כתב סופר אורח חיים כג

בר קשירה הוא, ועיי' גיטין מ"ה ע"ב סת"מ שכתבן מין וכו' אשה וקטן וכו' ועיי' תוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול כותי שהקשה תיפוק ליה דנכרי פסול בלא"ה דאינו כותב לשמה ולא הקשה מקטן, דמקטן ל"ק די"ל דקמ"ל דאפי' עע"ג ומלמדו ומזהירו שיכתוב לשמה פסול משום דלאו ב"ק הוא, אבל מנכרי הקשה שפיר דאדעתא דנפשי' קעביד כבש"ס גיטין כ"ג ע"א, וא"ש נמי המרדכי דכ' דפסול משום דלאו ב"ק הוא דאפי' עע"ג ל"מ, ומהתימה על הנוב"י שהשיב לשואלו דבר בדינו של המרדכי ע"ד הסופרים שמניחים לכתוב מקטנים שהגיעו לחינוך ולא זכר השר כי בלי עע"ג ומלמדו ומזהירו בלא"ה פסול משום דלאו בני כתיבה לשמה הם. והנה כל היכא דלא בדקנו או דא"א למבדק אם חזקה דרבא אלימא בכ"מ וסמכי' עלה כמ"ש הנוב"י ובארתי באורך בתשובה הנ"ל, כמו דסמכי' על החזקה לענין דבר קשירה הוא כמו כן סמכי' ג"כ עלה לענין דבר כוונה הוא וכותב לשמה כמו אם ידוע שיש לו סימנים ולמד הדינים, דמיד שיגדל באותה רגע סמכי' עליו דב"כ לשמה הוא, אבל כשנבדק ולא נמצאו לו הגם דמשום וקשרתם י"ל דכשר כיון דבר קשירה מדאורייתא הוא, מ"מ נ"ל דפסול משום שמא קטן הוא ולאו ב"כ לשמה הוא חוץ בעע"ג ומלמדו ומזהירו כנלפע"ד: והנה מ"ש דכונת המרדכי דאפי' בעע"ג ומלמדו פסול משום דלאו בר קשירה מה"ת הוא, דעע"ג ל"מ רק שכותב לשמה אבל לא מהני לענין פסול שאינו ב"ק, האמת לדינא כן הוא מ"מ נלפע"ד דלאו מילתא דפשיטא הוא די"ל דגם לענין ב"ק מהני עע"ג ותלי' בשיטת הראשונים ואפרש שיחתי, ואקדים אקדמות מילין מילי טובא אשר חנני השי"ת בזה חדשים גם ישנים אעלה פה על הנייר בדיו: הנה הרשב"א חולין י"ב כ' בשם רבינו יונה דהא דמהני עע"ג בכתיבת גט ול"מ בשחיטה והיא קושי' תוס' שם ובגיטין כ"ב דעע"ג הוא המכוין על כתיבת חשו"ק לשמה ומהני כוונתו על מעשה דידהו זה כותב לדעת הבעל וזה העומד ע"ג מכוין לשמה, ודוקא במידי דא"א בלי ידיעת הבעלים כמו דא"א לגרש אשת חבירו בלי ידיעתו והכותב והמכוין שניהם א"א להם לגמור מעשה הגט רק ע"י בעל, יוכל הבעל למנות זה לכתיבה וזה שיכוין על כתיבתו של זה, משא"כ שחיטה, שהיא כשירה בלי ידיעת ורצון הבעלים ל"מ כונת העע"ג על מעשה שחיטה של חשו"ק שאין להם כונה, וכ' דבחליצה ל"מ עע"ג כיון דליתא בשליחות וצריך לעשות בעצמו ל"מ כונת האחר העומד ע"ג על מעשה החולץ וחולצת אלו דבריו ז"ל, וצ"ל הא דבנכרי ל"מ עע"ג שמכוין לשמה משום דנכרי מכוין לשם אחר כמ"ש רש"י גיטין