כתב סופר אורח חיים רלא

וזה נלפע"ד. ועי' מג"א סי' תקפ"ה סק"ג שהק' על המחבר ביו"ד סי' כ"ח דכ' דחזר ונתגל' דצריך לכסו' דהו"ל לומר דמספק חייב לכסו' כמו בכוי שם, ועיי' מחהש"ק שכ' דאיכא נפקות' דכיון דספק הוא אינו מברך, ועיי' פר"ח יו"ד סי' כ"ח שכ' בפשיטות דאינו מברך על הספק כמו במכסה כוי דאינו מברך על הספק, וכ' ולא דמי לספק קרא ק"ש דצ"ל גם הברכות התם אתחזק בחיוב מצוה משא"כ בכוי וכאן בחזר ונתגלה, ולפע"ד נראה גם בחזר ונתגלה איכא חזקה ועכ"פ לא דמי לכוי וכדומה, דהא נתחייב בכסוי וכסהו הרוח עד שקיים המצוה וע"י שכסהו הרוח בטל ממצותו שהי' עליו ולא יצא מידי חיובו כשיחזור ויתגלה, ואם לא יחזור לא קיים המצוה שהיתה עליו מתחלה, לכן כשחזר ונתגלה דאיכא ספק שמא יש בידו לקיים המצוה איכא חזקת חיוב ואיכא צד יותר שמחויב וצריך לברך ג"כ הגם דלא דמי כ"כ לספק ברכות ק"ש, מ"מ גם לכוי אינו דומה ומיושב קושי' המג"א לפי שפירשו מחצית השקל כנ"ל: אלא דיש להקשות קצת דהו"ל לפרש דמספק הוא דאיכא נפקות' היכא דאיכא ס"ס כגון ששחט כוי וכסהו הרוח וחזר ונתגלה הרי איכא ס"ס שמא פטור מכסוי מעיקרא ושמא כסהו הרוח הואיל ונדחה אינו חוזר ונראה, ואין לומר כיון דאיכא חזקת חיוב ל"מ ס"ס נגד חזקה, זה רחוק, אמנם י"ל כיון דמיד ששחט הי' מחוייב לכסות דליכא רק ס"א והי' דנין בו להחמיר כוודאי, שוב כשכסהו הרוח וחזר ונתגלה לא נתעורר ספק הראשון להצטרף ועיי' זה ב"י ומחבר יו"ד סי' ק"י, ועיין מג"א סי' תל"ט ס"ק ג' וא"ש: עוד כ' הפר"ח ביו"ד שם דנראה לו דלאו דוקא כשחזר ונתגלה מאליו גם כשהוא גילה אותו חייב לכסות שנית, ותמוה בעיני איך הי' בהעלם ממנו תוס' סוכה ל"ג וע"ז ל"ז, ובזבחי' דהקשה דכסוי בידו שאפשר לגלות ולכסות וכ"כ רא"ש שלהי מ"ק והדין פשוט ומבואר ומ"ש עוד דבגילה הוא חייב לכסות מספק יבואר בסמוך אי"ה: ב) הרא"ש שלהי מ"ק בשם רבו מהר"מ מר"ב דקטן שהגדיל תוך ז' ולמ"ד צריך להתאבל דאין דחוי אצל מצות כמבואר חולין פ"ז, והנה הא דלא מביא ראי' מן דומה לו מש"ס סוכה דנדחה מעיקרא אין דחוי דס"ל כתוס' דהתם בידו הוא קצת לכן מביא מכסוי דאין בידו כמ"ש תוס', ועוד י"ל דמהר"מ מר"ב הרגיש די"ל דדחוי דגברא גרע מדחוי דחפץ כמ"ש הרא"ש בהשגתו עליו תחלה דאפי' אין דחוי אצל מנות מ"מ גברא דנדחה גרע טובא ואפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי, ומהר"ם הרגיש די"ל דלא ילפי' גברא ממצוה הנדחית אבל לא כ"כ כמ"ש הרא"ש, אלא דאם יש דחוי אצל מצות ול"א דוקא בקדשים איכא דחוי ה"ה במצות איכא דחוי אלא דנחית דרגא מקדשים דבקדשים אפי' נדחה מעיקרא א"ח ונראה ובמצוה דוקא נראה ונדחה א"ח ונראה, וי"ל דחי' גברא גריע ואפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי, אבל אם במצוה אפי' נראה ונדחה חוזר ונראה דליכא שם דחי' רק בקדשים מנ"ל כלל דיש דחוי אפי' דגברא לענין מצוה דאין ענין דחי' לענין מצוה כלל ועוד אם נאמר בגברא גריע דנחית חד דרגא מדחי' החפץ ונאמר בגברא דנראה ונדחה א"ח ונראה אבל לא כ"כ שיהי' אפי' נדחה מעיקרא א"ח ונראה, ומשו"ה לא מביא ראי' דנפשוט דאשחור בעיו"ט דחוזר כיון דאיכא עכ"פ שם דחוי לענין מצות בשנראה ונדחה בגברא אפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי, הגם דלא אפשט' בנראה ונדחה ואולי אין דחוי ממילא בגברא ג"כ ליכא דחי' ולכל היותר בנראה ונדחה הוי דחו' אבל נדחה מעיקרא לא הוי דחוי ומחוייב להתאבל מספק הא לק"מ חדא דרצה לומר דמחוייב להתאבל מוודאי ועוד הא ספק אבילות להקל ולהך צד דבמצוה יש דחוי בחוזר ונראה ה"ה קטן זה דנדחה מעיקרא והוא בספק ולהקל, לכן מביא ראי' מכסוי דנדחה מעיקרא דחוזר ונראה ה"ה גברא הגם דאפשר גרע מ"מ כשנדחה מעיקרא חוזר ונראה כנ"ל: אלא דצ"ע מה מייתי ראי' מחולין הא קאמר ש"ס ר' ירמי' בדר"פ מבעי לי' אי מתני' מוודאי או מספק ולא אפשט' כ"ש היכא דנדחה מעיקרא דאיכא ספק שמא אין דחוי א"כ הו"ל ספק אבילות להקל וצ"ע, ומצאתי ראיתי אחרי רואי שכבר עמד ע"ז אבא מאוה"ג זצ"ל בחדושיו לפ' לולב הגזול שנדפסו בחלק ששי מח"ס ושם נאמר יישוב לזה דס"ל דר"פ במוחלט אמר זאת אומרת ור' ירמי' הוא דמספקא לי' במתני' אי מספק אי מוודאי וכ"כ בכפ"ת, ונקטי' כוודאי של ר"פ, אלו דבריו ז"ל, והנה כדברים האלו כ' הט"ז סי' תרמ"ו ביישוב רי"ף ורמ"בם שלא חלקו בין אשחור בעיו"ט לאשחור ביו"ט דס"ל דר"פ מפשט פשיטא ממתני' דחולין ור"י דמבעי ל' ונקטי' כפשיטותו של ר"פ ושבקינן ספיקתו של ר"י ומביא ראי' לזה מש"ס פ"ק ב"ק ומשיטות הפוסקים עיי' בו, ולדעתי במח"כ אין דמיונו עולה יפה דווקא אם פליגו בסברא ולזה מספקא ולזה פשיטא ל' לא שבקינן פשיטותו של זה משום ספיקתו של זה דהרי גם הוא מסופק שי"ל כן, אבל כאן לא בסברא פליגו אלא ר"י ס"ל אפשר מתני' מספיקא קאמר חייב לכסות ור"פ משמע לי' דמתני' מוודאי קאמר, וע"ז לא שייך דלא שבקינן ספיקתו של זה וכו' ובאמת על ר"פ גמגם בכפ"ת מנ"ל לומר במוחלט זאת אומרת דלמא האי תנא דמתני' מספקא לי', וכ' ואין לומר דס"ל דאין ספק גבי תנא הרי בש"ס קדושין ה' מתרץ בריי' דספוקי מספקא לי': והנני מוסיף להפליא על הט"ז שכ' דנקטי' כר"פ דמפשט פשיטא לי' דלא כר' ירמי' דס"ל דממתני' לא נפשט וע"כ צ"ל דר"פ לא ניחא לו לומר דתנא על ספק אמר חייב או אסור, ור' ירמי' ס"ל דאפשר דמספיקא קאמר ונקטי' כר"פ, וי"ל ש"ס קדושין דמתרץ הבריי' דספוקי מספקא לי' הגם דאזיל שם לתרץ אתקפתא דר"פ הא איכא עוד שם תי' אחר ותי' האחר אזיל לר"פ, כ"ז י"ל, אמנם כן בערובין מ"ג ע"ב מקשה מברייתא על דמבעי לי' יש תחומין למעלה מיו"ד תפשוט מברייתא דחד בשבא לשתרי, ומתרץ האי תנא ספוקי מספקא לי', ורמ"בם ורא"ש כתבו שנשאר בספיקא דדינא ועי' ב"י או"ח סי' ת"ד ואם נקטו כאן כר"פ דלא נראה לו דאיכא ספק גבי תנא או דתנא יסתום חייב או אסור מה שהוא רק ספק א"כ כמו דפשטו להו ממתני' דכסוי דאין דחוי מוודאי כן נפשט מברייתא דערובין דחד בשב' אסור היינו מוודאי ונפשט דאין תחומין ואיך פסקו שם דספיקא הוא, ועיי' תוס' שבוע' פש"ש כ' ע"א ד"ה איסור מתפיס בשבוע' שכ' דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא אם חייב או פטור וצ"ע: ונלפע"ד לקיים דברי הט"ז ורווחא שיטת מהר"מ ר"ב ג"כ ואומר דיש להוכיח דמתני' מוודאי קאמר דלא כספיקת ר"י והוא ע"פ מ"ש תוס' הא כסוי בידו ואפי' בקדשים חוזר ונראה לעולם ומתרץ כיון שאינו מחויב לגלות כדי לקיים המצוה לאו בידו