כתב סופר אורח חיים רל

דעה אחת שבטור דבלילה אין אוכלים בסוכה ועיי' ב"י ומג"א ולא כ' ג"כ דישנים בלילה נראה קצת דוקא יתובי ואכילה שרי בלילה ולא שינה ורמ"א שתיק לי' לטעמו אזיל בד"מ דיש לכוין גם רא"ש וטור דשינה אסור ולא מטעמי' דראבי': וכן ראיתי הלכה למעשה, מעשה רב רבן של ישראל כבוד קדושת אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל אחר סעודת קבע וירד משה מן הסוכה לדירת קבע וישן שם, והוסיף משה מדעתו, ואכל מיד אחר שנכנס לחדרו ענבים ושארי פירות מינים ממינים שונים, ומסתמא כן ראה מרבו המובהק חסיד שבכהונה גאון ישראל וקדושו מו"ה נתן אדלער זצ"ל, ומרבו ורב דמקום מולדתו בעל הפלאה זצ"ל, ואנן מה נענה בתרייהו קיימנו מילי דאבוהן של ישראל והחזקנו הוראה זו והראנו לה פנים ובארנוה באר רחובות בעזרת החונן דעת, ירידה זו בליל שמיני מדירת עראי לדירת קבע עלי' היא העולה בית אל, ואלו דברים שאוכלים פירותיהם בעה"ז וק"ק לעה"ב, ואמרו ז"ל כל המקיים מצות סוכה בעה"ז הקב"ה סוכך עליו בעה"ב, הוא ית"ש יפרוס עלינו סוכת שלומו, ויראנו בנועמו, ובצל כנפיו יסוכך עלינו בב"א, הנפלע"ד כתבתי כ"ה לחודש תשרי תרכ"ט לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח. הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכא מה שחנני הי"ת בדין דחוי אצל מצות: א) הנה מקור דין זה פתוח עלי ים התלמוד, ושרשו בש"ס סוכה פ' לולב הגזול ל"ג ע"א וע"ב דאיבעי לר' ירמי' נקטם ראשו בעיו"ט ועלתה בו תמרא ביו"ט מהו יש דחוי אצל מצות או לא, ותיפשוט לי' מהא דתנן וכו' ואמר ר"פ זאת אומרת אין דחוי אצל מצות, דר"פ גופא מבעי לי' וסלקא בתיקו, ובע"ב מסקנת הסוגי' דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מיני' נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט מיני', ולפי פשטות שטיחת הסוגי' נדחה מעיקרא הגם בקדשים א"ח ונראה אבל במצות חוזר ונראה אפי' אין בידו, אבל נראה ונדחה כמו גבי כסוי ואשחור ביו"ט ומיעטן ביו"ט לא אפשטא וסלקא בתיקו, לפ"ז נפשטה ג"כ אבעי' דר' ירמי' וכ"כ הר"ן ורשב"א דהפשוט כן הוא והא דסלקא בתיקו כ' הרשב"א דמצינו כן תחלה סלקא בתיקו ואח"כ פשיט לי', או דסלקא בתיקו הא דר"פ דנראה ונדחה, אבל איבעי' דר' ירמי' לא סלקא בתיקו דנפשט ממתני' דאם מיעטן כשר, והנה מ"ש רשב"א דלא סלקא בתיקו רק בנראה ונדחה לא מעלה ארוכה דקשה על ר' ירמי' וכי לא ידע מתני' דקתני אין ממעטין ביו"ט הא מיעטן כשר, צ"ל דר"י לא דייק ותני ממתני' כך דבאמת דיוקא דסתמא דש"ס הא מיעטן כשר קשה מנ"ל דאם מיעטן כשר דאין דחוי דלמא מתני' דינא קמ"ל דאין ממעטין ביו"ט דיש בו איסור משום מתקן מנא, ולצאת בו ענין בפ"ע הוא כיון דאידחי אידחי, וברי"ף ורא"ש הגרסא תנא ואם עבר וליקטן כשר, נראה דממתני' עצמה לא דייק הא עבר וליקטן כשר אלא מבריית' דתני עלה דמתני', וי"ל ר' ירמי' לא ידע הך ותנא עלה, ולפי הגרסא שלא קתני ותני עלה, נראה דממתני' דייק כן, ואין זה דיוק כ"כ, משו"ה לא פשיט ר' ירמי' ממתני' איבעי' דילי': ולהבין גרסא שלפנינו הא דמדייק הא עבר ולקטן כשר ולכאורה אין זה דיוק כלל דלמא באמת פסול, נ"ל דהוכחת ש"ס הוא דהא כל עיקר איסור