כתב סופר אורח חיים רכח

משום מנהג אבותינו, נ"ל דוודאי יש כח בידם לתקן כרצונם אפי' לעקור ד"ת כשיש טעם חשוב כמ"ש תוס' וראשונים ביבמות בדוכתא טובא וכיון שכן תקנו ליכא ב"ת דאנוס הוא ע"פ תק"ח ועיי' תוס' ריש שבת גבי הרודה פת ומג"א סי' תמ"ו, אלא שלא תקנו בלי הכרח וטעם הגון אשר הכריחם לכך, ובתק"ש ראו בחכמתם ובאו בסוד ה' כדי לערבב השטן גזרו אומר להוסיף וע"פ דבריהם ליכא ממילא איסור ב"ת, אבל במתן ד' שנתערב שע"פ הדין מוטב לו שיהיה בשוא"ת שלא יעבור בב"ת ממילא כיון דדינא הכי הוא אינו עובר בבל תגרע ואונס רחמנא פטרי' מה להו לתקן שלא כנגד הדין ולעקור דין תורה ללא צורך והועיל לכן הניחו הדבר כמו שהוא ולק"מ: ואומר מעתה בזמן שלא היו בקיאים בקבד"י והי' ספק ז' ס"ח בוודאי אם יאמרו שישב מספק ליכא איסור ב"ת כיון שכך תקנו, אבל לא מצאו מקום לתקן כן כיון שע"פ הדין כל שיש ספק מוטב שיהיה בשוא"ת מלהכניס עצמו בספק ב"ת, ממילא וכ"ש עכשיו דבקיאים דאין להם לתקן לישב בסוכה משום דלמ' יחזור הדבר לקלקולו ויאמרו אשתקד וכו' דהא כשיחזור הדבר לקלקולו ויהי' בספק לא צריך לישב בסוכה ואסור משום ב"ת וכ"ז אם שלא בזמנו ל"ב כוונה משום ספק ב"ת אסור לישב בסוכה ומקשה ש"ס בר"ה ובעירובין שפיר הישן ילקה אם שלא בזמנו ל"ב כוונה והוכיח או דמצ"כ או דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ובספק ז' ס"ח בזמן דלא בקיאי' צריך לישב בסוכה מספק דליכא משום ב"ת כיון דאם שמיני הוא אינו מכוין לישב ובלא כוונה אינו עובר, וכיון דבזמן שאין בקיאים מחוייב ויוכל לישב שוב גם האידנא דבקיאים ויושבים לשם מצוה ודאי דאיכא משום ב"ת לולי תיקון חכמים שחששו שיחזור הדבר לקלקולא אבל מכיון שמפני חשש שמא יחזור הדבר לקלקולא מצאו נכון לתקן לישב בסוכה שלא יכשלו רבים כשיחזור לקלקולא ויאמרו אשתקד לא ישבנו בסוכה ואז יהיו מחוייבים לישב מספק דאוריית', וכיון דגזרו אומר לישב בסוכה ליכא ב"ת דאנוס הוא ע"פ תקנת חז"ל ומיושבים כל הקושי' וסרו כל התלונות על הרשב"א והדברים עתיקים בעזה"י: ודא"ש דס"ל לרוב ראשונים דל"ב היכר בספק שביעי ס"ש משום ב"ת כמו בא"י בשמיני ולדידן בתשיעי, דבספק ז' ס"ח באמת למצוה קמכוין ואיכא ב"ת אלא כיון דע"פ תקנתא עושה כך ליכא איסור והיכר זה לא מעלה אבל אין בו צורך: והנה ראי' ראב"י מלשון ש"ס דקאמר הישן ילקה משמע דלא ישנים בסוכה, חלושה מאוד, ויש ראיה קצת דלא כראב"י מדקאמר לל"ק מיתב כ"ע ל"פ דיתבינן כי פליגו לברוכי למ"ד שביעי לסוכה ברוכי נמי מברכינן, למ"ד שמיני לזה ולזה ברוכי לא מברכי', משמע דליכא נפקותא רק לענין ברכה, ולראב"י הא איכא נפקותא ופליגו ג"כ אי ישן בליל שמיני בסוכה למ"ד שביעי לסוכה ישן נמי בסוכה, ולמ"ד ברוכי לא מברכינן לא ישן בסוכה, בליל שמיני, ולראב"י צ"ל דממילא נשמע למ"ד דלא מברכי' ה"ה דאין ישנים בסוכה ודוחק כ"כ האי הו"ל להשמיענו דהרי לא מפרש טעמא דמ"ד דלא מברכי' דהוי משום דמחזי כמוסיף: אמנם כן מצאתי ראיתי אחרי רואי באגודה שלהי פ' לולב וערבה שמביא דברי ראב"י באופן אחר ובשינוי טעמא דראב"י וז"ל כ' רבינו ראב"י דוקא לישב בסוכה מותר דאין נראה כמוסיף דפעמי' אדם תאב לאכול בסוכה, אבל לישן בליל שמיני אסור דנראה כמוסיף, והא דאמרי' פ' ראוה ב"ד אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומשני דאינו עובר אלא בזמנו ניהו דאינו עובר איסורא איכא עכ"ל, הנה יש באגודה שינוי טעם ממ"ש במרדכי, דבמרדכי פי' דמשו"ה אינו מברך להכירא דמחזי כמוסיף ומה"ט אסור לישן דליכא היכר ע"י ברכה, ובאגודה כ' דבאכילה לא נראה כמוסיף דסוכתו עריבה עליו משא"כ לישן בליל שמיני אסור דלא תאב אדם לישן בסוכה ומחזי כמוסיף ומברכה לא כ' כלום נראה דס"ל הא דאין מברכי' משום זלזול יו"ט או משום סתיר' בכוס א' ולפמ"ש האגודה אזדא ראיה דידי מדלא אמר לל"ק דלמ"ד ברוכי נמי מברכי' ישן ג"כ בסוכה משא"כ למ"ד דלא מברכי' לא ישן בסוכה, דאפשר גם מ"ד דברוכי לא מברכי' ס"ל דמותר לישן בסוכה דהא דלא מברכי' הוא משום זלזול יו"ט אבל משום דמחזי כמוסיף ל"ח כמו דל"ח מ"ד ברוכי נמי מברכי' דלא חייש למחזי כמוסיף דהא ס"ל מברכי' גם כן הגם דמישיבה עצמה לא מחזי כמוסיף דאפשר דעריבה עליו כיון דמברך בפה מלא אומר דיושב בה למצוה ואין לך מחזי כמוסיף יותר מזה, וע"כ דלא חייש לא לזלזול ולא למחזי כמוסיף ומותר לישן, וי"ל גם מ"ד דלא מברכי' לא חייש משום מחזי כמוסיף והא דלא מברכי' משום זלזול יו"ט ועושה מעשה לסתור כמ"ש הרי"ף, ושינה ג"כ מותר, וראב"י מסברא דנפשי' קאמר דהא דיתבינן משום דסוכתו עריבה עליו ולא מחזי כמוסיף ולולי כן הגם דלא מברכי' לא סגי בהיכר זה דלאו כ"ע רואים ויודעים שלא בירך, אבל שינה אסורה משום דלא ערב לו ומחזי כמוסיף ועיי': אלא דקשה מנ"ל לראב"י לחדש הא מלתא דאיכא מחזי כמוסיף בשלמא לפי מה שמביאו המרדכי דס"ל דלכן אין מברכי' להכירא דלא יהי' נראה כמוסיף א"ש דנחית לחלק בין יתובי