כתב סופר אורח חיים כב

שום נדנוד איסור מ"מ כיון דשייך בגופו איסור לגדולי' למספי ליה מקרי איתא באיסור זה ושחיטתו כשירה מדאורייתא, דהא אסור למספי ליה מדאורייתא, אבל לרש"י דל"מ קטן ב"ח ע"י מצות חינוך דאב, גם בשחיטה לא מקרי ב"ז משום זה דהגדולים אסורים למספי ליה, וקו"ח הוא, ואפשר דגם לתוס' ל"ש ה"ט דעד כאן לא ס"ל לתוס' דמקרי ב"ח משום מצות חינוך דוקא בקיום מצוה כבהמ"ז וכדומה דהקטן עושה מעשה בגופו ע"י האב שמצוה עליו לחנכו, האב מחוייב והקטן עושה, והה"נ בתפילין וכדומה אם היה חינוך דאורייתא דס"ל למרדכי דה' מקרי ב"ק מדאורייתא דע"י מצות חינוך, הקטן מניח תפילין ועושה מעשה המצוה כגדול, אבל לענין שחיטה דאין בקטן כלום לא בחיוב ולא בעשייה, אלא האיסור על הגדולים בשב וא"ת שלא להאכילו בידים גם תוס' ומרדכי מודים לרש"י דל"מ הקטן ב"ז משום זה שגדולים הם באיסור שוא"ת עליו, והחילוק נכון, והתמיה קיימת למה יוכשר שחיטת הקטן יותר משחיטת נכרי וצע"ג: וכשאני לעצמי נ"ל עפמ"ש תוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא בינייהו אשה דכ' וז"ל מומר לערלות מיהא בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ, אבל בר שמירת ברית הוא כשיחפוץ ובגיטין הכי קאמר כל שאינו בוקשרתם כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל, ודבריהם צריכים תבלין למה דרשי' וקשרתם מי שאינו מקיים ולא דרשי' הכא ואתה את בריתי תשמור מי שמקיים, ונ"ל להסביר מומר לערלות אותה מצוה עצמה יכול לקיים כ"ז שירצה ואינו מבטלה אלא לשעתה דכל רגע ורגע חיוב עליו למול עצמו מ"מ לא בטלה לגמרי, דעדיין יוכל לקיימה כל עת שירצה ולא בטלה לגמרי רק כשמת ולא מל עצמו ואז עונשו בכרת, ולכן הוא בכלל ואתה את בריתי תשמור, שבידו לקיימה כל שעה אלא שלא היה זריז ונשכר, משא"כ מצות תפילין כל יום מצוה בפ"ע היא וכל יום שאינו מקיימה מעוות שא"י לתקן הוא, לכן כל שאינו מקיימה לאו בכלל וקשרתם הוא כיון שהוציא את עצמו מן הכלל יום או יומים אינו בכלל מקיימי מצות וקשרתם ואין בידו לתקן והוא חסרון שלא יוכל להמנות עוד בין הימים שיניח תפילין לכשיחפוץ דמצוה בפ"ע היא כנ"ל נכון ואחר הוצעה זו ועוד הוצעה א' מ"ש תוס' גיטין כ"ב ע"ב דחשו"ק מיקרו ב"כ דקטן יהי' ב"כ כשיגדל ושוטה כשישתפה, ומה שצריך להבין מ"ש בוקשרתם וכתבתם דקטן פסול ולא אמרי' דהוא בכלל וקשרתם כיון שיבוא אח"כ לידי חיוב קשירה כתבתי בתשוב' אחת באורך, וכעת נ"ל עפ"י תוס' ע"ז הנ"ל ולפי מה שביארנו דבריהם י"ל לענין וקשרתם ל"מ מה שיבוא אח"כ לידי חיוב קשירה כמו גדול שאינו מקיים בשאט נפש מצות קשירה והוא מומר לאותו דבר אינו בוקשרתם משום שיש לו לקיים מעשה זה ואינו מקיים להכי אינו בוקשרתם, הגם שאפשר לו לקיים מצות קשירה בשאר ימים משום דכ"י מצוה בפ"ע היא, כן ל"מ מה שיהי' הקטן ב"ח כשיגדל עכשיו מיהת אינו בקיום מצות וקשרתם, וכ"י מצות קשירה בפ"ע היא, משא"כ בכתיבת גט דלא בעי אלא שיהי' בר כריתות דיהי' שייך בענין זה דכריתות שפיר כתבו התוס' דכל שאפשר שיבוא לידי כך, קטן כשיגדל ושוטה כשישתפה מקרי בר כריתות, כיון דבכחו הוא ויבוא לידי כך, דל"ש לומר כיון שעכשיו אינו יכול לגרש אינו ב"כ כמו בוקשרתם דשם וקשרתם מצוה היא בקום ועשה שיעשה מעשה קשירה