דאין ממעטין משום דמתקן ומכשירו למצוה, וכ"ז אם אחר שמיעט כשר, אבל אם אחר שמיעטן אין חוזר ונראה הרי לא תיקן מידי ולמה אין ממעטין ביו"ט וע"כ דאם מעטן כשר דאין דחוי, והא"ש דמסיק דמתני' באשחור מעיו"ט דוקא וזה דוחק דהא מתני' איסור קתני דאין ממעטין ביו"ט וזהו גם באשחור ביו"ט דאסור למעט ואין חילוק בין אשחור בעיו"ט לאשחור ביו"ט רק לענין דחוי דנשמע מדיוקא ואיך נימא דמתני' דאסור למעט רק באשחור בעיו"ט קאי, ולמ"ש א"ש בלי דוחק דאיסור דאין ממעטין ג"כ ליכא רק באשחור בעיו"ט כיון דאין דחוי אבל באשחור ביו"ט להך צד דאינו חוזר ונראה ליכא תיקון ומותר למעט וא"ש: והיתה לבאר דלכאורה קשה לדברינו לא מוכח מכאן רק דאין דחוי כל שבידו בהיתר ומשו"ה אין ממעטין ועכשיו שאסור למעט ואין בידו למעט בהיתר וזה אין מוכח ממתני' דאם מיעטן באיסור דראוי' הוא וצ"ל דבאמת לא נפשוט רק דאין דחוי כל שבידו ואיך מסיק אבל נראה ונדחה לא נפשט ונשאר בספק הא כל שבידו גם בקדשים אפי' נראה ונדחה לאו דחוי הוא כבש"ס זבחים ל"ד ע"ב, וגם מה דפשיט מהכא דנדחה מעיקרא אין דחוי כשהוא בידו, דבר זה א"צ למפשט מהכא דכבר הוכיח רב אשי בזבחים דכל שבידו חוזר ונראה, ונ"ל דכוונת ש"ס תפשוט היא כמו קושי' דרבא בזבחים שם ס"ל גם שבידו דחוי הוא בקדשים ול"ל כר"א שם מכח הראי' דמייתי' ש"ס שם ועליו קשה תפשוט מהכא דנראה ונדחה כל שבידו חוזר ונראה, או אם נחלק בין קדשים למצות תפשוט עכ"פ במצות ליכא דחוי כש כשהוא בידו או דאין דחוי כלל במצות, ומסיק דאין דחוי בשנדחה מעיקרא תפשוט מהכא אבל נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט מהכא כלל, וא"ש נמי דלא קשי' על דברינו הא דקאמר הא עבר ומיעטן כשר לפמ"ש לא מוכח לאמת היכא דאיכא איסור דכשר אלא אם לא הי' איסור דכשר ומשו"ה אסור למעט ואיך קאמר ש"ס הא עבר כשר ולמ"ש דרצה לפשוט מהכא אליבא דרבא דל"ל לחלק בין בידו א"ש דקאמר הא עבר ועיי', לפ"ז לפי דקיי"ל כר"א זבחים לחלק בין בידו לא מוכח ממתני' היכא דאיכא איסור דאם מיעטן כשר דאין דחוי די"ל דבאמת פסול ולא מוכח רק אם הי' מותר למעט דאין דחוי כמו באית לי' הושענא אחרית' לר"ש דבאית לי' ה"א דמותר ליכא דחוי כלל דבידו הוא: והא"ש דמסיק סתמא דש"ס בתיקו דלאמת דקיי"ל לחלק בין בידו לאין בידו נשאר אבעי דר' ירמי' דממתני' לא מוכח רק כשהוא בידו בהיתר, ולא צ"ל כתוס' דמשו"ה לא פשיט לי' ממתני' משום דבידו הוא למעט באיסור ועיי', וא"ש ג"כ סוגי' דע"ז דנשאר אבעי דר"ל בתיקו וכ' הרשב"א דמשם קשה דהכא י"ל דתיקו קאי על נראה ונדחה או בתר דנשאר בתיקו הדר פשטה, אבל בע"ז מסיק בתיובתא ולא פשיט ממתני' דהכא, ולמ"ש א"ש ולק"מ: והנה תוס' לא ניחא להו לומר כמ"ש רשב"א דבתר דנשאר בתיקו הדר פשטה ורשב"א הקשה מסוגי' דע"ז, והעלו תוס' ורשב"א באשחור ביו"ט הוי בידו וכן הר"ן בשם יש מחמירי' דלא נפשטה אבעי דר"י, ותוס' ור"ן כתבו דמ"מ לענין נראה ונדחה לא מקרי זה בידו מדאסיק דנראה ונדחה לא אפשטא והא כל שבידו גם בקדשים חוזר ונראה ותוס' לא כ' טעם למה ל"מ בידו כ"כ ור"ן מפרש כיון דיש איסור למעט ל"מ בידו בנראה ונדחה ומהני בנדחה מעיקרא: וכ' תוס' הא דבעי למפשט איבעי' דר' ירמי' מדר"פ הא כסוי בידו לגלות ולכסות, כיון שאינו מחויב לגלות ולכסות לאו בידו הוא, וצ"ל הגם שכ' תוס' דאם מיעטן כשר משום דבידו הגם שהוא באיסור מקרי טפי בידו כיון שמחויב לעשות המצוה, אבל בכסוי הגם דליכא איסור לגלות כיון שאינו מחויב לגלות לאו בידי' הוא ועיי' מחצית השקל סי' תקפ"ו, ויותר באמת דגם הך דבידו למעט באיסור לא מהני רק בנדחה מעיקרא כמ"ש תוס' גם בידו לכסות שאין בו איסור אבל אינו מחויב במשקל הזה דלמעט באיסור והוא מחויב במצוה הוא, או עדיפא כיון דליכא איסור, אבל לא מהני כ"כ במקום שנראה מעיקרא שיהי' חוזר ונראה ע"י בידו כזה שאינו מחויב לפ"ז באופן שנדחה הדם מעיקרא שכסהו הרוח מיד כשיצא לאויר וחזר ונתגלה אפשר דחייב לכסות מוודאי כיון שבידו קצת הוא ועיי': והנה לפי שיטת תוס' ר"ן ורשב"א נשאר האיבעי' נראה ונדחה בין בכסוי בין באשחור ביו"ט לא אפשטא, ולתוס' ורשב"א גם אבעי דר' ירמי' לא נפשטה ודעת ר"ן לעצמו דנפשטה, אבל נראה ונדחה בין בכיסוי בין באשחור ביו"ט ל"א ובכ"א אזלי' להחמיר שצריך לכסות מספק, ואינו יוצא באשחור ביו"ט, ויש לחקור תינח ביט"ר אבל ביט"ש וכן בחוה"מ שהיא מצוה דרבנן אפשר יוכל לצאת באשחור ביו"ט משום ספיקא מצוה דרבנן להקל, ועי' פ"י שכתב בפשיטות לפי דיצא לחדש דדחוי לגבי מצות לכל היותר רק מדרבנן הוא הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, ועל עיקר חדושו נדבר לקמן אי"ה, אבל מה דפשיטא לי' דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא, הנה דבר זה אי באיבעי' דלא אפשט' ותיקו אי אזלי' בספק דרבנן לקולא עי' ב"י או"ח סי' תל"ז דכמה שיטות ס"ל דתיקו באיסור דרבנן ל"א ספק דרבנן להקל ויש חולקים, ועיי' מנחת יעקב כלל א' סי' א' שמביא כמה ראשונים ופוסקים ורבו כמו רבו דס"ל דל"א להקל, ויפה כ' המנח"י אפשר מאן דס"ל בתיקו להקל משום דאינו חסרון ידיעה כ"כ דל"ת עד שיבוא אלי' משא"כ היכא דלא נשאר בתיקו רק באיבעי' דל"א ונכון אשר דבר, והארכתי בכלל זה בתשובה א' ואכ"מ, וכאן נ"ל עוד דספיקו להחמיר דהא אתחזק שמחויב במצוה זו לא אמרינן כיון דספק דרבנן אם יש דחוי דאין ספק מוציאו מידי ודאי מצוה ולא תקשי עלן מש"ס ברכות ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא, וכן קיי"ל בספק ברכות דרבנן להקל, והרי אתחזק בחיוב ק"ש או ברכה ואזלי' להקל, באמת כבר עמד בקושי' זו בצל"ח ברכות שם, ואני יישבתי קושי' זו בטוב ע"פ תוס' ר"ה כ"ט בספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא מספק דאורייתא שמא כבר יצא ועובר בלא תשא ומתרץ דאינו עובר רק מדרבנן והמצוה ספיקא דאורייתא עיי"ש, לפ"ז א"ש במצוה וברכה דרבנן הגם דאתחזק לא אזלינן להחמיר דאיכ' ספק שמא יעבור בב"ת דרבנן, הגם דנגד זה נתחזק בחיוב מצוה, מ"מ כ"כ האי ל"א בספק דרבנן להחמיר משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ושוא"ת עדיף מלהכניס עצמו באיסור דל"ת דרבנן ובתשובה הארכתי, והדרינן בספק מצוה שמחויב ונתחזק בחיובה ל"א כיון שמדאורייתא בוודאי יצא וספק אם אינו יוצא מדרבנן ס"ד להקל דאוקמי אחזקה דמחויב במצוה זו עד דברור לו דיצא כיון דליכא חשש צד איסור בחומרא זו כמו שהוא בברכה דרבנן וכדומה