כתב סופר אורח חיים רלו

ויש נפקותא רבתי לדינא היוצא מדברינו דוקא כשמיעטן הוא באיסור הו"ל למפרע בידו, אבל כשלא מיעטן הוא רק נתמעטו או נשתנו משחור לירוק מעצמן או מיעטן נכרי וקטן לא הדר ומתכשר כדאשחור ביו"ט דלאו בידו הוא למעט באיסור רק כשעשה כן לבסוף בעצמו כדכתיבנא: ויש לנו ראיה מוכרחת ראיה מהימנא לדברינו ממה דצל"ע טובא על רא"ש מ"ק דכ' שם דבאשחור ביו"ט פסול וסתר שיטתו ממ"ש בסוכה דאם מיעטן כשר וסתם ולא חילק בין אשחור ביו"ט או בעיו"ט ש"מ דס"ל דגם אשחור ביו"ט כשר וצריך לא' מן היישובים שנאמרו בזה יהיה איזהו שיהיה עכ"פ הכי ס"ל וסתר שיטתו במ"ק וצלע"ג והתמיה קיימת דלא חלו ולא הרגישו בזה: והאיר ה' עיני והרגשתי עוד בדבר דבעי יישוב במ"ש הרא"ש במ"ק אשחור ביו"ט והוריקו ביו"ט פסול ודבר הנרגש הוא דשינה וכ' הוריקו ובמתני' ובסוגי' ש"ס איירי שמיעטן הוא ולא איירי בהוריקו מאליהן ובסוכה כ' הרא"ש דאם מיעטן ולא כ' והוריקו, מן כל זה אנו מוכרחים לדברינו דלא מקרי בידו למעט באיסור רק כשעושה לבסוף מעשה זה באיסור אבל כשנעשה ע"י אחר או נשתנה מעצמו לא מקרי בידו משום שהיה אפשר לעשות בידים באיסור, והא"ש דלא סתרו פסקי הרא"ש דבסוכה סתם דאם מיעטן כשר אפי' אשחור ביו"ט כיון דעשה באיסור הו"ל בידו וע"ד שכ' הב"י בצירוף בידו למעט הו"ל בידו או כמ"ש פ"י דלאמת כל דהו"ל בידו מהני, וכ"ז אי עביד בעצמו באיסור, אבל במ"ק דייק וכ' דהוריקו פסול היינו שהוריקו מאליהן פסול ול"א הואיל שהי' בידו למעט בידים כיון דלא עשה איסור לבסוף ל"מ בידו ושיוריקו מאליהן לאו בידו, וכ' לפי סוגי' דסוכה כן הוא דשם מבואר דיש דחוי בשנדחה מעיקרא, אלא דסוגי' אזלא אי בידו ל"מ, ולאמת דמהני מיעטן כשר והוריקו פסול והנה יגענו מצאנו להביא שיטת הרא"ש למקום יישוב וכל דבריו מדוקדקים שבעתים מזוקקים, בעזרת ה"ית: ו) אחר שבארנו באר רחובות ביאור שיטות והפוסקים, נבוא להעלות לדינא פירות הנושרים מדברינו חדשים וגם ישנים: א) שיטת תוס' רשב"א ור"ן דלא אפשט' אבעי דר' ירמי' בשנדחה מעיקרא ואין בידו כלל, אבל כשיש בידו קצת ואפי' באיסור דרבנן לא נדחה, ונראה ונדחה אפי' בידו ויש בו, איסור דרבנן לא אפשט', ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא אפי' אין בידו כלל, ובארנו לפע"ד גם מי"ט ראשון ואילך ג"כ לא יטול כיון דאתחזק בחיוב מצוה, ואם ל"ל אחרית' לצאת בוודאי יטלנה כדי לצאת מספק שמא אין דחוי אבל לא יברך מספק כנ"ל: ולענין מצות כסוי ס"ל לתוס' דלאו בידו הוא כיון שאינו מחויב והעלינו דוקא כשנתגלה מאליו, אבל כשגילה הוא י"ל דבידו מקרי דסופו מוכיח על תחלתו דרוצה לקיים המצוה הגם שאינו מחויב, והמג"א סי' תקפ"ו ופר"ח יו"ד סי' כ"ח ס"ל דאינו מברך מספק, ואני בעניי כתבתי דאינו דומה לכוי, מ"מ לא מפני שאינו נדחה נעשה מעשה נגד המג"א ופר"ח, אבל בשגילה בעצמו דיש ג"כ סברתי דמחויב מוודאי, וגם אם הוא ספק נ"ל דיברך בצירוף שניהם יחד יש לסמוך לברך לפע"ד, וכוי ששחט וכסהו הרוח הגם דאיכא ס"ס מ"מ צריך לכסות