כתב סופר אורח חיים רלב

ג) הרא"ש במ"ק חולק על רבו דאין ללמוד גברא הנדחה ממצוה הנדחית ואפ' אין דחוי אצל מצות אבל גברא בוודאי א"ח ונראה, ועוד גם במצות גופי' מצינו לפעמים דיש דחוי כהא דסוכה באשחור בי"ט, ומכיסוי אין ראי' דבידו הוא, הנה מדכ' מכיסוי אין ראיה דבידו הוא ולא דחה דשם ספק הוא ממילא באבילות אזלינן להקל, נראה דס"ל ג"כ כרבו בזה דנפשטה ממתני' דאין דחוי' ולכן דחה דכיסוי בידו הוא והקשה הק"נ במ"ק מש"ס דסוכה דאמר תפשוט מדר"פ שאני התם דבידו הוא, וכן קשה מסוגי' דע"ז והניח בצ"ע, וכ' אבא מאו"הג זצ"ל ליישב עפמ"ש הפ"י די"ל דסוגי' זו אזיל לרבא בזבחי' דל"ל לחלק בין בידו לאין בידו ולכן מקשה תפשוט מדר"פ, ולאמת דקיי"ל כרב אשי דבידו שאני לא נפשוט ממתני' דחולין רק כל שבידו אין דחוי, וחזר והקשה א"כ תפשוט איבעי' דר"י מאין ממעטין ואי משום דבידו כמ"ש תוס' הא סוגיא זו לא אזיל למ"ד הכי דאל"כ מאי מקשה תפשוט מדר"פ ונדחק מאוד וכ' תחילת דבריו דצריך נגר לפרשו, ואנא לאו נגר אנא, אבל בן נגר אנא נלפע"ד לפרש דברי הרא"ש על מכונם: הנה מה שחזר והקשה א"כ תפשוט איבעי' דר"י אין זו קושי' על הרא"ש הלא הרשב"א ור"ן כתבו תחיל' דבאמת אפשט' איבעי' דר"י ותיקו קאי על מתני' דחולין בנראה ונדחה, ותוס' דלא ניחא להו לומר כן, מ"מ אין לתפוס על הרא"ש דס"ל כן, אלא דדברי פ"י רחוקי' מלומר כל השקלא וטרי' קאי שלא כהלכתא ומקשה בפשיטו' על ר' ירמי' דלא כהלכתא, והנלפע"ד לקיים דברי פ"י בדרך מרווח ורווחא שמעתתא בשאומר דקושי' זו שהקשה תוס' סוכה איך רצה לפשוט דר"י מר"פ הא בידו הוא קשי' על ר"פ עצמו דאמר זאת אומרת אין דחוי אצל מצות פשיטא גם בקדשים כל שבידו אין דחוי, ואי דרצה להביא ראי' מכאן לחילוקו של ר"א דכל שבידו אין דחוי ממתני' מלבד דלשונו לא משמע כן דהול"ל אין דחוי כל שבידו ועוד מדאמר אצל מצות משמע בקדשים יש דחוי הא כל שבידו גם בקדשים אין דחוי ועיי' תוס' זבחים שציין בקושי' ר"פ דחולין נראה דהקשה קושי' זו על ר"פ עצמו וכמ"ש, אלא דבאמת אין קושי' כ"כ על ר"פ דס"ל כרבא דל"ל לחלק בין בידו אמר שפיר אין דחוי א"מ דבקדשים גם בידו יש דחוי וע"כ דאין דחוי במצות ואפי' אין בידו דהא לא נחית לחלק בכך, וי"ל עוד דר"פ על ר' יוחנן קאי דמשמע דס"ל דאפי' בידו יש דחוי והוא מדאמר זבחים י"ג הפריש קרבן ונשתמד וחזר דא"ח ונראה וש"ס עשה שם צריכותא דה"א משום דבידו לחזור עיי"ש הרי