כתב סופר אורח חיים רלג

מסתבר שאם הבדיל באיסור יצא ממילא חוזר ונראה אם לא הבדיל באיסור כשהי' אונן, ורא"ש דכ' בברכו' פ' מ"ש דלא יבדיל משום דאתי בטעם ראשון שכ' במ"ק דגברא נדחה מכל הגם שאין דחוי כלל אצל מצות ומ"ש ועוד כדי להשיב לסברת מהר"מ לפי שיטתו כמ"ש באות ב'. ולכן ס"ל לרא"ש לענין הבדלה ג"כ דנדחה גם אם היה בידו קצת, ולכן כ' דא"ח ומבדיל, וממילא לא יצא כשהבדיל באנינות כיון שאין מרוויחים מידי אם יצא סוף כ"ס א"ח ומבדיל, אבל המחבר נקיט לענין אבילות כרא"ש משום דיש דחוי אצל מצות כשאין בידו כלל, לכן לענין הבדלה אם נימא דיצא בדיעבד כשהבדיל באיסור הוי בידו וליכא דחוי ועיי' רא"ש ברכו' דר"מ כ' דאם שמע מאחרי' לא יצא וצריך להבדיל אח"כ לשיטתו דס"ל דחוזר ונרא' אפי' נרא' ונדחה ואין בידו וליכא נפקותא לענין הבדלה אח"כ אם הבדיל באיסור או שיצא או לא דגם כשאין בידו חוזר ונרא' כנ"ל ועיי' היטב והבן, וי"ל עוד בלא"ה גם אם דבר שאסור לעשות ל"מ בידו לעשות איסור, מ"מ כאן אם יצא בדיעבד ליכא דחוי כלל כיון דבדיעבד יצא וכ"כ הרשב"א סוכה בע"ז של נכרי אחר שבטלה יצא כיון דקודם שבטלה ליכא רק דלכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא מה שאסור רק לכתחילה ליכא דחוי כיון שלא נדחה רק לכתחילה והרי התם איכא איסור לכתחילה משום דמאיס מ"מ כיון דבדיעבד יצא לאו דחוי הוא כן ה"נ אונן הגם שאסור כיון דבדיעבד יצא לאו דחוי הוא, ויוכל להבדיל ומשום זה עצמו אמרו דיצא בדיעבד כדי שיהיה יוכל להבדיל אח"כ וכדכתיבנ' וכל פסקי הש"ע קיימים והדברים נכונים, בעזרת שוכן מעונים: ה) הרי"ף רמב"ם רא"ש וטור סתמו דאם מיעטן ביו"ט כשר ולא חלקו בין אשחור ביו"ט לאשחור בעיו"ט, וכ' הב"י דבאית ליה הושענא אחריתא מותר למעט והו' בידו דחוזר ונראה כבש"ס זבחים, והקשה לעצמו מדלא אמר ש"ס כן דאפי' אשחור ביו"ט משום דתחיל' לא ס"ד האי סברא וט"ז כ' דזה דוחק, ואני לא אבין מה צריך הב"י לזה הדוחק הא דברינו אמורים דבדאית לי' ליכא איסור ובידו הוא, וכ"ז לראבר"ש דכאבוה ס"ל אבל מאן דאמר אין ממעטין ביו"ט הלא ס"ל דאיכא איסור אפי' באית ליה הושענא אחריתא ולא הוי בידו ולכל היותר בידו קצת לגבי נדחה מעיקרא ושפיר קאמר ש"ס על דאין ממעטי' ואם מיעטן כשר הגם שאין בידו כ"כ תפשוט דלא הוי דחוי ונראה ונדחה לא נפשוט, אבל להלכתא דקיי"ל כר"ש באית ליה מותר למעט הוי בידו בהיתר ממש ואפי' אשחור ביו"ט חוזר ונראה וב"י דחוק אנפשי' ללא צורך, ומה שהקשה הט"ז תינח באית לי' הושענא אחריתא והא לא התנו דוקא באית לי' כ' בכפ"ת כיון בדאית לי' ליכא דחוי גם בל"ל ליכא דחוי דבידו להמציא לו, ותמה אני על הב"י דע"כ כך כוונתו ועל סכפ"ת דניחא לי' בזה הא בש"ס זבחים ל"ד ע"ב כד מחלק ר"א בין בידו לאין בידו כ' רש"י וז"ל ובב' שעירים שמת א' מהם לאו בידו שיתנו לו אחר עכ"ל, והא התם כבר יש בידו אחרת ל"א למפרע שהיה בידו וגם הרי ע"כ ליתן לו וכלום חסר וכו' ומ"מ ל"מ בידו כיון שתלוי בדעת אחרים כ"ש וק"וח כשלית לפניו אחריתא דל"מ בידו להמציא לו אחרית' כשירה, ועי' תוס' ע"ז ל"ז דאין בידו לבטל ותלוי בדעת נכרי ל"מ בידו, ואפשר יש לדחוק בכוונת הב"י כיון דבידו קצת למעט באיסור הגם שאין זה בידו כ"כ עד שנאמר דנראה ונדחה חוזר ונראה ע"י בידו כזה מ"מ בצירוף שאם יזדמן ואפשר להמציא לו אחריתא יהי' היתר גמור הגם שמשום כ"א לעצמו לא מקרי בידו חזו לצרופי יחד דמקרי בידו כן י"ל שלכל זה כיוון הב"י, אבל על הכפ"ת דלא עשה צירוף זה צל"ע: והנה הט"ז העלה יישוב לזה באמרו דר"פ מפשט פשיטא ליה ממתני' דחולין אפי' נרא' ונדחה ואין בידו חוזר ונראה ור"י הוא דמיבעי' לי' וקיי"ל כפשיטותו של ר"פ ושבקינן ספיקתו של ר"י, וכבר העמסנו דבריו באות ב' בשיטת מהר"מ ר"ב ובארנו זה באר רחובות והוספנו תוס' מרובה, וי"ל עוד ע"ד פלפול קצת ע"פ מ"ש הכפ"ת ופ"י דמסקנת ש"ס דגריע דחי' דנראה ונדחה מנדחה מעיקרא לא פשיטא כ"כ דיש מקום לומר איפכ' והוכיחו כן מסידור ושו"ט דש"ס דמתחיל אי דאשחור ביו"ט ש"מ דחוי מעיקרא וכו' ואי דאשחור ביו"ט ש"מ נראה ונדחה, אלא לעולם דאשחור מעיו"ט, איפכא הול"ל אי דאשחור ביו"ט ש"מ נראה ונדחה וכ"ש נדחה מעיקרא, ואי באשחור בעיו"ט תפשוט דחוי מעיקרא נראה ונדחה לא נפשוט, והעלו מכח דקדוק עצום זה דתחילה ס"ל דנדחה מעיקרא גרע מנראה ונדחה, ולבסוף מסיק דנדחה מעיקרא עדיפא מנראה ונדחה עיי"ש, וי"ל בזה קושי' תוס' למה לא פשיט ר' ירמ' ממתני' דאם מיעטן איבעי' דילי', די"ל או דר' ירמי' ס"ל בפשיטות כס"ד דכדחה מעיקרא גרוע מנראה ונדחה וי"ל מתני' דאשחור ביו"ט, אבל נדחה מעיקרא לא נפשוט, או דמספקא לי' הא גופי' איזהו מהן עדיף דיש סברא לכאן ולכאן, הגם דמסקנת סתמא דש"ס דאיפכא מסתברא מ"מ ר' ירמיה מיבעי' לי' או ס"ל מסברא להיפוך כדס"ד דמקשן וא"ש: והא דהקשה תפשוט מדר"פ, למ"ש לק"מ דר"י פשיטא לי' או דמספק' ליה אולי נדחה מעיקרא גרוע מנראה ונדחה ולא נפשוט מדר"פ איבעי' דילי', וי"ל דש"ס