כיון שלא באו ב' ספיקות בב"א: ב) שיטת הרא"ש שלהי מ"ק ס"ל דבנראה ונדחה יש דחוי דלא אפשט' כבש"ס סוכה והעלתי דס"ל דממתני' לא נפשט' דאין דחיי, אבל מדמבעי לר' ירמי' דוקא בנדחה מעיקרא משמע דבנראה ונדחה פשיטא לי' דיש דחוי ודן הרא"ש מיני' דגברא הנדחה אפי' נדחה מעיקרא דיש דחוי מוודאי ולא מספק ואפי' איכא עוד ספק שמא הי' גדול בשע' שמת לו מת מ"מ א"צ להתאבל דליכא ס"ס דוודאי יש דחוי לגבי' מכח מ"ש תחלה בפשיטות דגברא ודאי נדחה ולא דמי למצוה הנדחית ומשום מ"ש אח"כ דנחית דרגא ממצות, וכן בדחיות המצות נראה ונדחה בוודאי יש דחוי ואין לעשות ס"ס ופשיטא דגם ביוט"ש לא יצא דוודאי הוא, אבל נדחה מעיקרא ספיקא הוא, ויש לעיי' ביט"ש כמ"ש באות א', ולענין כסוי ס"ל דהוי בידו ומוודאי חייב לכסות ופשיטא שצריך לברך, ובכוי כה"ג אפי' לדסוברים שב' ספיקות שדנו כבר על ס"א מצטרף לס"ס עי' יו"ד סי' ק"י וב"י וד"מ סי' כ"ז, מ"מ חייב לכסות דליכא רק ספק א' דבידו הוא, ואפשר לומר דלא ס"ל לרא"ש דבידו לכסות מקרי הגם שאין מחויב לכסות מ"מ בידו כיון דאם מגלהו יקיים מצוה ודאית וראוי' ונכון שיגלה ויכסה כיון שהי' מתחלה עליו חיוב מצוה ודאית אבל בכוי דלא הי' עליו חיוב ודאי רק מספק כיון שכסהו הרוח לא צריך לגלות כדי להכניס עצמו לספק מצוה דלא אתחזק בחיובה ולאו בידו מקרי כן יש לומר באפשר: ג) שיטת מהר"מ מר"ב דנפשטה האיבעי' אפי' בנראה ונדחה ואין בידו ממתני' ור"פ דכסוי וס"ל כתוס' דכסוי לאו בידו הוא ור"פ מפשט פשיטא לי', ובארנו וישבנו שיטתו עפמ"ש דאם גילה בעצמו בידו מקרי כיון שעשה לבסוף מעשה זה, ועפ"ז נפשטה האיבעי', וס"ל דגברא הנדחה ג"כ אין דחוי ולפי שבארנו דהרגיש דגברא גרע בנחית דרגא אפשר דס"ל בנראה ונדחה יש דחוי בגברא: ד) שיטת הרי"ף ורמב"ם בנראה ונדחה ובנדחה מעיקרא אינו מבואר אי ס"ל כתוס' רשב"א ור"ן דלא נפשט' האיבעי' או דס"ל דנפשט' מכסוי דאין בידו הוא כשיטת מהר"מ מר"ב, ולפמ"ש הט"ז בישוב הרי"ף ורמב"ם מוכח דס"ל דנפשט' האבעי מכסוי, ולתי' הב"י ושל פ"י ומ"ש אני בעניי אנחנו לא נדע שיטתם בזה, וכן לענין נדחה מעיקרא אפשר דס"ל דלא נפשטה לאמת ממתני' דאין ממעטין די"ל שאני התם דבידו: ה) שיטת המחבר כשיטת הרא"ש דהרי ביו"ד סי' שצ"ו קבע להלכה כשיטת הרא"ש שלהי מ"ק, ובסי' ש"מ לענין הבדלה פסק כמהר"מ מר"ב העלינו יישוב נכון לחלק בין הבדלה דבידו הוא עיי' אות ד' באורך וברוחב הרחבת דברים בדין אונן אם עבר וקרא ק"ש או עשה מצוה אם יצא: ו) העלתי מכח פלפול של הלכה דהיכא דאדחי' בידים אפשר אפי' אי נדחה מעיקרא או גם נראה ונדחה חוזר ונראה כל דאדחי בידים ואפי' בידו אפשר דהוי דחוי וצ"ע לדינא: ז) הראנו לדעת כי יש מקום לומר למסקנת הש"ס דמדאורייתא בוודאי אין דחוי אצל מצות והראנו פנים מסבירות לכך מתוך הסוגי' ופי' רש"י, ומ"מ בוודאי לא להקל אמרו דיש דחוי אלא להחמיר, ואפי' במצוה דרבנן לא אמרי' דפטור אחר שנדחה, גם בארנו דאין להקל באיבעי' דלא אפשט' משום ספק דרבנן להקל חדא דכמה שיטות ס"ל דלא אזלי' להקל