כ"ג ע"א, ע"י כונתו מגרע כונת העע"ג דמכוין לשמה, ונ"ל משו"ה כ' רש"י דנכרי מכוין לשם אחר ולא כ' דנכרי אינו מכוין למה שאומר לו העע"ג וסתמא שלא לשמה כמ"ש תוס' שם, נ"ל דרש"י ס"ל ג"כ כרבינו יונה, הגם שכתב שם בעע"ג ומלמדו היינו בחשו"ק מהני עע"ג כזה שמלמדו הגם שאינו מכוין העע"ג על מעשה הכותב, מ"מ סגי במה שעומד עליהם ומלמדם ומזהירם, וש"ס מקשה נכרי נמי ומתרץ נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ואי פירושו דאינו ציית למה שאומרים לו וכותב סתמא, עדיין קשה כיון דמתני' ע"כ איירי בעומד ע"ג ומלמדו נכרי נמי הא איכא אופן דעע"ג מהני כשמכוין העומד ע"ג על מעשה כתיבה שלו שיהי' לשמה, לכן כ' רש"י דנכרי מכוין לשם אחר ומקלקל ומגרע כונת העומד ע"ג המכוין לשמה כנ"ל ועיי': ובחי' גיטין בלימוד הישיבה ישבתי בזה קושית הפ"י דף כ"ב על רש"י דמפרש דסוגי' אליבא דר"א קשיא קוש' תוס' הא לאו ב"כ נינהו דהא רש"י ס"ל לעיל ט' ע"ב ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאיירי דכ' הישראל הרי ס"ל גם הכתיבה פסולה לר"א ע"י נכרי משום דלאו ב"כ נינהו וממה דמהני בחשו"ק עע"ג ל"ק די"ל כמ"ש תוס' כיון דאתי' לכלל לכשיגדל וישתפה מקרי ב"כ, אבל קשה מדמקשה נכרי נמי בעע"ג הא פסול משום דלאו ב"כ הוא, ועיי' ב"מ סי' קכ"ד מ"ש בישוב קושי' עצומ' זו, ודבריו אינם ראוי' לכבודו במחכ"ת. ולפע"ד נראה עפמ"ש בסמוך דרש"י ס"ל תרתי בעע"ג כתוס' כשמלמדו, וכרבינו יונה כשמכוין העע"ג מהני בלי כונת הכותב לכתוב לשמה, ואקדים עוד סברא אחת די"ל הגם דרש"י ס"ל דגם בכתיבה צריך שיהי' ב"כ, הגם דס"ל דל"ב שליחות בכתיבה כמ"ש הפ"י ט' ע"ב, מ"מ בעינן שיכתוב ב"כ דנפקא מקרא וכתב ונתן י"ל מסברא בוודאי לולי דבעי לר"א כתיבה לשמה ומחשבתו מכשרת מעשה הכתיבה, לולי כן לא היה קפידא כלל שיהי' עושה מעשה קוף בעלמא דהיינו מלאכת הכתיבה דוקא ב"כ, אלא משום דבעי להמעשה מחשבה לשמה לגרש בו ולעשות בו מעשה כריתות לדבר זה צריך דוקא ב"כ דלא הכשירה תורה רק מי שהוא בוכתב ונתן שהוא ב"כ בדנפשי', ואחר הוצעת דברינו אלו נבוא למטרת כונתינו לישב קושי' הפ"י הנ"ל, לפמ"ש דהא דבעי שיכתוב ב"כ משום דלא מועיל מחשבת לשמה רק מי שהוא ב"כ, לפ"ז אם א' עומד ע"ג נכרי ומחשב לשמה דמהני לרבינו יונה ורש"י הגם דהכותב אינו מכוין לשמה ממילא גם משום שאין הכותב ב"כ לא מפסיל, כיון שא"צ הכותב לכוין לשמה מעשה קוף בעלמא קעביד והעע"ג הוא משוי ליה לשמה, וכיון שהוא בוכתב ונתן סגי, ומקשה שפיר נכרי נמי תסגי בעע"ג כשמכוין העע"ג לשמה, ומתרץ נכרי אדעתא דנפשי' קעביד דמכוין לשם אחר ומגרע כונת העע"ג ומפסל כתיבת הנכרי משום לשמה ומשום דלאו ב"כ הוא וא"ש נכון בעזה"י. והא דכ' רש"י לעיל ט' דעדות נכרי פסול משום דלאו בוכתב ונתן הוא, דבעדות אפי' עע"ג ומכוין לשמה לא מהני דהא דבעי בוכתב גבי עדות, לא משום דבעי דיחתמו לר"מ לשמה כדי שיועיל כונת העע"ג לעדים אלא משום דמילי דעדות לר"מ דכרתי צריכי' שיהי' ב"כ כמ"ש תוס' דף כ"ב דס"ל דבכתיבה ליכא קפידא כלל שיהי' ב"כ דדוקא בעדים משום דמילי דעדות הוא איכא קפידא שיהי' ב"כ, והה"נ לרש"י דבכתיבה ג"כ בעי ב"כ משום לשמה הוא, ובעדים בלא"ה משום דמילי דעדות בעי שיהי' שייך באותו דבר ממילא לא מהני כונת עע"ג והבן. ומ"ש רש"י בירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאיירי דכתבו ישראל ה"ה שהי' יכול לומר בכתבו נכרי וישראל עע"ג ומכוין דליכא תו משום דלאו ב"כ נינהו כמ"ש. ועוד י"ל עפ"י קושי' פ"י שם למה לא כ' רש"י דפסול ערכאות משום לשמה, ומ"ש דערכאות נאמנים כשאמור יאמר דכותב לשמה דלא מרעי נפשייהו, דבריו נפלאו ממני, דלא מרעו נפשייהו שייך לומר במילתא דאפשר שיתברר ששקר ענו, אבל דבר התלוי בכונת הלב מי יודע מה שבלבו, ובפה מלא יאמר שכותב לשמה ובלבו חושב לשם אחר. ולפע"ד נראה עפמ"ש הרא"ש בהלכות קטנות דעיבוד עורות עי"נ וישראל עע"ג מהני דלא אמרי' נכרי אדעתא דנפשי' קעביד אלא בדבר שיש לו משך זמן חושב מחשבות אחרות ואינו מכוין לשמה אבל עיבוד עורות לזמן קצר ודבר מועט ציית למה שאומרים לו עיי"ש, וי"ל לפ"ז נכרי שחותם שמו דומה לעיבוד עורות ועדיף ממנו דציית למה שאומרים לו שיחתם לשם איש ואשה, הגם לרש"י חיישי' שמא חושב לשם אחר דוקא בכתיבת הגט שיש לו משך זמן מלאכה רבה היא חוששי' שחושב מחשבות בינתים ויעלה בלבו שם אחר, אבל בחתימת ידו בזמן מועט ומלאכת כתיבה מועטת נותן אל לבו מה שאומרים לו, והא"ש דלא כ' רש"י בקושי' ש"ס נכרי פסול מה"ת משום דאינו כותב לשמה, דאפשר שיוכשר בעע"ג שיחתום לשמה לכן כ' דפסול משום דלאו ב"כ הוא, ומשום ה"ט גם עע"ג ואפי' על חתימתו לשמה ל"מ כיון דמילי דעדות הוא כמ"ש, והא"ש מ"ש בירד ר"ש לשיטתו של ר"א כשכתב ישראל ול"מ נכרי וישראל עע"ג שיכוין לשמה דבכתיבת הגט שיש לו משך זמן חיישי' ליה דאדעתא דנפשי' קעביד ומכוין לשם אחר ואיכא תרתי משום דאינו לשמה ומשום דלאו בוכתב ונתן הוא ומיושבים כל הקושיות ודקדוקים שעל רש"י דף ט' ע"ב