודאי חייב להניח מספק דאורייתא: ודע מ"ש המג"א רסי' כ"ט ליישב סתירת השו"ע ממ"ש בש"ע סי' ל"א וממ"ש בב"י סי' ש"ח דליכא זלזול רק כשמניח למצוה והא דסי' ל"א כשמכוין למצוה, תמוה לי כשמכוין למצוה בלא"ה אסור בשבת ויו"ט משום דעובר בב"ת וכ"כ המג"א בעצמו רס"י ל"א ולא צריך הב"י לאסור איסור בשבת ויו"ט משום דמזלזל בחותם המלך והוא מן הזוהר, הא איכא איסור דבל תוסיף כשמכוין למצוה, ואיסור זה יוצא מש"ס ערוך דערובין ר"פ המוציא וצל"ע: והנה לכאורה תמיה' זו גם להסוברים דאיכא איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט מקרא מימים ימימה או מוהי' לאות וכן היא שיטת הרמב"ם כמ"ש ב"י בספק יו"ט ספק חול כדלא היו בקיאים בקביע דירחא היו מניחים תפילין דאתי ספק עשה ודחי איסור דהנחת תפילין ביו"ט דדלמא חול הוא וליכא איסור ומ"ע איכא. שבתי וראיתי דלק"מ דל"א עשה דוחה ל"ת אלא ודאי עשה דומי' דכלאים בציצית דוודאי מקיים עשה ודוחה ללאו ודאי, אבל ספק עשה אינו דוחה דדלמא אינו מקיים עשה ועושה איסור, ויש לי ראיה לזה ממה דהקשו תוס' בר"ה כ"ט בספק קרא ק"ש דחוזר וקורא וכדומה מספק דלמא כבר יצא י"ח ועובר על לא תשא, ואם ספק עשה דוחה ללאו לק"מ, וע"כ דס"ל בפשיטות דספק עשה אין דוחה ללאו, ועיי' תוס' שבת קל"ה ע"א ד"ה ולא ספק דוחה שבת דשם מוכח ג"כ דס"ל הכי דו"ק ותשכח: ועדיין יש לעיין לשיטת הרמב"ם דאיכא איסור בהנחת תפילין בשבת ויו"ט וס"ל ספק דאורייתא מה"ת לקולא אם מחוייב ומותר להניח תפילין בזמן דלא בקיעין בקביע דירחא ואפרש שיחתי. הנה מאז עלה במחשבה לפני והי' לי הרהורי דברים לשיטת הרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא בספק יו"ט ספק חול אם מותר לעשות מלאכה בב' ימים משום דכל יום ספיקא הוא ומותר בשניהם, או דילמא סוף כ"ס כשיעשה מלאכה בב' ימים בוודאי חילל י"ט ממ"נ ואסר מה"ת: והנה הרמב"ם בפ"ח משגגות הלכה ב' כ' או עשה מלאכה שבת וחול ועשה מלאכה בא' מהם וא"י באיזה מהם עשה וכו' וכ' הלח"מ מסתימות הרמב"ם דכ' שבת וחול סתם משמע אפי' ביה"ש ראשון מקרי אקבע איסורא כיון דחול ושבת לפנינו סמוכים זה לזה בה"ש דלא כתוס' כריתות דס"ל דוקא בה"ש של מוצאי שבת דיום השבת כבר אקבע עיי"ש. וכשאני לעצמי נ"ל איפכא דרמז הרמב"ם זה במ"ש שבת וחול ועשה מלאכה באחת מהם, מדהקדים שבת לחול והוא בה"ש של מוצאי שבת, דשבת תחילה ואח"כ חול, ואי ס"ל גם בה"ש דכניסת שבת אקבע איסורא ומביא אשם תלוי הו"ל לומר חול ושבת דאיכא רבותא