בדרבנן היכא דנשאר בתיקו וכ"ש היכא דאיבעי' דלא אפשט', ועוד דאתחזק בחיוב המצוה, ואין ספק מוציא מידי ודאי: ח) העלינו מתוך דברי הרא"ש מ"ק וסוכה דאשחור ביו"ט דפסק דחוזר ונראה דוקא כשמיעטן הוא בעצמו בידים, אבל הוריקו או מיעטן נכרי וקטן וכדומה א"ח ונראה ואפי' בנדחה מעיקרא י"ל כן ומ"ש הרא"ש ביו"ט אשגיר' לישנא דש"ס הוא, או ט"ס הוא, ומדרא"ש ס"ל הכי מהיכי תיתי לעשות פלוגתא בין ראשונים שלא מצינו, מסתמא גם רי"ף ורמ"בם הכי ס"ל, והוא דין מחודש משלנו ומלתא דמסתבר הוא: ברוך מקבץ נדחי ישראל, חוזרים ונראים בבנין אריאל, וברוך הנותן ליעף כח להגות בתורת יקותיאל, וברוך אל עליון גומר עלי בעט סופר מהיר כאור בוקר ליום ג' שנכפל בו כי טוב, לסדר ויברך אותו שם. שנת לא תאונה אליך רעה לפ"ק פה פ"ב יע"א: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכב שמואל בקוראי שמו, איש צדיק מתהלך בתומו, ידיו לו רב, בחוקי חורב, ה"ה בן אחותי תלמידי חביבי הרב הותיק מלא עתיק, חרב פיפיות בידו ללחום במלחמתה של תורה, המאוה"ג כש"ת מו"ה שמואל עהרענפעלד ני' אבדק"ק סיקס יע"א: ביום טוב של חג כשהיינו בטוב לב לשמוח לפני ה' הוספת לנו שמחה וגיל, כאשר קבלתי שורותיך הנעימים כתובים על הגויל אשר בהן לבי גיל יגיל בכפלים, באשר בשרתני שתים, מעמד ומצב בריאות אמך אחותי הצדקת א"ח מ' הינדל תי', ומעמדך ומצבך הטוב החיים והשלום, גם מצדינו הטוב תקבלו כה יתן ה' וכה יוסיף לנו כח ועצמה למען שמו ותורתו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ויראנו בתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות: והנה ראיתי במכתבך ראי' שני' מדברי סופרים, דברים היוצאים ממשה ספרא רבה דישראל בספרא דבי רב רבנן כבוד קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל מ"ש ע"ד אגב בח"ס חיו"ד ססי' פ"א שיש לנהוג בחג שחל בשבת להוציא הלולב והמינים בתוך מעל"ע מן המים שלא יופסלו ע"י כבישה, ורבים ראו וכן תמהו דלא נמצא ענין כבישה רק בדבר מאכל לענין או"ה, ולענין מצוה באתרוג דהוא דבר מאכל, אבל בלולב ומינים באגודה אחת אין טעם וריח שיפסול בהם כבישה או בישול, ועכשיו הראה לך אחד מתלמידנו הרבני האברך המופלג בתו"י מו"ה אליעזר בלום יחי', כי תמיה זו תמיה של קיימא היא לדורות כי באה בדפוס בפתחי תשובה החדשות סי' פ"ז, והוא גילה לך סוד זה כי רבים הקמים מאז בתמיה רבה, ואתה מזקנים התבוננת וטרחת לקיים מילי דאבוהא אבוהון דכולהון ת"מ תורת משה אבינו רועינו רבינו זצ"ל ונפשך איותה לשמוע דעתי בזה, ולהיות כי גם בעיני יפלא, והנני מוסיף הפלא ופלא שלא עוררני עד הנה אדם על זה, שמתי עיני ולבי עד"ז בי"ט בין הפרקים ובין גברא לגברא, להתבונן כל האפשר, גברא רבה אמר מלתא, בוודאי מכוין לדינא הוא אלא שטעמו נעלם מאתנו, וצריכים אנו לטרוח למצוא טעם, גם אם אינו לשבח כ"כ וטרם אענה בדין זה שלפנינו אבאר קצת ענין פסול כבישה ובישול לענין מצוה: הנה שלשה אני יודע דפוסל מבושל וכבוש לענין מצוה, למצות מרור