כתב סופר אורח חיים רלה

ומה שתי' עוד הפ"י ויצא לחדש מה שלא שערום אבותינו רבותינו הראשונים ז"ל דמדאוריית' בוודאי אין דחוי כלל אצל מצות דבקדשים קרא כתי' ולא ילפי' מיני' למצות וסוגי' ש"ס קדמא ואזלא מתחילה ועד סופה אם מדרבנן יש דחוי ולא אפשט' והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אלו דבריו ז"ל, הנה במה דפשיט' לי' דאזלינן מספיקא להקל ככל ס"ד להקל כבר הארכנו באות א' דיש לעיי' בהך מלתא טובא, אבל עיקרן של דברים שחידש דלא מיבעי' ולא אפשטא רק אי מדרבנן יש דחוי אין להם מקום בסוגי' דא"כ איך מקשה ותפשוט מדר"פ ממתני' דחולין ואי איבעי' דר' ירמיה אם יש דחוי מדרבנן והיינו לחומרא דלא יצא מדרבנן ומדאוריית' יצא דאין דחוי לא נפשוט מדר"פ כלום דבמתני' קתני חייב לכסות דמדאוריית' ודאי א"ד אצל מצות וחייב לכסות לקיים מצוה דאוריית' וע"כ צ"ל דס"ל למקשן ותפשוט איבעי' דר' ירמיה אם יש דחוי מדאוריית' ודברי פ"י נפלאו ממני: ושמתי אל לבי לקיים דבריו במקצתו גברא רבה גבר בגוברין דיהודאי אמר מלתא מצוה לקיימן, ומצאתי להם מקום דוודאי עד דלא נחית לחלק בין נראה ונדחה לנדחה מעיקרא במצות סובב הולך ושקיל וטרי אי יש דחוי מדאוריית' במצות אי ילפי' מצות מקדשים או לא ילפי' ומקשה תפשוט מדר"פ והוצרך לדחוק דר' פפא גופי' מיבעי' לי', או דר"פ אמר זאת אומרת מספק או דר"פ במוחלט אמר ז"א ור' ירמיה מיבעי' לי' ומספקא לי' במתני' אבל אין לחלק ולומר נראה ונדחה ילפי' מקדשים מדאוריית' א"ח ונראה ונדחה מעיקרא לא ילפי' מקדשים מ"ש מאן פליג לן או דילפי' מקדשים ואפי' נדחה מעיקרא כמו בקדשים או דלא ילפי' כלל מקדשים, ומובן קצת בזה סגנון סתמא דש"ס הא מיעטן כשר אי דאשחור מאתמול תפשוט נראה מעיקרא וכו' ואי דאשחור ביו"ט תפשוט נראה ונדחה וכבר הבאנו לעיל דקשו בסגנון ש"ס טובא, ולמ"ש י"ל דבכל צד או דמתני' באשחור מעיו"ט או ביו"ט נפשוט א' מחבירו דמדאוריית' אין לחלק ואי מתני' באשחור מעיו"ט ומפורש במתני' ונפשט נדחה מעיקרא דלא הוי דחוי, ממילא ידעינן ג"כ דנראה ונדחה ג"כ לאו דחוי, ואי מתני' דאשחור ביו"ט מפורש דנראה ונדחה לאו דחוי בוודאי נשמע דכ"ש אשחור בעיו"ט, וגם אי לאו כ"ש הוא מ"מ ממילא נשמע כיון דלא ילפי' מקדשים נראה ונדחה ה"ה נדחה מעיקרא, ומסיק לעולם דאשחור מעיקרא ותפשוט נדחה מעיקרא, אבל אשחור ביו"ט דחוזר ונראה לא תפשוט היינו ודאי נפשוט דמדאורייתא בשום צד לא נדחה, אבל יש ספק דלמא מדרבנן אמרו דא"ח ונראה וי"ל דוקא בנראה ונדחה גזרו אומר דא"ח ונראה, ומתני' דאשחור מאתמול בנדחה מעיקרא דקיל מסברא לא אמרו דומי' דקדשים כ"כ לא אמרו בי' מלתא דהוי דחוי, והרווחנו עוד דא"צ לומר דר' ירמיה בדר"פ מספקא ליה ולר"פ פשיטא ליה לא נפשוט רק דמדאוריית' אין דחוי וחייב לכסות מדאוריית' ור' ירמי' מספקא לי' אי מדרבנן יש דחוי: וע"פ דברינו אלו הרחיב ה' לנו ובאנו אל שערי בינה להבין מה שכ' רש"י באיבעי' דר' ירמי' וז"ל יש דחוי אצל מצות כלומר נוהג' תורת דחוי אצל מצות כמו שנוהג' אצל קרבנות דאם נראה ונדחה משנשחטה אמרת ידחה וכו' ה"נ כשנקטם תו לא הדר חזי' וכו' והשתא לא דייק בין נראה ונדחה עכ"ל, וכבר הבאנו לעיל שנתקשה הכפ"ת במ"ש רש"י והשתא לא דייק בין נראה ונדחה ובין דחוי מעיקרא, גם צריך להבין מה שהאריך רש"י כ"כ כלומר נוהגת תורת דחוי כמו שנוהגת אצל קרבנות, ולמ"ש כל דברי רש"י צריכים, דרצה במ"ש כלומר אי נוהגת כמו בקדשים, דלא נימא דהאיבעי' רק אם יש דחוי במצות מדרבנן אלא דמיבעי אם יש דחוי כמו בקדשים דילפי' מקרא או לא והוכרח רש"י לפרש כן דאי תימא דמיבעי לי' אי יש דחוי מדרבנן לא פשיט לי' מדר"פ דמדאוריית' ודאי אין דחוי וחייב לכסות מדאורייתא אבל מדרבנן מיבעי לי' אפילו נדחה מעיקרא וע"כ דס"ל דר' ירמיה מדאוריית' מיבעי ל', וקשה לרש"י הא למסקנא דדייק ממתני' ומחלק בין נרא' ונדחה לנדחה מעיקרא וע"כ לאו מדרבנן יצא לחלק, דמדאוריי' אין חילוק כמ"ש, או דילפי' מקדשים או לא ילפינן ועכצ"ל דבנראה ונדחה לא אפשט אולי מדרבנן א"ח ונראה א"כ י"ל גם באיבעי' דרבי ירמיה דמיבעי ליה רק מדרבנן אם יש דחוי ואיך פשיט ליה מדר"פ, וזה כ' רש"י והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהמקשן ותפשט לא דייק ולא יצא לחלק כי ס"ל דר' ירמיה מיבעי לי' מדאוריי' אי יש דחוי או לא וליכא חילוק ממילא בין נדחה מעיקרא ולכן מקשה תפשוט מר"פ ודברי רש"י צריכים וכל דברי רש"י קיימים וצריכים להאמר, והוא ישוב נכון, בעזרת ה': וע"פ דברינו אלו יעמדו דברי פ"י למסקנא דמחלק בין נדחה מעיקרא דנפשט ונראה ונדחה דלא אפשט לא נשאר מקום ספק רק אי מדרבנן א"ח ונראה, וכן היה איבעי' דר' ירמיה, וכיון דמדאוריית' יצא רק מדרבנן לא יצא אזלינן בספיקו להקל ועיי' בכ"ז: אלא כ"ז אין שווה לנו בראותי מ"ש הרא"ש שלהי מ"ק דקטן שהגדיל תוך ז' א"צ להתאבל דנדחה ואין בידו, לפמ"ש דלאמת מדאוריי' ודאי אין דחוי א"כ מחוייב להתאבל הגם דאבילות דרבנן ויום ראשון גם למ"ד דאוריית' והוא ביום המיתה כבר עבר וחלף לו, מ"מ אם מדאוריית' אין דחוי במצות והספק רק אם מדרבנן יש דחוי והיינו להחמיר אבל לא אמרו בו דבר להקל ואפי' בדבריהם לומר יש דחוו דפטור מלקיים מצוה דדבריהם דלהחמיר אמרו ולא להקל ואיך כ' הרא"ש דפטור מלהתאבל ועוד מ"ש דמכסוי אין ראי' דבידו הוא הא מכיסוי בלא"ה אין ראי' דמדאוריית' מחוייב להתאבל דמדאוריית' בוודאי אין דחוי וע"כ צ"ל דס"ל לרא"ש דמדאורייתא מספקא ליה למסקנא אם יש דחוי: ולפי שהסברנו פנים מסבירות לדברי פ"י מדמחלק סתמא דש"ס בין נדחה מעיקרא לנראה ונדחה מוכח דלא ילפי' מקדשים אלא מדרבנן, וקשה זה לרא"ש דס"ל ע"כ דמדאורייתא אפשר דיש דחוי, וי"ל דרא"ש ס"ל עפמ"ש הפ"י עוד דסוגי' אזלא לרבא דלא ס"ל לחלק בין בידו לאין בידו, ועשינו לו סמוכים והוציאנוהו מן הדוחק שיש בדבריו והעלינו דרא"ש הכי ס"ל ע"כ ולאמת לא נפשטה ממתני' אפילו נדחה מעיקרא דלא הוי דחוי די"ל משום דבידו וכאשר נכתוב לקמן אי"ה די"ל גם לשיטת הרא"ש בשבת דמלאכה דאורייתא י"ל דבידו הוא, וכיון דלא אפשט' ממתני' דנדחה מעיקרא לא הוי דחוי, שוב איכא למיבעי' אם יש דחוי אצל מצות מדאוריית' כמו בקדשים בין נראה ונדחה ובין נדחה מעיקרא וכיסוי שאני משום דבידו ואם מיעטן כשר משום דבידו וא"ש דכ' הרא"ש דקטן פטור דמדאורייתא אפשר יש דחוי, וע"פ שבארנו דבריו באות ג', עוד י"ל דס"ל לרא"ש דכל שאמרו רבנן דלא יצא גם מדאוריית' אינו יוצא עיי' זה תוס' סוכה ג' ע"א סוף ד"ה דאמר לך היכא דב"ה