וכ"ג ע"א, והדברים עתיקים, בעזרת נותן לעמו משפטים וחוקים: ונבוא למטרת כונתנו לפרש דברינו, מ"ש דעע"ג קטן הכותב תפילין די"ל דמהני גם דלא יפסל משום דלאו ב"ק הוא עפ"י שיטת רבינו יונה ורש"י דס"ל דאם העע"ג מכוין לשמה הגם דהכותב אינו מכוין מהני ופשיטא דגם בכתיבת סתו"ם דבעי כתיבה לשמה דמהני כונת עע"ג המכוין לשמה ולפוסקים דצריך להוציא בשפתיו כשכותב לשמה, מהני עקימת שפתיו של העע"ג, אלא לפמ"ש הרשב"א חולין בשם ר"י דבשחיטה ל"מ כונת העע"ג משום דאפשר למעשה הזביחה בלי ידיעת הבעלים הה"נ בכתיבת סת"מ דלא בעי ידיעת ורצון המניח ל"מ כונת העע"ג, אמנם כן ראיתי בתשובת רשב"א ומובא בב"י או"ח סי' ת"ס מביא משם רבינו יונה דגם בשחיטה מהני עע"ג וכונתו, ודן רשב"א מינה לשיטתו דהה"נ דמהני כונת עע"ג לענין מצת מצוה דבעי שימור לשמה עיי"ש. וזה דלא כמ"ש רשב"א בחידושיו לחולין על שמו וצ"ע: ולפי שיטת רבינו יונה שבתשובת רשב"א הה"נ דמהני כונת העע"ג בכתיבת סתו"מ, הגם דהכותב אינו מכוין לכתוב לשמה, וקטן הכותב סתו"מ וגדול עע"ג ומכוין כבר יצאנו משום לשמה, וי"ל גם משום דלאו ב"ק הוא נמי ליכא לפמ"ש בסמוך בישוב שיטת רש"י בכתיבת גט דל"ב ב"כ בכתיבה אלא משום דמחשבת לשמה מכשרת הכתיבה ולא מהני מחשבה המכשרת מעשה הכתיבה רק ממי ששייך בונתן, וכשהעע"ג מחשב לשמה, זה מחשב וזה עושה מעשה הכתיבה הגם דלאו ב"כ הוא, הה"נ בכתיבת סתו"מ קטן כותב וגדול דבר קשירה הוא מחשב לשמה מהני, די"ל דלא בעי איתא בקשירה רק משום דמעשה כתיבה תלי' במחשבה קפדה תורה שיהי' בוקשרתם, אבל כשגדול ב"ק מחשב לשמה ל"ב שיהי' עושה מעשה קוף דמלאכת הכתיבה בר קשירה דוקא כנ"ל: ובתשובה אחת העליתי ישוב עפ"ז לקושי' תוס' גיטין מ"ה ע"ב ד"ה כל שישנו בקשירה שהקשה על ר"ת דאין אשה עושה ציצית משום דלא מפקדה, מדפסלינן בפ' התכלת דף מ"א ציצית בנכרי משום דכתיב בני ישראל ועשו וכו' משמע דאשה כשרה, וכן קשה מסוכת גנב"ך דכשרה, ולמ"ש דהא דבעי שיהי' ב"ק הוא משום דבעי כתיבה לשמה ולמד ר"ת ה"ה דעשיית ציצית פסול בנשים משום דבעינן עשיי' לשמה ואשה לא מפקדה ליתא בועשו להם משא"כ סוכה דל"ב עשיית סוכה לשמה לכן סוכת גנב"ך כשרה ולק"מ מסוכה, וי"ל גם הקושי' מסוגי' דמנחות לפמ"ש רמב"ן במלחמות ריש סוכה ור"ן שם דרב ס"ל דלא בעי עשיית ציצית לשמה ולא דריש לך דציצית לענין דבעי לשמה, לפ"ז לק"מ ממנחות דרב הוא דממעט נכרי מקרא דבר אל בני ישראל ועשו, ולחד לישנא מרבה נכרי מועשו להם, משום דס"ל דעשיית