מבואר דאפי' בידו ס"ל דא"ח ונראה ותוס' הרגיש בזה ונדחק כיון שאין דעתו לחזור לאו בידו והוא דוחק גדול וקשה להסביר, ואמר ר"פ על דמפרש ר' יוחנן מתני' זאת אומרת אין דחוי הגם דכיסוי בידו הרי ר' יוחנן ס"ל אפי' בידו יש דחוי, וע"ז סובב והולך קוש' ש"ס על ר' ירמיה תפשוט מהכא היינו לפי דס"ל לר' יוחנן ור"פ דגם כשבידו י"ד, והיה יוכל לדחות ר' ירמיה כרב אשי ס"ל דכל שבידו שאני אלא דרצה לדחות אפי' לשיטת ר"י ור"פ לא נפשוט ממתני' די"ל מספק קמחייב וכן סגנון ש"ס בכ"מ לדחות דלא תפשוט לכ"ע אפי' ס"ל כוותי' וא"ש: וא"ש נמי הא דקאמר תנאי היא וכ' תוס' דהי' יוכל לומר משום דבידו למ"ש לק"מ, ומיושב הא דנשאר בתיקו והדר פשיט ממתני' וקשי' לר' ירמי' דמבעי לי' ולא פשיט ממתני', לאמת לק"מ על ר"י דס"ל כרב אשי וכהלכתא דכל שבידו שאני ובידו למעט כמ"ש תוס', ומתחילה עד דלא פשיט מאין ממעטי' מקשה ומפרק דר' ירמי' לשיטת מרא דסוגי' זו דחולין ר"י ור"פ דל"ל חילוק בין בידו לאין בידו, אבל כד פשיט ממתני' עכצ"ל דר' ירמי' כר"א ס"ל דכל שבידו שאני וכאן איכא נמי בידו קצת: אלא דכ"ז אינו שווה לי בראותי מ"ש הרא"ש ראי' דיש דחוי לפעמים במצות מדאשחור ביו"ט דפסול הא שם נראה ונדחה וקטן נדחה מעיקרא, אדרבא משם ראי' להיפוך דנדחה מעיקרא לא הוי דחוי, והו"ל לומר דמשם אין ראי' דבידו קצת הוא, ומה האי דמביא ראי' מנראה מעיקרא לנדחה מעיקרא דגבי קטן, ועוד ר' ירמי' מיבעי' לי' בנדחה מעיקרא ואין בידו ולא אפשטא ואי כוונת הרא"ש כיון דלא אפשט' אזלינן באבילות להקל כ"כ האי הו"ל להודיענו דמשום ספק א"צ להתאבל, ויש בו נפקותא רבתי במקום דאיכא ס"ס כגון שבשעה שמת לו מת היה ספק אם כבר הגיע לכלל שנים או שהביא ב' שערות ואח"כ נתגדל ואיכא ס"ס להחמיר שמא היה גדול אז ואת"ל שהיה קטן שמא חוזר ונראה, ועוד יש להקשות ולדקדק וצ"ע: ולכן לבי אומר לי כי כוונת הרא"ש כך היא תחלה חולק מסברא חלוטה על מהר"מ דאין לדמות כלל גברא דנדח' ממצוה הנדחית ורחוקים זה מזה, ושוב אמר ועוד הגם שנאמר גברא דנדחה נכנס בסוג זה, אבל בוודאי גרע דחיית גברא מדחיית המצו' וכבר כתבנו אות ב' דגם מהר"מ מר"ב הרגיש בחילוק זה דמגרע גרע דחיית גברא ונחית בחד דרגא, ומביא ראי' מכיסוי דאפי' נראה ונדחה לא הוי דחוי ובגברא מיהת נדחה מעיקרא ליכא דחוי, וע"ז השיב הרא"ש ועוד שנא' כסברתו בדמיון ובמשקל זה גופא מאי דס"ל דאין דחוי כלל בשום אופן