לשינה כיון דמפרש הא דלא מברכי' משום היכר דלא יהי' נראה כמוסיף ודן מינה דלשינה ל"מ היכר זה מה שאין מברך כשנכנס לישב בסוכה, ונסתייע קצת מלשון ש"ס הישן בשמיני וכו' אבל לפמ"ש האגודה חידש הראב"י מעצמו דבר זה דמחזי כמוסיף והא דיתבינן משום דלפעמים סוכתו עריבה עליו אבל שינה אסורה מנ"ל לחדש חשש מחזי כמוסיף מדנפשי': ויגעתי מצאתי לעשות סמוכים סמיכה שיש בה ממש לשיטת הראב"י מן הסוגי' דיש בה מן הקושי' שכבר עמד עלי' הנב"י מ"ק חאו"ח סי' מ', א') לל"ק דלכ"ע יתובי יתבינן ר"י ברי' דר"ש דהוא מרא דשמעתא דחוץ לסוכה יתב דלא כמאן, ב') לל"ב קשה, איך הכריע ר"י בר"י משום מרא דשמעתי' אטו ר"י בדר"ש מכריע כל גדולי הדור דבסוכה הוי יתבי, ג') למה מסיק והלכתא יתובי יתבינן ברוכי לא מברכי' דלא כהכרעת ר' יוסף בר"י וכמרא דשמעתי' והנה מ"ש הנב"י בישוב קושייותיו ע"פ שיטת ראב"י מלבד שמ"ש לל"ב דאמר רב יוסף נקיט דר"י בידך ולא מטעמי' דר"י דוחק, וגם מ"ש דכל גדולי הדור ג"כ יתבי משום דס"ל דלא מברכי' רק יום ראשון אלא כיון דמאפר קאתו היה ראוי' להם לברך ואיכא היכר לכן יתבו דלדדהו איכא היכר רחוק בעיני אם ס"ל דאין מברכי' רק פעם ראשון ורוב ישראל בסוכה יושבי' מיום ראשון וליכא היכר ע"י ברכה ולא יתבו בסוכה וכי משום מקרה כזה שהיה לגדולי הדור דלא יתבו עד יום אחרון נמנו וגמרו למיתב בסוכה וכ"ע לא יתבו ומי שקרה לו מקרה כזה יתובי ייתב זה רחוק מאוד, זאת לא זאת דבריו המה נפלאו ממני מ"ש דלל"ב אמר רב יוסף נקיט דר"י בידך ולא מטעמי' אלא משום דס"ל לר"י כשמואל דאינו מברך רק י"ר וליכא היכר, איך נעלם מאיש הבינים גאון ישראל סוגי' ש"ס שם במקומו מ"ה ע"ב דאמר ר' יוסף נקיט דרבב"ח בידך דבסוכה כל אמוראי כוותי' דר"י ס"ל, ולומר כי לל"ב ל"א ר' יוסף הא דלעיל הלכה כרבב"ח זה ודאי דחוק ורחוק ודבריו אין ראוי' לפי כבוד גדלו במח"כ זצ"ל: ואשר אחזה אני להראות פנים יפות לשיטת ראב"י ע"פ קושיותיו וגם לפרש הסוגי' לל"ק ולל"ב במאי פליגו רב ור"י, בשנקדים הקדמה קטנה שכבר כתבנו לעיל דכל דאיכא איסור ב"ת ל"מ הכירא דברכה ולא מהני היכר אלא למחזי כמוסיף ועיי' רז"ה דף מ"ח ע"א ואקדים עוד מילתא דפשיטא לי דאם שלא בזמנו ליכא ב"ת אפילו כשמכוין כס"ד דר"ש בר"ה כ"ח דשלא בזמנו ליכא ב"ת ליכא למיחש כלל משום דמחזי כמוסיף דהא אפי' מתכוין להוסיף אינו עובר בב"ת וראב"י ל"א דבעי היכר משום דמחזי כמוסיף לפי דקיי"ל כשמכוין להוסיף גם שלא בזמנו