כתב סופר אורח חיים רלט

ותדקדק, ותודיעני אם יש לך להשיב או תבחר ותקרב, מאוד לנו יערב, הכ"ד דודך רבך כאב, כי טוב שוכן באהל תורה וקרוב, חותם באהב' רבה וברכה מרובה שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ד' פ' בראשי' תרל"ב לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכג ביום טובה היה בטוב לב, שמחה והרחבה, ה"ה בני מחמד לבי הרבני המופלג חריף בעל פיפיות, לוחם מלחמות, מלא וגדוש כש"ת מו"ה שמחה בונם סופר נ"י לאי"ט: ביום טוב קבלתי בשמחה ובטוב לב שורותיך הנעימים ולא הי' אפשר לי בימים שבינתים למלאות מאויי נפשך להשיב לך תשובה מאהבה על מעט צרי אשר הבאת לנו במכתבך פרי קודש מעץ הדר הדר באילנו עץ חיים משנה לשנה כי אין מועד מיועד לצאת בעט סופר בפני ת"ח, והיום אוסר אני החג בעבותות אהבה ותהי ראשית מלאכת כתיבה היום אליך, כי אהבה דוחקת ודוחה שארי עניינים ומכתבים הרבה אשר לפנינו, אליך נשים תחלה פנינו על מ"ש על תמיהת הקצ"ח סי' שנ"ג ס"ק ד' שתמה תמיה' רבה ונשגבה על קושי' רשב"א ב"ק קי"ד ע"א על הראב"ד דס"ל דאחר יאוש וש"ר צריך הלוקח לתת דמי החפץ, והקשה מסוכה ר"פ לולב הגזול מה מהני שתהיה שינוי רשות בידיהו דאוונכרי הא לאו דדהו הוא דהו"ל כמשכון בידו ובעינן שיהיה לכם, וע"ז תמה הקצה"ח כיון דאינו חייב לו רק הדמים גוף החפץ קנוי לו ולא דמי למשכון, ונדחק ביישובו, והנה כבר עמד על תמיה זו הכפ"ת ר"פ לולב הגזול והניח בתמיה קיימת, ואתה בני הטבת לראות ודייקת היטב בלשון הרשב"א בשם הראב"ד דכ' דבדמים הוא מחזיר לו היינו שאם הנגזל נותן לו הדמים צריך להחזיר לו החפץ עצמו ויפה הקשה הרשב"א דדומה למשכון, וכבר כתוב כן בקונטרס שלי לסוגיא דיאוש כשלמדנו סוגי' זו בישיבה בשנת כ"ת"ר לפ"ק, ועכשיו לאשר שבא לידי ע"י מכתבך דייקתי יותר דכן נראה שהוא דעת ב"י סי' שי"ג כשמפרש שם הטור בשם הרמב"ם דנותן הדמים וכן דעת רמב"ן והראה מקומו ומביא לשון רמב"ם ומפרש שיטת הר"י וכ' שכן דעת רש"י כר"י, אח"כ מעתיק לשון רשב"א בשם הראב"ד ומה שהקשה עליו ולא כ' כד מפרש שיטת רמב"ם דרמב"ן וראב"ד כוותי' ס"ל ואח"כ הי' לו להביא שיטת הר"י מזה נראה דשיטת הראב"ד שיטה אחרת היא וכבר דחאו הרשב"א מכח קושי', וקושי' זו ל"ק רק לראב"ד דס"ל דחפץ הוא מחזיר ול"ק לרמב"ם ורמב"ן, ובב"י תחילה כ' דמים הוא מחזיר ולבסוף מעתיק ככתוב לפנינו בדמים וע"כ א' ט"ס, ומכח