הוא, וסברת תוס' רחוקה קצת ועיי' רא"ש מ"ק דפשיטא לי' דכסוי בידו, ונ"ל גם תוס' דחידש מכח קושי' דלאו בידו הוא דוקא כשכסהו הרוח ולא חזר וגילה כדי לקיים מצות כסוי שהי' החיוב מוטל עליו תחלה ולא קיימה, ולא איכפת לי' בכך עד שחזר ונתגלה מעצמו ע"י רוח או ע"י אחר כיון שהוא לא גילהו כדי לקיים המצוה לא הוי כבידו מעיקרא לגלות שהרי חזינן דלא איכפת לי' ולא גילה, כן סברת תוס', ורא"ש ס"ל גם זה מקרי בידו, אבל מודה תוס' היכא שמגלה הוא בעצמו כדי לקיים המצוה הגם שאין מחויב לגלות אגלאי למפרע שעומד לכך לגלות ולקיים המצוה והוכיח סופו על תחלתו ולא נדחה מעיקרא, כנ"ל מסברא ישרה וברורה, דאם גילה חייב לכסות מוודאי וממילא גם לדעת מג"א ופר"ח דמספק א"צ לברך היינו כשנתגלה מאליו אבל כשגלה הוא מחויב מוודאי: והיתה לבאר הא דאמר ר' יוחנן אבל חזר ונתגלה ול"א אבל חזר וגילה חייב לכסות אחר שגילה, דקמ"ל רבותא אפי' חזר ונתגלה שלא עשה הוא מעשה כדי שנאמר דהי' בידו מ"מ חייב, ומנ"ל באמת ממתני' דכן הוא דלמא דוקא כשגלה הוא, משום דמתני' סתמא קתני כסהו הרוח חייב ומפרש ר' יוחנן כשחזר והוסר הכסוי ומשמע מתנ' כל שכסהו הרוח וחזר לקדמותו חייב בין על ידו או נתגלה מאליו, לפ"ז הא דאמר ר"פ ז"א אין דחוי אצל מצות מוכח מדאמר ר' יוחנן חזר ונתגלה דנראה לו ממתני' דסתמא בכל גוני איירי ואפי' בנתגלה וז"א אין דחוי אפי' אין בידו, וצ"ל הא דר' ירמי' מיבעי' ליה אי ודאי או ספק היינו בחד צד דאיירי ר"י ור"פ בחוזר ונתגלה אבל בגילה הוא אין ספק דחייב משום דבידו ומזה לא נפשוט איבעי' דילי' דאין בידו: ואחר הוצעה זו אומר אני דיש להוכיח דמוודאי חייב קאמר דהא מתני' בכל גווני איירי בין גילה הוא בין גילה אחר או נתגלה מאליו, והא בגילה הוא בוודאי חייב כיון שבידו ואפי' בקדשים כל שבידו חוזר ונראה אפי' נראה ונדחה, ומשמע כמו דחייב מוודאי בגילה הוא כן בנתגלה ממילא דהא מתני' סתמא קתני וכללינהו יחד, ויצא לאור דין זה דנפשוט ממתני' דאפי' נתגלה מאליו דאין בידו ונראה מעיקרא חוזר ונראה מוודאי כמו בגילה הוא, והא דר' ירמי' מיבעי' לי' במתני' אי מוודאי או מספק, י"ל דר' ירמ' ס"ל כרבא בזבחים ל"ד ע"ב דגם מה שבידו אינו חוזר ונראה ול"ל כלל לחלק בין בידו לאין בידו לפ"ז י"ל גם אם גילה הוא מסתפק למתני' הגם שבידו דלרבא ליכא חילוק ובתרווייהו בין גילה הוא או נתגלה מספקא הוא דחייב ולא נפשט כלל ממתני' ור"פ אם נימא דר"י בר"פ עצמו מסופק אם אמר מוודאי או מספק ממתני' הכל לפי דס"ל לר' ירמיה כרבא, ואם מפרשינן דר"פ במוחלט אמר ז"א משום דר"פ ס"ל כרב אשי וכל שבידו בוודאי אין דחוי ממילא מוכח ממתני' דחולין אפי' נתגלה דאין דחוי ומיושב רי"ף רמב"ם ורא"ש דהשמיטו חילוק בין אשחור ביו"ט לאשחור בעיו"ט דלהלכת' קיי"ל כרב אשי בזבחים נפשוט ממתני' דחולין דאין דיחוי אפי' בנראה ונדחה וש"ס דקאמר אשחור ביו"ט לא נפשוט היינו ממתני' זו ולר' ירמי' דלא נפשוט לי' ממתני' דחולין גם מכאן לא נפשט אבל להלכתא נפשוט ממתני' דחולין וא"ש נכון מאוד השמטת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דאשחור ביו"ט פסול, ומיושב ומבואר שיטת מהר"מ מר"ב זצ"ל, והדברים עתיקים בעז"הי: