כתב סופר אורח חיים רכו

מצות צדקה וע"י ששומר אבידה פטור דלא מקרי הנאה דגופא רק הנאה שפטור ממצוה וצ"ע: ונ"ל להבין דבר זה עפמ"ש ריטב"א בע"ז הא דמצוה לל"נ הגם דמקבל שכר בעה"ב ובעה"ז כיון דהיא הנאה שאינה בא מיד רק אח"ז הו"ל כגורם הנאה והנאה כזו מותרת במודר ובאה"נ, וי"ל הגם דהנא' רחוקה היא וכגורם הנאה ולא מחשב הנאה גמורה לענין מודר ואה"נ מ"מ נעשה ע"י הנאה כזו שומר שכר, ועיי' ר"ן נדרים ל"ג ע"ב פרוטה דר"י לא שכיח שיבוא עני לשאול ממנו באותה שעה דכה"ג כיון דלא שכיח הוי בכלל איסור מודר הנאה מיהא כיון דאפשר ומתהני מיני' שומר שכר הוא עלה ומתחייב בגניבה ואבידה עכ"ל, וכן י"ל הגם דהנאת מצוה לאו הנאה מקרי כיון דרחוקה הנא' השכר מ"מ נעשה משום הנאה זו שומר שכר לר"י ול"ק ס"ל דבעי דוקא הרוחת ממון של צדקה דבר הנראה וניכר, ול"ב ס"ל גם משום שכר מצוה הבאה אח"כ נעשה ש"ש כנ"ל, לפ"ז בין ל"ק בין ל"ב א"ש להלכתא דקיי"ל מצות לאו להנות נתנו, והדרא קושי' יש"ש על דנקטו הראשונים כל"ק משום דפטור ממצות צדקה ולא משום מצוה עצמה דמקבל עליה שכר אח"כ ואחר יישוב הדעת נלפע"ד ליישב דמוכח דסתמא דסוגי' ש"ס ס"ל כל"ק אליבא דר"י והוא מכח קושי' תוס' ב"מ כ"ט ע"א על דס"ל הלכה כר"י מדטרח ש"ס למוקמי מתני' כר"א ג"כ ומסיק לבסוף אלא מתני' דלא כר"א ולר"י י"ל מתני' בשאין מלוה צריך למשכון ש"מ דהלכתא כרבה, ונלפע"ד ליישב עפמ"ש בתחלת דברינו דמסתבר כל דאיכא הנאה וכ"ש כשמכוין להנאתו ניהי דמצוה עושה ומקבל שכר עלי' מ"מ משום מצוה כזו לא מפטר ממצוה אחרת דלית בה הנאה לעצמו ושכרו גדול הרבה יותר, לפ"ז י"ל לל"ק דטעמא דר"י דנעשה ש"ש משום שמרויח לתת צדקה לעני דעוסק במצוה וכן במלוה על המשכון דוקא בשאין צריך למשכון אבל בשצריך למשכון גם אם נימא דמ"מ עושה מצוה אבל אינו פטור ממצות צדקה משו"ה ולל"ק לא נעשה ש"ש משום שכר מצוה בלי הרווחת ממון דצדקה וסוגי' ש"ס דב"מ פ"ב דמוקי פלוגתא דר"ע ור"א במלוה צריך למשכון דר"ע ס"ל דמצוה איכא אזיל לל"ב דמשום שכר מצוה נעשה ש"ש וס"ל לר"ע הגם שיש לו הנאה ואפי' מכוין להנאתו מ"מ שכר מצוה איכא ונעשה ש"ש כמו במציאה לר"י, אבל לל"ק דנעשה באבדה ש"ש משום הרוחת ממון לצדקה דפטור ממצוה ליכא למימר דפליגו במלוה צריך למשכון דכה"ג לא ס"ל לר"ע ולר"י דנעשה ש"ש דאין פטור ממצוה ע"י מצוה כזו שיש לו הנאה, וע"כ דפליגו בא"צ למשכון, ולכן לא מצי סתמא דסוגי' ש"ס לתרץ מתני' כר"א ובא"צ למשכון דפלוגתא דר"א ור"ע ע"כ בא"צ למשכון, ולהרוחה דמלתא מתרץ דאפשר דאמר ר"י לר"ע ובצריך פליגו והיינו לל"ב, אבל העיקר נראה לסתמא דש"ס כל"ק לכן מסיק דמתני' ע"כ לאו ר"א היא: ועיי' נמ"י ב"מ שהקשה הראב"ד היכא מדמה הלואה שנעשית מצותה משעה שהלוה לשומר אבידה שעושה המצוה כ"ז השמירה ותירץ ז"ל דהכא נמי ש"ש כל שעתא מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו, ורשב"א כ' דלמדנו מדברי הראב"ד שהוא פטור מפרוטה לעני כ"ז המשך המשכון בידו, ומ"מ לעיקר הקושי' נראה כיון בשע' נטילת משכון נשכר בפרוטת דר"י נמצא שהוא ש"ש עליו לעולם עכ"ל, ונראה דראב"ד ס"ל דאי לא נשכר מפרוטה דר"י רק בשעת נטילת המשכון משום פ"א דלא שכיח שיבוא אז עני לא נעשה ש"ש כבש"ס נדרים, ורשב"א ס"ל דגם משום פ"א נעשה ש"ש הגם דלא שכיח כמ"ש הר"ן שם, ולרשב"א י"ל דשמואל אמר אנא דאמרי ככ"ע דשומר אבידה שאני דעושה כ"ז השמירה לכן נעשה ש"ש דשכיח שירויח, אבל במלוה על המשכון דליכא מצוה רק בשעת הלואה ס"ל לר"א משום פ"א דל"ש לא נעשה ש"ש, ולא צ"ל דפליגו במלוה צריך למשכון, והא דל"א ש"ס הכי משום דרצה לתרץ דר"י ככ"ע אפי' לל"ב דמשום שכר מצוה נעשה ש"ש ולא משום דמרויח פרוטה לעני ופשיטא להאי לשנא ליכא חילוק בין אבידה למשכון דהא לא אזלינן בתר עניא דבתר עניות' הולך כ"פ או פ"א אלא משום דמקבל שכר המצוה ומ"ש פ"א או כ"פ הרי גם ע"י מצות הלואה פעולתו אתו ושכרו מאת ה' לפניו לכן מתרץ דבמלוה צריך למשכון פליגו אי מצוה קעביד או כיון דלהנאתו מכוין לאו מצוה קעביד בהלואה עצמה, וא"ש הסוגי' במרווח יותר דאתי' ר"י ככ"ע לב' לישני והעיקר כל"ק לכן לא מצא ש"ס מקום ליישב מתני' לר"א, ומיושב קושי' תוס' על דנקטו הלכתא כר"י ובמשכון בדר"י פליגו ומיושב ג"כ על דנקטו לעיקר כל"ק הגם בכ"מ סתמא הלכתא כל"ב, משום דסתמא דסוגי' דש"ס ב"מ נקיט לעיקר כל"ק ועיי' בכ"ז היטב כי מילי דמיטיב נינהו בעזה"י: ובדברינו מצאנו יישוב למ"ש רש"י במתני' הלוהו על המשכון שומר שכר שכר מצוה, ר"י אמר הלוהו מעות ש"ח דל"ל לר"י שכר מצוה והקשה הפ"י מנ"ל לרש"י לומר דל"ל שכר מצוה הא י"ל דאית לי' לפי אוקימתת ש"ס פלוגתא דר"א ור"ע במלוה צריך למשכון דר"א ס"ל דליכא מצוה כיון דלהנאתו מתכוין, אבל בא"צ י"ל ר"י ג"כ ס"ל שכר מצוה עיי' בו שנדחק, ונ"ל עפמ"ש דאוקימתא דש"ס במלוה