עובר איכא משום מחזי כמוסיף דאין אדם הרואה יראה ללבב אם מתכוין להוסיף, או להזכירו שלא יטעה לכוין להוסיף בעי הכירא אבל כשא"א לעבור בב"ת גם היכר ל"ב כנ"ל פשוט וברור: ואחר הוצעה זו אומר אני לל"ק פליגו רב ור"י דרב ס"ל דברוכי נמי מברכי' דס"ל דשלא בזמנו גם אם מתכוין אינו עובר כדס"ל לר"ש בר"ה כ"ח ע"ב וכיון שא"א לעבור בב"ת אפי' בכוונ' ל"ב היכר ור"י ס"ל דשלא בזמנו עובר כשמתכוין לכן בעי היכר וברוכי לא מברכי', ואמר ר"י נקיט דר"י בידך דכל גדולי הדור הוו יתבי בלי ברכה דס"ל דשלא בזמנו עובר כשמתכוין להוסיף ובעי היכר ומרא דשמעת' דחוץ לסוכה יתיב משום דס"ל למ"ד מאצ"כ עובר בב"ת בלא כוונה אפי' שלא בזמנה דשווה לעבור לקיום המצוה ואפי' שלא בזמנה, וכמו דמפרש ש"ס פלוגתא דתנאי בחד לישנא בר"פ המוציא, וכן הקשו בו בר"ה דלמא ר"י ס"ל שלא בזמנו עובר בלא כוונה, ובש"ס עירובין דחה אוקימתא זו מכח קושי' אפי' זוג א' נמי לא, והיינו או דשלא בזמנו לכ"ע בעי כוונה או דמ"ד זוג א' ס"ל שבת זמן תפילין ולכן זוג א' מותר, אבל אפשר דגם שלא בזמנו עובר בב"ת בלי כוונה, עכ"פ א"א לומר דס"ל למ"ד זוג א' שבת לאו זמן תפילין ועובר בלי כוונה, והא"ש בזה הא דהדר והקשה ועוד הישן בשמיני וכבר נתקשתי לעיל אחר שהקשה קושי' חמורה מיני' דידי' אפי' זוג א' נמי לא מאי האי דהדר והקשה קושי' קלישתא, ולמ"ש א"ש מתחילה דחה דא"א לומר דס"ל להאי תנא תרתי שבת לז"ת ולעבור שלא בזמנו ל"ב כוונה, אבל עדיין יש מקום לומר בעלמא גם שלא בזמנו עובר בב"ת בלי כוונה, אלא דס"ל שבת ז"ת לכן חזר והקשה ועוד דא"א לומר כלל דלעבור שלב"ז ל"ב כוונה דא"כ הישן בשמיני ילקה וא"ש, וכי כן י"ל מרא דשמעתא סובר לאמת דשלא בזמנו ל"ב כוונה ובאמת משו"ה בר מסוכה יתיב והישן ועובר ילקה ול"ק קושי' נב"י דהוא דלא כמאן לא כר"י ולא כרב, דאינו דלא כמאן בהך מלתא דדברי זה א"ש בענין אחר אם שלא בזמנו עובר בב"ת בלי כוונ' וא"ש ל"ק, ולל"ב ס"ל לרב דברוכי ל"מ דס"ל דשל"ב עובר בב"ת כשמכוין ולכן בעי היכר דברכה ומהני היכר כיון דבעי כוונ' וליכא רק משום מחזי כמוסיף, ור"י ס"ל דיתובי נמי לא יתבינן דס"ל דלעבור של"בז ל"ב כוונה ל"מ היכר דברכה, ואמר רב יוסף נקוט דר"י בידך דמרא דשמעתא בר מסוכה יתיב והיינו משום דסל"בז עובר בב"ת בלי כוונה ול"מ היכר, ול"ק וכי מרא דשמעת' מכריע כל גדולי הדור דיתבו בסוכה, די"ל דהם לא פליגו על ר' יוחנן במאי דס"ל כמו דמאצ"כ כן עובר בב"ת בלי