מ"ש מוכח דתחילה הוא ט"ס וצ"ל בדמים הוא מחזיר לו, ועיי' טור סי' שס"ז בשם ראב"ד בהכיר כליו דראב"ד ס"ל דאפי' אחר יאוש ומפרש הטור דס"ל דביאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים והקשה ב"י א"כ למה כאן צריך להחזיר החפץ, ומתרץ דתיקון חכמים הוא בנחית דרגא עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דמ"ש בטור דראב"ד ס"ל דמים הוא מחזיר ט"ס הוא וצ"ל בדמים הוא מחזיר וטעות דשכיח וקל הוא כמו שהוא בב"י סי' שנ"ג, ולמ"ש דע"כ הב"י סי' שנ"ג היה לו הגרסא ושיטה אמיתית בראב"ד בדמים הוא מחזיר וס"ל דשיטת הראב"ד ורמב"ם חלוקים הם, צ"ל דמ"ש ב"י סי' שס"ז בשיטת הטור ובגרסתו דראב"ד ס"ל דמים חייב לי', דזה ראב"ד אחר הוא ועיי' ש"ך רס"י ל"ט, ועיי' השגת הראב"ד רפ"ה מהלכה גניבה ובהה"מ וכ"מ שם, אמנם כן בבאר הגולה סי' שנ"ג ציין על הרמב"ם ורמב"ן וכן ס"ל לראב"ד דמביא הב"י מונה והולך שיטת הראב"ד שברשב"א בשם הראב"ד בין הסוברי' דדמים בעלמא הוא מחזיר, בוודאי תמוה דלא חל ולא הרגיש ולא דייק בלישנא בדמים הוא מחזיר ואיך הבין קושי' הרשב"א על הראב"ד: והנה אמת דשיטת ראב"ד שברשב"א דלל"ק בב"ק שם צריך להחזיר גוף החפץ כשנותן לו הדמי' ולא קנה בשינוי רשות רק לדבר זה דצריך הנגזל להחזיר לו הדמים, ונראה דגם רשב"א מודה לו לראב"ד די"ל כן ונשאר בשיטתו בפי' הבריית' לל"ק, ולא בא להקשות עליו אלא ממ"ש הראב"ד שזה עיקר ע"ז כ' ועדיין צריכה תלמוד דסוגי' דעלמא ומר"ה גבי אוונכרי לא משמע כן, כוונתו רצוי' דראב"ד ס"ל שזה עיקר דס"ל דנקטי' כל"ק דס"ל יאוש כדי ל"ק ול"ב ס"ל יאוש כדי קנה כדמפרש לי' טעמ' דל"ב יאוש כדי קנה ממילא הלכת' כל"ק דקיי"ל יאוש כדי ל"ק ע"ז כ' הרשב"א דצריך תלמוד דסוגי' דעלמא ודר"ה מוכח דא"צ להחזיר החפץ בדמים, וע"כ צ"ל דל"ב ג"כ ס"ל יאוש כדי ל"ק אלא דחולק על ל"ק דס"ל כיון דאיכא יאוש וגם ש"ר קנהו לגמרי ולא דמי לגזלן שבאיסורא אתי' לידי' ל"מ לי' יאוש, ונדחק בלשון ש"ס יאוש כדי היינו בלי אמצעי, ואי נאיד רשב"א לגמרי משיטת הראב"ד אלא לל"ק א"צ להחזיר רק הדמים כשיטת הרמב"ם היה יוכל לפרש עד"ז ל"ב דס"ל יאוש לחוד קונה ונקטי' כל"ק מפני דקיי"ל יאוש כדי ל"ק ומסוגי' דעלמא ואוונכרי לק"מ כיון דאינו חייב רק דמים, מזה ומשטיחות לשון רשב"א נרא' דקיי' בפי' הראב"ד בל"ק ואינו חולק עליו אלא במ"ש שזה עיקר לדינא: והנה קושי' רשב"א