כתב סופר אורח חיים רלז

ומצה ואתרוג, א) ולענין מרור מקורו פתוח במתני' דפסחים ל"ט ע"א ושם נאמר בפרטי' אבל לא כבושי' ולא שלוקי' ולא מבושלי', וכן הוא בברייתא שם ע"ב, ובברייתא מפרש טעמא בזה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו וכל שאין בו ט"מ אין יוצאים בו, וכ' רש"י במתני' כבוש בחומץ שלוקי' מבושלים הרבה מאוד עד שנמוחו, ומבושל כדרך בישול, וכ"כ תוס' לקמן ע"ב בברייתא דשלוק ע"כ יותר ממבושל דאל"ה הוי זו ואצ"ל זו, וכ' המג"א סי' תע"ה דמ"ש רש"י כבוש בחומץ לשיטתו אזיל דס"ל דאין כבוש כמבושל רק בחומץ וציר, אבל לפי דקיי"ל דכבוש במים מעל"ע ג"כ כמבושל גם כבוש במים מעל"ע א"י בו, והחק יעקב חולק עליו דמים אין מבטלי' מרירות המרור ומביא ראי' לדבריו דאי כבוש במים הו"ל כבוש ושלוק ומבושל זו ואצ"ל זו והא תוס' כ' דשלוק ומבושל זו וצ"ל זו, בוודאי רחוק לפרש תחלתו כבוש ושלוק ע"ד זו ואצ"ל זו, ושלוק ומבושל ע"ד זו וצ"ל זו, וע"כ דכבוש דוקא בחומץ דמפיק טעמו, ושלוק ומבושל אפי' במים מפיק טעמא, וכ"כ בתשובת פנים מאירות ומביאו מחצית השקל שם ומוסיף ראי' מברייתא כללו של דבר כל שיש בו וכו' לאתויי כבוש במים, ונ"ל לחזק דבריהם מדברי תוס' עצמן דהעמידו דבריה' על ברייתא דשלוק ע"כ יותר דלא להוי זו ואצ"ל זו ולא העמידו דבריהם על מתני' דקתני שלוק ומבושל, והוא דקדוק עצום, ונ"ל דבאמת מצינו לפעמים במתני' וברייתא דקמ"ל ע"ד זו זו ואם אפשר לפרש ע"ד זו וצ"ל זו עדוף מ"מ אין להוכיח כ"כ דבר ודין מזה, ולכן לא העמידו תוס' דבריהם על מתני' דאפשר דקמ"ל ע"ד זו ואצ"ל זו, אבל בברייתא דקתני טעמא כל שאין בו טעם מרור, וכל שיש בו זיל בתר טעמא דאין לו טעם מרור ס"ל לתוס' דע"י כבישה במים יש לו טעם מרור. וזהו כוונת הברייתא כל שיש בו טעם מרור וא"כ רישא דברייתא בכבוש בחומץ והוי שלוק זו וצ"ל זו שוב ודאי אין לפרש שלוק ומבושל ע"ד זו ואצ"ל זו בחד ברייתא א"א לפרש מקצתו ע"ד זו וצ"ל זו ומקצתו ע"ד זו ואצ"ל זו וכ"כ החק יעקב ומחצית השקל בביאור יותר, והוכיחו תוס' שפיר דע"כ שלוק יותר ממבושל, אבל במתני' דלא קתני טעמא משום מרירות ולא קתני כללו של דבר לא מוכח כ"כ כנ"ל נכון, ומוכח כדינו של הח"י ופ"מ ועיי': אלא מסתימת הש"ע דסתם וכ' כבוש ושלוק ומבושל ולא מפרש כבוש בחומץ, משמע דכל שהוא כבוש אפי' במים וכל חד כדינו במים מעל"ע ובחומץ כדי שיתננו ע"ג האור לפי שיטת המג"א סי' תמ"ז דלא כש"ך סי' ק"ה, ולש"ך שניהם חד דינא אית להו, אבל יש עוד כיבוש בציר דשיעורו כדי שיתנה ע"ג האור וכו' וסתם המחבר כבוש כ"א לפי שיעורו לענין איסור פוסל במרור דלא כחק יעקב ופ"מ, ואפשר דנראה לו כן מדקתני במתני' וברייתא סתם כבוש ומחתינהו בשלוק ומבושל משמע דכולהון במים כמו שלוק ומבושל במים כן כבוש במים, ולרש"י דפי' כבוש בחומץ א"ש דלשיטתי' ליכא כבוש באיסורים רק בחומץ וציר וסתם כבוש בכ"מ הוא וסתמא כפירושו בחומץ, משא"כ לדקיי"ל בכ"מ כבוש במים ג"כ לא נראה לטוש"ע לפרש כאן בחומץ דוקא דמשמע דומי' דשלוק ומבושל במים כבכ"מ כן כבוש כבכ"מ ולדקדוק של הח"י דהו' זו ואצ"ל זו י"ל דאם הוי קתני כבוש לחוד היינו מפרשי' כבוש בחומץ דמפיק טעמו ביותר ולא ידענו שלוק וכ"ש מבושל ולכן קמ"ל ולא שלוק ולא מבושל ע"ד זו וצ"ל זו ומאחר דקתני מבושל במשקל הזה ג"כ כבוש במים דכמבושל הוא ממילא נשמע דכבוש דקתני תחילה היינו אפי' במים דכמבושל הוא ודומי' דשלוק ומבושל שהוא במים, והוי כל מתני' וברייתא זו וצ"ל זו דלולי דקתני שלוק ומבושל לא ידענו דכבוש אפי' במים, ולדקדוק מדקתני בבריית' כללא של דבר כל שיש ואין בו טעם מרור, אפשר י"ל ע"פ שיטת הש"ך סי' ק"ה דגם בחומץ בעי מעל"ע, וכן ודאי לא יחלוק הש"ך דחומץ חזק ממים אבל ס"ל דבכ"ז אינו כמבושל שיהיה בולע ומפליט ודין בישול לו רק במעל"ע, אבל מפיק טעם יותר ממים, וקמ"ל ברייתא בכללא של דבר דתלי' ביש ואין לו טעם מרור, דכבוש היינו במים ובעי מעל"ע, וקמ"ל בכללו של דבר אם מפיק טעמו כגון חומץ כהנ"ל הגם שאינו כמבושל מ"מ אם מבטל טעמו לפי מה שהוא א"י ידי מרור דבתר טעמא דמרור אזלי' דבעי טעם מרירות ממש, וא"ש ביותר לפי שהעלה החו"י והסכים עמו הפליתי רס"י ק"ה דוודאי מבליע ומפליט קודם מעל"ע לאט לאט אלא שלא נגמר כדי נתינת טעם עד כ"ד שעות עיי"ש, ויש לי דו"ד על דבריהם שיצאו להציל בזה דינו של האו"ה שתמה עליו הש"ך וט"ז דא"ל דתלי' זה בשיטת ר"ן ורשב"א, בטעם דנטלפ"ג בכלי שאינו פגום כ"כ עד שאין ראוי' לגר דמותר ובתשובה הארכתי, אבל הדבר בעצמותו שפולט ומבליע מעט מעט השכל מחייב, והא"ש מ"ש גם קודם זמן ושיעור דכבוש כמבושל מ"מ החומץ משנה טעם המרור ומבטל מרירותו ע"י שנבלע בתוכו הגם שאינו כ"כ בכדי נ"ט לאסור וזהו דקמ"ל הברייתא כן י"ל והוא דין חדש וצריך אצלי תלמוד עדיין ועיי': ב) לענין לצאת ידי מצה במבושל לא נזכר במתני' אבל פלוגת' דתנאי דר"מ ור' יוסי היא בברייתא מובא בפסחים מ"א ולפי סוגי' דשם פליגו אם בישול מבטל