וקטן אינו במצוה זו והחילוק רב, ועיי' רש"י גיטין ט' ע"ב שכ' דמי שאינו ב"כ פסול לגט משום דכתיב וכתב ונתן כל מי שהוא בונתן הוא בוכתב, ג"כ א"ש כיון שיבוא לכלל ונתן כשיגדל, בכלל ונתן הוא, ואינו דומה לוקשרתם דכ"י מצוה דוקשרתם איכא, וקטן אינו במצות וקשרתם, משא"כ בוכתב ונתן דלאו מצוה היא שיכתוב ויתן אלא דבעו שיהי' בר הכי וכיון דקטן אתי לכלל הוי' וגירושין לכשיגדל ויהי' בוכתב ונתן מקרי עכשיו ב"כ דבכחו הוא, משא"כ נכרי דלא אתי לעולם ועיי' גיטין פ"ה ע"א, ובתשובה א' כתבתי לרש"י בלא"ה א"ש דשאני וקשרתם וכתבתם דכתיב תחלה וקשרתם ואח"כ וכתבתם דרשי' מי שהוא עכשיו בקשירה איתא בוכתבתם, אבל בגט כתיב וכתב ונתן דרשי' מי שיבוא לכלל ונתן כשיגדל או ישתפה הוא בוכתב, הגם שאינו עכשיו בונתן לא ממעטי' אלא נכרי שלא יבוא לכלל ונתן ושם בארה: ואחר הוצעות אלו אומר אני דחשו"ק משו"ה כשרים לשחיטה, משום דאתי' לכלל וזבחת קטן כשיגדל חו"ש כשישתפו להכי מקרי ב"ז, ולא דמי לוקשרתם דהיא מצוה המוטלת על קרקפתא דבר חיוב כל יומא ויומא מצוה בפ"ע היא, וכיון שקטן זה אינו עכשיו במצוה דיומא דוקשרתם אינו בוכתבתם, משא"כ שחיטה דליכא מצוה לשחוט ולאכול, אלא דאסורא הוא דעבר בל"ת או איסור עשה ול"ת לדס"ל דזבחת עשה היא וממעטי' כל שאינו במצות וזבחת אינו אוכל ממנו, לא ממעטי' רק נכרי שלא יבוא לעולם לידי כך, משא"כ חשו"ק דאפשר שיבואו לידי כך, וכ"ש קטן דאתי ממילא דהוא בכלל וזבחת הגם שעכשיו מותר לאכול בלא זביחה, דל"ש לומר דאינו במצות וזבחת דכ"י כמו בוקשרתם דמצוה דיומא בקיום מעשה היא והבן ועוד י"ל דזביחה זו עצמה היא לו לתועלת לפעמים שע"י מעשה זביחה זו יהי' באכילת היתר לכשיגדל ולולי שנעשה מעשה דזביחה זו על ידו או ע"י אחר ונחרה או שלא הי' שוחטה כדינא או מתה מאליה היתה אסורה לו כשיגדל ומעשה זו דזביחה שנעשה עכשיו הוא לו לתועלת כשיהיה ב"ח להכי שפיר קרינן ביה וזבחת ואכלת משא"כ בוקשרתם וכתבתם דמעשה זו דקשירה של עכשיו אין לו מצוה בהווה שאינו מחוייב, ולא לעתיד כשיגדל, דבכ"י מצוה דקשירה איכא לכן לא מהני במה שיבוא אח"כ לידי חייב וקשרתם לכשיגדל כנ"ל, וסברא זו האחרונה בעיני מאוד נכונה בעזרת החונן דעת ותבונה: ואחרי הודיענו אלקים את כל זאת, נחזור למקום שבאנו משם דקם דינו של המרדכי דקטן בר חינוך פסול מדאורייתא לכתיבת סתו"מ דחינוך דרבנן וכבר כתבנו דבין לרש"י בין לתוס' ברכות מ"ח פסול, לתוס' הגם דמשום חינוך מקרי ב"ח, לשיטתייהו כל שאינו ב"ח מה"ת אינו יכול להוציא למי שמחוייב מדאורייתא, ה"ה שכתיבתו פסולה כיון דאינו ב"ח מדאורייתא לאו בכלל וקשרתם הוא, ולרש"י דחיוב דרבנן מוציא לדאורייתא כיון דאיתא במצוה זו הרי לרש"י ע"י מה שאביו מחוייב לחנכו ל"מ מחוייב בדבר, דמצוה דאב היא ולא דקטן, וי"ל לכאורה נפקא מיניה בין שיטת רש"י לשיטת תוס' לשיטת תוס' דלאו ב"ח מקרי ע"י חינוך דאב, אם כתב קטן ב"ח תפילין יוכל האב לחנך בנו בתפילין כאלו דמדרבנן כותב קטן זה ב"ח מקרי, ויוצא בו האב מצות חינוך מדרבנן, ולרש"י דע"י חינוך לאו ב"ח מקרי, אפי' ב"ח מדרבנן, תפילין שכתב א"א לקיים בהם מצות חינוך דרבנן, וכן היה אפשר לומר ס"ת שכתב קטן שהגיע לחינוך ניהי דס"ת זה פסול מדאורייתא מ"מ יכולי' לצאת בו ידי קריאה