מחמיר מדרבנן משום גזירה אפי' מדאורייתא אינו יוצא ע"ש היטב: והה"נ כיון דאמרו רבנן דיש דחוי מדאוריית' אינו יוצא ולכן פטרו לקטן להתאבל ויש לחלק דב"ה גוזר אומר שמא ימשוך אחר שולחנו ואם ימשוך לא קיים המצוה מדאוריית' לכן חזקו דבריהם דא"י מדאוריית' דאל"ה עדיין יעשה כן כיון שיוצא מדאוריית' ויש לחוש שמא ימשוך ולא יצא לכן אמרו דלא יצא מדאוריית' ויש כח בידם לומר כן וברצון חכמי' תלי', אבל כאן כשאמרו יש דחוי ולא משום גזירה לתקלה רק שהחמירו בו כדמצינו בקדשים אפשר לא חזקו דבריהם דלא יצא מדאוריית' כיון דא"א לבוא לתקלה שלא קיים המצוה מדאוריית', וא"ש מ"ש הפ"י בשיטת רי"ף ורמב"ם דליכא רק ספיקא דרבנן הגם שאמרו דפסול מ"מ מדאוריית' יצא י"ח וליכא רק ספק דרבנן אי יצא מדרבנן או לא, אבל הרא"ש ע"כ ס"ל או דמדאוריית' לא יצא, או דס"ל כמ"ש בדרך ראשון דס"ל להלכתא הדר הספק אם מדאוריית' יש דחוי אצל מצות א"כ נעקר יישובו לשיטת הרא"ש דפסק גם באשחור ביו"ט דחוזר ונראה ועיי': ולכן אנו אין לנו אלא יישוב הב"י דבאית לי' הושענא אחרית' להלכת' ליכא איסור למעט דהוי בידו וליכא דחוי אפי' לית ליה כמו שביאר הכפ"ת דברי הב"י ויישוב זה א"ש גם לרא"ש, ואחר התבוננת מעט שבתי וראיתי גם דברי ב"י לא מעלי' ארוכה, לפמ"ש כבר לעיל דקש' על הב"י מסוגי' דזבחים דלא מקרי בידו מה שהיה יוכל להמציא לו אחר והצלנו בית יוסף מהשגתינו שצרפנו עמו דגם בל"ל איכא בידו קצת לענין נדחה מעיקרא, אלא בנראה ונדחה ל"מ בידו קצת כזה אבל חזי לצרופי עם קצת בידו להביא לו אחרת שיהיה מותר לגמרי וכ"ז לפי דס"ל לרש"י ותוס' דאיסור למעטן ביו"ט דרבנן איכא בידו קצת למעט באיסור אבל לשיטת רא"ש שבת כל דל"ל הושענא אחרית' לכ"ע איסור דאוריית' ובאית לי' לר"י איסור דרבנן ולר"ש ליכא איסור כלל, לפ"ז אין לצרף באית ליה דבידו קצת דכל שיש איסור דאורייתא בוודאי אין סברא דהוי בידו קצת לעבור איסור דאוריית': והנה טרחתי ויגעתי למצוא מקום יישוב אשר יתכן גם לרא"ש ומצאתי דיש לקיים יישוב הב"י ויישוב הפ"י בדרך א' מן הדרכים אשר הלך לבא למקום יישוב והוא מ"ש דסוגי' אזלא דגם במה שבידו יש דחוי, ולאמת ליכא חילוק אפי' דאשחור ביו"ט אין דחוי דבידו למעט באיסור מועט גם בנראה ונדחה, וי"ל גם לרא"ש דס"ל דלמעט ביו"ט מלאכה דאוריית' היא מ"מ בידו מקרי וכ"ש לדס"ל דדרבנן הוא דגם בנראה ונדחה י"ל דבידו ממש מקרי, ואומר בוודאי לאו בידו מקרי וכ"ש שיעבור על איסור דאוריית' וגם לעבור איסור דרבנן רחוק הוא שיהיה מקרי בידו קצת וכ"ש בידו ממש דסתמא לא יעבור על איסור ואין ביד ישראל לעבור איסורים אפי' דרבנן ואינו עומד לכך וסתמו בחזקת כשרות, אלא זה שעבר ומיעט באיסור הרי לפנינו שעובר איסור זה במזיד ואינו חש לקמחא, או דשוגג הוא וא"י שאסור למעט וכיון שעשה זה ותיקנו אגלאי למפרע כי עומד לעשות מעשה זה וכמו שעושה עכשיו היה בידו לעשות תחילה מיד כדאשחור ביו"ט או מעיו"ט ונכנס יו"ט ולא נדחה מעולם, וש"ס דאמר נראה ונדחה לא תפשוט אזיל למאן דס"ל כשבידו ג"כ איכא דחוי כמ"ש פ"י, ולתי' ב"י י"ל דמ"מ ל"מ בידו כ"כ אלא קצת דחוי ומצטרף להלכתא הואיל ואי אתרמי ליה הושענא אחריתא וא"ש יישוב של ב"י ופ"י כל אחד לדרכו גם לשיטת הרא"ש ועיי':