האפי' אי מקרי לחם אחר הבישול כן פי' רש"י שם אבל בברכות ל"ח ע"ב ר"נ ס"ל דבהכי פליגו ומסקנת ש"ס דטעמא דר"י משום דבעי טעם מצה וליכא, ומ"ש רש"י שם דל"מ לחם היינו לר"נ ולמסקנא אין הבישול מבטל האפי', אלא משום דבעי טעם מצה, וכ' הרשב"א בחי' שם דוודאי ר"מ אינו חולק דבעי טעם מצה אלא דר"מ ס"ל דאין בישול מבטל טעם ור"י ס"ל דמבטל טעם, אבל במרור כ"ע מודים דבישול מבטל טעם מרור, והנה מ"ש דר"מ מודה במרור הוא מברייתא פסחים דקתני תחלה פלוגתא דר"מ ורבנן לענין יבשים ושוי' דיוצאי' כמושי' ולא כבושי' וכו' ומ"ש דפליגו אי בישול מבטל טעם מצה דחוק ורחוק שיפלגו במציאות שאפשר לברר ולעמוד עליו, ועיי' פ"י ברכות שרחוקים בעיניו דברי הרשב"א והנכון אתו, ונ"ל להמתיקם ע"ד שכ' רשב"א חולין פ' גה"נ בפלוגתא אי יש בנידון בנ"ט הא אפשר לברר וכ' דלכ"ע לית ביה טעם הנרגש שאפשר לברר ע"י טעימה, ומאן דס"ל דיש בו בנ"ט היינו טעם קלוש ומאן דס"ל אין בגידי' בנ"ט אפילו טעם קלוש ליכא וכעץ בעלמא הוא עיי"ש, וי"ל כעין זה כאן דגם ר"מ ס"ל דבישול מבטל הטעם אלא דאינו מבטל טעם מצה לגמרי אלא שאינו נרגש לכל וקשה לעמוד על טעמו, ור"י ס"ל דמבטל טעם מצה לגמרי ואין בו טעם מצה כלל ודבר זה א"א ולכהפ"ח בקושי לעמוד עליו, ולעצמינו י"ל עוד דפליגו אם טעם קלוש גם שנרגש מקרי טעם או לא וכה"ג מצינו לענין נ"ט בנ"ט דנרגש ופליגו אי טעם קלוש כזה בעצמיותו טעם האוסר הוא או לא ועיי' ריטב"א שם, וכן צ"ל בפלוגתא דריחא מלתא דנרגש לכ"ע ופליגו אי דבר קלוש כזה אסור או לא, ומובן ביותר לפי המתקתינו דברי הרשב"א, או מ"ש לעצמינו בפלוגתא דר"מ ור"י, הא דבמרור לכ"ע במבושל אינו יוצא משום דמבטל טעם מרור ומ"ש מצה לכאורה נהפוך הוא מרור יש לו מרירות ולא נתבטל בקל כמו טעם של מצה, ולמ"ש א"ש דבמרור צריך להרגיש טעם מרירות ע"ש שמררו חייהם לכן לכ"ע בעי טעם הנרגש וחזק שבישול מבטלו, אבל במצה דלא בעי להרגיש טעם מצה דהא בלע מצה יצא, אלא שצריך שיהיה במצה עצמה טעם מצה עיי' ט"ז סי' תס"ו ופליגו אם ע"י בישול לית ביה טעם כלל, ולכ"ע סגי גם כשאינו נרגש או דפליגו בטעם קלוש שנרגש אי סגי כנ"ל והבן: והנה לשיטת רשב"א וכן משמעות לשון ש"ס בעי שיהיה במצה טעם מצה עכ"פ וקיי"ל כר"י דבישול מבטל טעמו, אבל רבינו יונה תמה והיכן מצינו דבעי במצה טעם מצה, כוונתו כקושי' ט"ז הא בלע מצה יצא וכ' בשם חכמי צרפת דע"י בישול הו"ל כמצה עשירה, ולדבריו מצאנו הרווחה לפרש פלוגתא דר"מ ור"י דפליגו בפלוגתא דתנאי פסחי' ל"ו ע"ב אם יוצאים במ"ע ור"מ י"ל ס"ל דיוצאים ור"י ס"ל דא"י והלכת' כר"ע דא"י במ"ע והלכת' כר"י דא"י במבושלת, והפ"י כ' שדברי הרבינו יונה רחוקים יותר משל רשב"א, ובמח"כ היה בהעלם ממנו לשעה שכ"כ תוס' פסחים מ"א ע"א ד"ה מבושל בשם ר"י דלא כרש"י שם, ולשיטה זו סוגי' דפסחים ודברכות למסקנא עולה בקנה א' בטעמא דר' יוסי ולהש"י פסחים ורשב"א ברכות סוגי' דפסחים אזלא כר"נ בברכות משום דבישול מבטל האפי' ולאו לחם מקרי, ולמסקנת סוגי' דברכות אינו כן וקיי"ל כסוגי' דברכות, ופ"י במח"כ לא נחית לכולי האי ומ"ש הוא משום דלאו טעם לחם הוא ורוצה להעמיס כן ברשב"א, במחכ"ת דבריו רחוקים וצריכים תבלין, ומהתימא על הט"ז סי' תס"א, ומג"א סי' תע"ה ס"ק י"א, שהתחכמו לחלק בין בלע מצה לאין בו טעם מצה, ולא זכרו לפי שעה מ"ש רבינו יונה ורשב"א בברכות והוא תמוה בעיני: והנה במצה לא נזכר בברייתא בפלוגתא דר"מ ור"י רק מצה שרויה דלכ"ע יצא ובמבושלת פליגו, ולא נזכר מכבוש כלום, ונראה דשרוי' דאיירי היינו אפי' שרוי' מעל"ע והא לר"מ שרוי' ומבושל יוצא בה, ולדידיה דאפי' מבושל יוצא כ"ש שרויה מעל"ע דיוצא וזו וצ"ל זו מבושל קאמר דיוצא ור"י דאמר יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל, מודה לו בשרויה כדס"ל לר"מ דאפי' כבוש שיעור כבישה יוצא בו, והנה לשיטת רבינו יונה דמצה מבושלת א"י משום דע"י בישול הו"ל כמצה עשירה י"ל דוקא בישול, אבל כבוש לא משוי ליה עשירה דאין דרך וא"א לאכול כבוש במים בלי אפי' ואין הכבישה מבטל האפי' מכולו, אבל לפי דס"ל לרשב"א וכצ"ל לרש"י ולפי דנראה מרי"ף ורא"ש משום דאפי' מבטל טעם מצה ובמשמעות לשון ש"ס ברכות דבעי טעם מצה קשה מ"ש כבוש מ"ש מבושל מ"ש דבמרור כבוש א"י ומ"ש מצה, וצ"ל דמרור שאני דגם ר"מ מודה דכבוש ומבושל א"י בו ובמצה ס"ל דיוצא משום דל"ב טעם כ"כ וס"ל דיש בו טעם קצת שאינו נרגש וסגי בהכי או דס"ל דסגי בטעם קלוש הנרגש, ור"י ס"ל דלא סגי בהכי או די"ל דבטל טעם מצה לגמרי או דבעי טעם חזק יותר כמ"ש וי"ל דוקא ע"י בישול מפיג טעמו ביותר מע"י כבישה וטעם שנשאר ע"י כבישה מודה לר"מ דסגי בהכי במצה, אבל לא במרור כדס"ל לר"מ לענין בישול חילוק בין מרור למצה, הגם דכבוש כמבושל היינו לענין מפליט ומבליע מ"מ בישול מפיג ומחליש ביותר מכבוש כצ"ל ועיי': אמנם כן ראיתי בח"י סי' תמ"א שכ' על מ"ש מג"א דיש להחמיר במבושל בכ"ש דה"ה דכבוש מעל"ע וציין סי' תע"ג לענין כבוש,