מאוונכרי עצומה על הראב"ד, ובתחילת הרעיון עלה במחשבה לפני די"ל דראב"ד ס"ל כשיטת ר"ת דמאן דס"ל מהב"ע לא יצא גם אחר שקנה הוי משום מהב"ע, וי"ל דר"ה דאוונכרי ס"ל יאוש לחוד קונה ובהתירא אתי ליד אוונכרי ואין צריך להחזיר אפי' דמים וכ"ש החפץ עצמו, והא דאמר שלא יקצצינהו בעצמם משום מהב"ע כמ"ש רש"י וא"נ יאוש קונה איכא משום מהב"ע ותירוצים שצ"ל על קושי' תוס' על ר"ת ומהרש"א על רש"י ממה דמקשה ולקנייהו בשה"ש י"ל גם לראב"ד, ורשב"א לשיטתו דנקיט כר"י כמבואר בחידושיו לגיטין כ' שפיר דמ"ש ראב"ד דהוא עיקר צריך תלמוד מהא דאוונכרי, ואפשר משו"ה לא הקשה בחוזק על הראב"ד דהרגיש די"ל דראב"ד ס"ל כר"ת, ולכן כ' דצריך תלמוד דתלי' בשיטת ר"ת ולשיטתו לאו עיקר הוא, אבל לר"ת י"ל דר"ה ס"ל יאוש קונה ומשום מהב"ע: ולא תיקשי א"כ איך הקשה ש"ס מעיקרא ולקצצינהו אינהו ולהוי יאוש בידיהו וש"ר בידא דידן דלמא ס"ל לר"ה יאוש ל"ק ואי יקצצינהו אוונכרי אתי' בידן באיסורא וצריך להחזיר החפץ ולכן אמר דלהוי ש"ר ביד אוונכרי ובידן בהתירא אתי וא"צ להחזיר לא החפץ ואפי' דמים, י"ל דוודאי גם בקושי' לא ס"ד דלא צריכי' לדידהו כלל אלא דס"ל דקצצו לצרכם ולצורך אחרים ג"כ והקשה מה שצריכים לאחרים לקצצו אינהו וליהוי ש"ר בידן ומסיק דבאמת לא הצריכם לקצץ בעצמם רק לצרכם, והא"ש דמקשה לקצצינהו אינהו מה שצריכים למכור לאחרים ואין לומר דס"ל יאוש ל"ק ולדידהו באיסורא אתי ולא שלהם הוא א"כ מה הועילו במה שצריכים לצורך עצמם וע"כ דס"ל יאוש קונה ובהתירא אתי לידי' של עצמם, א"כ לאחרים יקצצו הם וא"ש ועיי': ואם כי הדברים ראוי' לאמרם, מ"מ לא נ"ל עיקר, דמלשון ר"ה דאמר אלא יקצצו אינהו ולהוי יאוש בידייהו מדאמר וש"ר בידייכו משמע דביאוש לחוד ל"ק הגזלן, ומשום מהב"ע לא צ"ל ש"ר בידייכו אלא כיון דקנה הנכרי ביאוש שוב ליכא מהב"ע ביד אחר דלא עשה עבירה ובא לידו אחר הקנין, וע"כ דאמר דלהוי ש"ר שיהי' קנוי להם ע"י יאוש וש"ר, ומ"ש רש"י וא"נ יאוש קונה אין כוונתו וא"נ ר"ה הכי ס"ל, דוודאי ס"ל ל"ק, ולרוחא דמלתא כ"כ אפי' למאן דס"ל דקונה מ"מ איכא משום מהב"ע ולר"ה תרתי איכא משום מהב"ע ומשום דלאו לכם הוא: ומאז אמרתי ליישב עד"ז קושי' תוס' על ר"ת מדמקשה ש"ס על ר"ה ולקנייהו בש"ר וכ' ודוחק דאזיל לשמואל דל"ל מהב"ע מנ"ל לש"ס דר"ה הכי ס"ל עד דמקשה עליו, ולמ"ש י"ל בשאקדים דנ"ל לשיטת ר"ת דגם אחר קנין