שהיא מדרבנן חוץ פ' זכור שקריאת' מה"ת, כן עלה במחשבה לפני, וכמעט רגע ראיתי כי טעות הוא בידי לא מבעי לענין קריאת ס"ת דא"י בו דהא נתקנה לקרות בס"ת כשר מדאורייתא וכשקורא בס"ת שאינו כשר מדאורייתא א"י בו חיוב קריאה מדרבנן, גם לענין חינוך לא נ"ל דיוצא האב ידי מצות חינוך בתפילין כאלו דהא מצות חינוך הוא כדי להרגילו במצות כשיגדל וצריך לחנכו בתפילין שיוצא בהם ידי חובתו כשיגדל, ואפשר כשאין לאב תפילין אחרים לחנכו חוץ מאלו, וכגון שאינו במקומו כדי להניחו תפילין, יחנכו באלו דנקוט מיהא מקצתו אבל נ"ל דלא יברך, דבאמת יש לי מקום עיון לשיטת רש"י ברכות דמצוה לאו דקטן היא אלא של אב ואין לקטן שייכות בה איך יברך וצונו, דהא לקטן עצמו ליכא מצוה כלל, וליכא למימר דהברכה עצמה היא מן החינוך, דהוא דובר שקרים נגד ה' ועיי' ב"ב פ"א ע"א וברשב"ם שם, וצ"ל דהו"ל כנשים במ"ע שהז"ג דכ' תוס' חולין דמברכות וצונו כיון דבאנשים מצוה הוא והו"ל אינהו כא"מ ועושה וכ' ובטלית שאולה דגם לאנשים ליכא חיוב א"א לברך עיי"ש, וה"הנ י"ל דקטן מברך וצונו הגם דאינו ב"ח אפי' מדרבנן מ"מ הוא כא"מ ועושה וכמו נשים דמברכות על מ"ע שהז"ג, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאין נשים מברכות על מ"ע שהז"ג אפשר דס"ל כתוס' דע"י מצות חינוך הקטן עצמו מקרי ב"ח, או י"ל דמודה הרמב"ם בקטן דמברך כא"מ ועושה הגם דבנשים סובר דאינם מברכות, דל"ל מ"ש התוס' כיון דבאנשים מצוה היא, דנשים לעולם לא יבואו לידי מצוה זאת, משא"כ קטן כשיגדל יהי' ב"ח בעצמו, הו"ל עכשיו כא"מ ועושה קודם שהטילה התורה עליו חיוב ומודה רמב"ם שמברך מה"ט ועיי'. וכ"ז בתפילין שאפשר לצאת בהם י"ח כשיגדל, אבל אם מחנכו בתפילין שא"י בהם כשיגדל בוודאי לא יברך דהו"ל כטלית שאולה דאין מברכים כיון דא"א לצאת בו בשום פעם כנ"ל, ויש לנו עוד הרהורי דברים בענין זה ואכ"מ: והנה המג"א מוסיף והולך על המרדכי עפ"י דבריו דצריך לידע בבירור שהביא סימנים דבדאורייתא לא סמכי' על החזקה, ואני בעניי הכינותי תשובה ארוכה שמורה בכל וערוכה בדין זה של המג"א, ומקצת דמקצת מדברינו שם אעלה פה הואיל ונתחדש לי דבר כעת, ושם נאמר אפי' נבדק ולא נמצאו סימנים לפי מה שהעליתי דספק נשרו הוא ספק השקול והוא ספק דאורייתא, וכיון דמחוייב להניח תפילין מספק דאורייתא הו"ל בוקשרתם מדאורייתא וגם אם קמי' שמיא גליא דלא הביא סימנים מ"מ כיון דלדידן ספק הוא וחיובא עליו להניח תפילין בכ"י מספק דאורייתא הוא במצות וקשרתם, או אפשר דספק כזה שמא הוא קטן ולא נכנס לחיובי תורה לכ"ע מה"ה להקל ושם בארה, וכעת עולה במחשבה לפני ניהי דמצד וקשרתם כתיבתו כשרה דב"ק הוא גם אם קמי' שמיא גלי' דקטן הוא כיון דלדידן ספק ב"ח קשירה הוא מדאורייתא, מ"מ יש לפסול מספק מטעם אחר משום דבעי כתיבה לשמה וקטן לאו בר כתיבה לשמה הוא כמבואר גיטין כ"ב ע"ב דמקשה והא לאו בני דיעה נינהו, ועיי' טוש"ע אה"ע סי' קכ"ג, וכתיבת ספק קטן ספק גדול פסול שמא קטן הוא ולאו בר כתיבה לשמה הוא: ובאמת צ"ע על המרדכי שכ' דבר חינוך פסול משום דלאו בר קשירה מדאורייתא הוא, ולא כ' משום דלאו בר כתיבה לשמה הוא, וצריך לומר דאפי' גדול עע"ג ומלמדו ומזהירו בשעת כתיב' לכתוב לשמה דמהני בקטן כמבואר בגיטין שם מ"מ פסול משום דלאו