עדיין לא דייק לחלק בין נראה ונדחה או נדחה מעיקרא עד לבסוף דשקל וטרי וס"ד דנדחה גריע ולבסוף מסיק דנראה ונדחה גריע ומובן בדברינו מ"ש רש"י באיבעי' דר"י ועדיין לא דייק בין נדחה מעיקרא וכו' ותמה בכפ"ת מה רצה רש"י בזה, ואי משום דמקשה ותפשוט מדר"פ הא נפשט מק"ו ועיי' רשב"א, משו"ה החליט בכפ"ת דהכניסו זה בדברי רש"י, ולמ"ש א"ש דהיה קשה לרש"י מדמקשה תפשוט הא לקמן ס"ד דגרע נדחה מעיקרא ואיך מקשה ותפשוט לכן כ' רש"י עכשיו לא דייק לחלק וסביר דשניהם שוים וא"ש, וקצת מזה בפ"י ואפשר כיוון למ"ש: לפ"ז כד פשיט מאין ממעטין דנדחה מעיקרא לא הוי דחוי וקשי' על ר' ירמי' תפשוט מהכא וצ"ל דר' ירמי' מספקא לי' דלמא מתני' דחולין חייב מספק ור"פ משמע לי' ממתני' דוודאי חייב, וי"ל דגם ר' ירמי' כר"פ דמתני' מוודאי קאמר אלא דמיבעי' לי' דס"ל או מספקא לי' דלמא נדחה מעיקרא גרוע מנראה ונדחה, וכיון דסתמא דש"ס מסיק דנראה ונדחה גרע וכיון דנפשוט ממתני' דחולין דנראה ונדחה חוזר ונראה אפי' אין בידו כ"ש נדחה מעיקרא, ועוד י"ל עד"ז הא דמקשה תחילה תפשוט מדר"פ ולא מתרץ דר' ירמי' מספקא ליה אולי נדחה מעיקרא גריע משום דמשמע מסתימת ר"פ דאמר זאת אומרת אין דחוי אצל מצות משמע דליכא דחוי במצות כלל דאי ס"ל דנדחה מעיקרא לא נפשוט ממתני' לא הול"ל רק ז"א דאין דחוי אצל מצות כשנראה ונדחה ש"מ דס"ל כר"ש נדחה ונראה דלא הוי דחוי ומקשה תפשוט מדר"פ, ומשני בדר"פ גופי' מספקא ליה היינו דר"פ פשיטא לי' דנדחה מעיקרא עדיפא מנראה ונדחה ור' ירמי' מספקא לי' אולי גרע נדחה מעיקרא וזה לא נפשט ממתני', והא"ש למסקנת ש"ס דנדחה מעיקרא עדיפא מוכח ממתני' דחולין תרתי נראה ונדחה ונדחה מעיקרא אפי' אין בידו כלל, ולדרך השני שכתבנו א"א צריכים לדברי הט"ז כלל ושיירנו דרך לעצמינו ועיי': ומדי דברי בדקדוק עצום שעמדו בו הכפ"ת ופ"י והוכרחו לחדש דיש מקום לומר דעדיף נדחה מעיקרא לנראה ונדחה וכן ס"ד ולמסקנא אינו כן מלבד דרחוקה היא לומר דס"ד ומסקנא אזלו בסברת הפוכות, וגם דמצד סברא פשוט בוודאי עדיף נדחה מעיקרא ועיי' ר"ן שכ' דהו"ל כמחוסר זמן ועיי' רשב"א שמסביר ג"כ בתוך הדברים ענין זה, וכשאני לעצמי מצאתי מקום ישוב מרווח, והוא בהקדם סוגי' ש"ס זבחים י"ב דעשה צריכותא לר"י דאי אמר בהפריש קרבן והמיר משום דדחה בידים אבל בנשתטה דאתי' ממילא ה"א דאין דחוי ואי הוי קמ"ל בהא ה"א משום שאין בידו קמ"ל: ואקדים עוד מ"ש רש"י ביצה כ"ז ע"ב דמחובר כגרוגרות וצמוקים מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתי' עיי"ש, ונ"ל דכ"ש הכא דצריך ללקטן למצוה ולא לקטן הו"ל כדחינהו בידים מאתמול ויש סברא לומר דגרע אשחור מעיו"ט דדחינהו בידים מאשחור ביו"ט דלא דחינהו בידים וזהו דקאמר אלימא דאשחור מאתמול תפשוט מיני' דחוי מעיקרא לא הוי דחוי היינו אפי' דחאו בידים וה"ה וכ"ש אשחור ביו"ט הגם דנראה ונדחה דגרע, היינו נראה ונדחה דלא דחי' בידים גרע מנדחה מעיקרא דלא דחי' בידים, אבל נדחה מעיקרא ודחי' בידים גרע מנראה ונדחה דלא דחי' בידים, אלא לאו דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא שמעת מיני' נראה ונדחה חוזר היינו כיון דלא דחי' בידים וה"ה וכ"ש נדחה מעיקרא כדומה לו דלא דחי' בידים אבל אשחור בעיו"ט דדחי' בידים לא שמעת מיני', ומסיק לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא תפשוט וכו' והיינו דלמסקנא ס"ל איפכא דעדיף נדחה מעיקרא דדחי' בידים מנראה מעיקרא דלא אדחי' והרוחנו דלא צ"ל דמתחלה ס"ל דנדחה מעיקרא גרע מה שהוא נגד סברא פשוטה מן השכל וכן הוא בסוגי' ש"ס בזבחים אבל עדיין לא יצאנו מידי דוחק דס"ד ומסקנא בסברת הפוכות פליגו, וגם לשון הש"ס אלא לעולם וכו' אין מדוייק היטב, לכן נ"ל להוסיף אומר ודברים כד דייקת שפיר בשינוי לשון תחלה אמר אלימא דאשחור מאתמול ולמסקנא שינה הלשון ואמר אלא לעולם דאשחור מעיקרא ולא אמר דאשחור מאתמול כדאמר תחלה ולא לחנם שינה הלשון והלא דבר הוא, ונ"ל בדיוק נקיט כן דנשאר בסברא דגרוע נדחה מעיקרא דדחי בידים מנראה ונדחה דלא דחי בידים ובאשחור מעיו"ט כשהי' יוכל למעט ולא מיעט הוי דחי' בידים ואם מתני' בהכי איירי כ"ש דאשחור ביו"ט דחוזר ונראה דלא דחי' ביום טוב ואי מתני' באשחור ביו"ט לא נפשוט היכא דאשחור בעיו"ט ודחי' בידים אבל מוכח מיהת דנראה ונדחה היכא דלא דחי' בידים דחוזר ונראה, ומסיק דשני' לא מוכח, די"ל מתני' דאשחור מעיקרא לא כדאמר תחלה דאשחור מאתמול היינו בערב יו"ט כשיש שהות עוד למעט ולא מיעט דהו"ל דחי' בידים, אלא דאשחור מעיקרא היינו שאשחור מעיקרא קודם שנכנס יו"ט ולא הי' נראה אבל הי' סמוך מיד עם כניסת יו"ט מעט רגע אח"כ שלא הי' לו עוד פנאי למעט מפני כניסת יו"ט והו"ל נדחה מעיקרא ולא דחי' בידים, אבל אשחור מאתמול בעוד זמן למעט לא מוכח וה"ה וכ"ש דלא תפשוט אשחור ביו"ט דנראה ונדחה מנדחה מעיקרא דלא אדחי' בידים, ומיושב סגנון הש"ס ולא פליגו הס"ד כלל בסברא ולשון הש"ס מזוקק שבעתים וזה פרפרת