במצות אפ' נראה ונדחה, הא ליתא דמכיסוי אין ראי' דבידו וכל שבידו יצא מגדר דחוי, ומביא ראיה מאשחור ביו"ט דפסול משום דנראה מעיקרא, וממנה גברא הנדחה דגרע אפי' נדחה מעיקרא א"ח ונראה, הגם דר' ירמיה מבעי בנדחה מעיקרא היינו במצות אבל בגברא הנדחה ל"מ לי', וס"ל לרא"ש הא דקאמר אש ביו"ט דנראה ונדחה לא נפשוט היינו דלא נפשוט ממתני' דאין ממעטי' אבל מדמבעי' לר' ירמי' רק בנדחה מעיקרא ולא נקיט איבעי' דילי' גם בנקטם ביו"ט, ואי דרצה להשמיענו דמיבעי' לי' גם בנדחה מעיקרא אם יש דחוי הול"ל גם בנראה ונדחה להודיענו גם בכה"ג מיבעי' דלמא אין דחוי, וע"כ דבאמת בהכי לא קמיבעי לי' דיש דחוי כל שאין בידו ושאני כסוי שבידו, וכבר כתבנו לאמת ר' ירמיה ס"ל כרב אשי דיש חילוק בין בידו לאב"י, וכיון דבמצוה נראה ונדחה ודאי יש דחוי הה"נ גברא דגרע דיש דחוי אפי' נדחה מעיקרא מוודאי ולא מספק, וא"ש כל דברי הרא"ש מפורשים ופרוסים כשמלה, בעזרת ה"ית: ד) המחבר ביו"ד סי' שצ"ו קבע להלכ' כשיטת הרא"ש וכ' בב"י דהלכה כבתראי והלכה כדברי המקיל באבל, והקשה הב"ח דסתר שיטתו בסי' ש"מ בהבדלה שם דגם פליגו רא"ש ור"מ, ועיי' ט"ז סי' שצ"ו שהאריך ליישב פסקא הש"ע, ולפע"ד יש לומר לפמ"ש בב"י דבאבל אזלינן להקל, ובהבדלה יש דס"ל שהוא דאורייתא עיי' הה"מ ומגדל עוז פכ"ט משבת ועיי' מג"א סי' ער"א סס"ק א' לכן מחמיר גבי הבדלה, ועוד י"ל דהא רש"י ורמב"ם ס"ל דאם רצה האונן להחמיר על עצמו רשאי, וכ' הב"י דיש לצרף דעתם ביש לו מי שנושא משאו דלחד טעם בירושלמי מותר בצירוף שיטות רש"י ורמב"ם וכל לסמוך להחמיר על עצמו, ולכן כאן בהבדלה הא לרמב"ם ורש"י בר עשיית מצוה זו הוא כשרוצה, ולר"מ דס"ל דאינו רשאי הא ס"ל דחייב לברך אח"כ לכן בהבדלה פסק דיבדיל אח"כ בצירוף שיטת רש"י ורמב"ם: וי"ל עוד לפמ"ש הב"י סי' תרמ"ו ביישוב שיטת רי"ף ורמב"ם דס"ל כיון דאם אית ליה הושענא אחריתא מותר למעט מקרי בידו גם בלית לי' כיון שאפשר בידו הוא עיי"ש, י"ל ה"נ כיון שאם יש לו מי שישא משאו פסק בסי' ע"א דיוכל להחמיר על עצמו ממילא כשיש לו מי שישא משאו ולא הבדיל באנינות יוכל להבדיל אח"כ דהרי היה בידו להבדיל בשעת אנינות ממילא גם כשאין לו הוי בידו קצת עכ"פ ולא גרע מאיסור מיעוט ביו"ט דהוי בידו קצת היכא דנדחה מעיקרא, וגם אם נימא דלא דמי כ"כ כמו בידו להמציא לו הושענא אחריתא דשם צריך הב"י לזה בנראה ונדחה דצריך בידו ממש אבל כאן דנדחה מעיקרא מועיל ג"כ בידו קצת כנ"ל: ועוד יש לנו מילין בענין זה בשנעמוד על המחקר אונן שעשה מצוה באיסור כשאין לו מי שישא משאו, דאסור לר"פ וכן קיי"ל, אם עבר ועשה אם יצא, ועיי' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז דכ' דאם קרא המגלה באנינות צריך שישמע אח"כ בציבור כיון דאונן פטור ועי' נב"י קמא חאו"ח ס"סי כ"ז דלמד ממג"א הנ"ל דאונן שספר באנינות לא יצא וא"א לו לספור אח"כ עיי"ש, והנה מה שלמד הנב"י לענין סה"ע הארכתי בתשובה אחרת דיש לחלק בחלוקא רבה, אבל במה דפשיטא למג"א דאינו יוצא יש לעיי', דלכאור' תלי' זה בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בהלכ' ק"ש ושבב"י סי' ע"א מי שקרא ק"ש תוך ד"א של מת דאסור אם צריך לחזור ולקרות שנית דרמב"ם ס"ל דחייב וראב"ד חולק עליו ועיי' בכ"מ שי"ל גם הרמב"ם לא קאי על מי שקרא תוך ד"א ונקיט להלכה כרמב"ם דצריך לחזור ולקרות וכ' בכ"מ טעמא דרמב"ם משום קנס ולרמב"ם דדיעבד לא יצא ה"ה אונן שקרא ק"ש לא יצא וצריך לקרות שנית, ולראב"ד ודעימי' גם האונן יצא כשקרא ועשה מצוה באנינותו וי"ל גם לרמב"ם אונן יוצא בדיעבד דזיל בתר טעמא דלא יצא כ' כ"מ משום קנס שלא יעשה כן פ"א וי"ל זה דוקא במי שקרא תוך ד"א של מת דהוי לועג לרש קנסוהו שלא יעשה כן למחר במתים אחרים, אבל אונן שקרא לחוש שמא יתרע בי' בהא' גברא מלתא פ"א זה לא שכיח ולא גזרו אומר דצריך לקרות שכת כנ"ל: לפ"ז כיון שבידו להבדיל הגם דאסורא קעביד הא אין זה רק איסור דרבנן מיקרי בידו קצת לענין נדחה מעיקרא ולפמ"ש דאונן יצא בשעבר ועשה הו"ל בידו לצאת ועשה המצוה בזמן שיוצא נפטר גם אח"כ וא"צ לקרות שנית דכבר יצא במה שקרא באיסור הגם דאז לא הוי בר חיוב, מ"מ כיון שבר מצוה הוא אם עבר וקיים המצוה יוצא גם אח"כ, חדא ועוד קאמינא גם למ"ש המג"א דלא יצא ידי מקרא מגלה וה"ה ק"ש וכדומה, י"ל בהבדלה בוודאי אמרו דיצא ולא קנסוהו דלא יצא דוקא במצוה שאפשר לעשות אח"כ כמו בק"ש כ"ז ק"ש זמנה הוא וכדומה וכיוצא בו קנסוהו לקרוא שנית שלא יהי' חוטא נשכר ולא יעשה כן בפ"א, אבל בהבדלה אם נימא דלא יצא כשהבדיל באיסור לא יוכל להבדיל עוד לפי שיטת הרא"ש דאין חוזר ונראה, אבל כשנימא דיצא כשקרא באיסור וא"צ להבדיל עוד עי"ז לא נדחה, בוודאי לא אמרינן דאם הבדיל באיסור שלא יצא להפסידו ולבטלו מן המצוה לגמרי ועוד דמה קנס הוא זה כיון שסוף כ"ס א"ח ומבדיל כיון דאדחה