איכא מהב"ע כיון שבאיסור בא לידו, גם ללוקח הקונה מן הגזלן אחר יאוש הו"ל מהב"ע בידו דבאיסור בא לידו שהוא הוא המוציא מרשות הנגזל ובש"ס ב"ק קי"ג קרי לי' ללוקח באיסורא בא לידו ועיי' רמב"ם הלכ' גניבה ועי' ביותר רמב"ן במלחמות ר"פ לולב הגזול דמסביר בטוב משל דרשב"י ממנו ילמדו שלא לקנות מגנב וגזלן דע"י יוצא מרשות הנגזל ומשו"ה אינו חפץ ה' בקרבן כזה הגם דזוכה בו הקדש כיון שע"י הקדש יוצא מרשות הנגזל וממנו ילמדו עיי"ש כי מתוק לחיך, והארכתי בהם בסוגי' טובא, ולזה נ"ל דהוא ללוקח מגזלן מהב"ע, וכי כן מדאמר ר"ה כי היכא דלהוי ש"ר בידייכו וע"כ ס"ל דיאוש ל"ק כמ"ש וע"כ דל"ל מהב"ע לא יצא דאלת"ה איך יצאו האוונכרי כיון שבאיסור בא לידם, וכבר כתבנו גם בקושי' שהקשה ולהוי ש"ר בידן ידע דוודאי גם לדדהו דאוונכרי עצמם היו צריכים וע"כ דל"ל מהב"ע ומקשה ולקצצינהו אינהו ולהוי ש"ר בידן ומשום מהב"ע ע"כ ל"ל : והא"ש דמקשה ולקנייהו בש"מ ושה"ש ומיושב קושי' תוס' על ר"ת, וי"ל גם רש"י עד"ז דמ"ש א"כ יאוש קנה לאו לר"ה אמר דר"ה ודאי ס"ל יאוש ל"ק וע"כ דל"ל מהב"ע, ולא כ' כן רק למאן דס"ל יאוש קנה י"ל משום מהב"ע, אבל לר"ה ודאי ל"ל מהב"ע כמ"ש וא"ש קושי' ש"ס ולקנייהו בשה"ש, ויש להוסיף דס"ל לרש"י למ"ד יאוש ל"ק לא מוכח מקרבן דמצוה הב"ע לא יצא רק קודם קנין וכ"כ גם לאחר קנין מנ"ל, אבל למ"ד יאוש קנה וקרבן ע"כ לאחר יאוש דלפני יאוש פשיטא ומוכח דאפי' לאחר קנין איכא מהב"ע, וא"ש מ"ש רש"י א"כ יאוש קנה איכא משום מהב"ע דאי קנה מוכח מהב"ע גם לאחר שקנה אבל ר"ת ודאי ס"ל יאוש ל"ק ממילא לאחר הקנין ל"ל מהב"ע, ומקשה ש"ס שפיר ולקניהו בשה"ש וש"מ דלדידי' דיאוש ל"ק מנ"ל מהב"ע לאחר שקנה וא"ש והארכתי עוד ואכ"מ ולא בא אלא ע"ד אגב, ויתר הדברים איני רוצה פה לעמר ולגבב, הגם כי דברי עליך ערב וחביב: הדרן לדברינו דנסתרו דברינו ביישוב שיטת הראב"ד מחמתי' דר"ה דמוכח מדבריו דס"ל יאוש לחוד ל"ק מדאמר דהוי ש"ר בידייכו, ואחר התבוננות לפי מסת הפנאי עלה בידינו לקיים דברינו בהקדם מה שהעלתי בקונטרס הארוך שלי בסוגי' דיאוש בשיטת הרמב"ם דלאחר יאוש וש"ר צריך הלוקח לתת הדמים לנגזל וטעמו משום דבאסורו בא לידו ונקיט להלכתא כל"ק דב"ק קי"ד דל"ב דלא כהלכתא דס"ל יאוש כדי קנה, לפי פשט הפשוט וכן שיטת הראב"ד שברשב"א דנקטי' כל"ק אלא דפליגו אם משום דבאיסורא אתי' לידי' צריך להחזיר החפץ,