צריך למשכון פליגו א"ש דוקא לל"ב אבל לל"ק ע"כ באינו צריך למשכון פליגו וסתמא דמסקנת סוגי' דש"ס לל"ק ומתני' ע"כ בא"צ למשכון דבצריך לכ"ע לא נעשה ש"ש, ור"י לית לי' שכר מצוה אפי' דא"צ למשכון דל"ל כלל דנעשה ש"ש ע"י מצוה, וס"ל דלהך לשנא ר"י כתנאי דלא כמ"ש ע"פ שיטת רשב"א לעיל בסמוך: ואחרי דברים הדברים אלו שהעלינו עד כה, מיושב קושיתי דמעיקרא על רש"י סוכה דס"ל היכא דיש לו בו הנאה והרוחה מן המצוה וכ"ש כשמכוין ועיקרו לכך לא עלה על דעת שיהי' פטור ממצוה אחרת, והא דר"ע דס"ל במלוה וצריך למשכון דמצוה קעביד ונעשה ש"ש היינו להך לשנא דמשום שכר מצוה נעשה ש"ש ולא שפטור עי"ז ממצות צדקה, ושפיר כ' בסוכה תגריה' כשמכוונין רק למצוה ולא להרויח אבל כל שמכוין להרויח לא עלה על הדעת אפי' לה"א שיהי' פטור ממצוה אחרת וא"ש נכון בעזה"י החונן דעת ועיי': והנה הרמב"ם וטוש"ע סתמו דמלוה עה"מ נעשה ש"ש ולא הודיעונו רבותא זו אפי' צריך למשכון וכ"כ האי הו"ל לפרש ולא למסתם וכ' הט"ז סי' ע"ב בהשמטות דנראה דס"ל דוקא בא"צ למשכון וסתמא כן הוא אבל בצריך לא נעשה שומר שכיר, דלא כש"ך ס"ק י"א דאזיל בתר איפכא מדסתמא ש"מ דאפי' בצריך למשכון, ונראים יותר דברי ט"ז דכ"כ האי הו"ל לפרש כמ"ש, אלא דקשה מה ראו על ככה דאוקימתא דש"ס דבמלוה צריך למשכון פליגו ור"י ככ"ע לא הלכתא הוא, ולמ"ש א"ש משום דקשי' להו קושי' תוס' מדלא מצא אוקימתא לתרץ מתני' כר"א, וע"כ כמ"ש דתלי' אוקימתא זו בב' לשנא אליבא דר"י ול"ק עיקר ולהך לשנא ע"כ בשאין מלוה צריך למשכון פליגו לכן נקטו הרמב"ם וטוש"ע להלכתא כל"ק ודוקא בא"צ למשכון אבל בצריך לא נעשה ש"ש כדכתיבנא ועיי': והנה דברינו אלו יתכנו ליישב שיטת רש"י וטוש"ע, אבל לא מעלים ארוכה לשיטת הרי"ף דבב"מ כ' דקיי"ל כסתם מתני' דקתני הלוהו על המשכון ש"ש ל"ש הלוה מעות וכו' ל"ש משכנו בשעת הלואתו וכו' בכולהו ש"ש הוי מ"ט משום דל"ב למיתב ריפתא לעני' משום דבמצוה קעסיק וקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ומה"ט אמר ר"י שומר אבידה כש"ש דמי, הנה נקיט כל"ק אליבא דר"י וה"ט דמלוה על המשכון משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובשבועות העתיק הרי"ף כל האוקימתות, ואוקימתא אחרונה דמפלגו בשומר אבידה ודכ"ע אית להו דר"י ובמלוה צריך למשכון פליגו מ"ס מצוה קעביד ומ"ס לאו מצוה קעביד, הנה נקיט עיקר כל"ק דר"י ונקיט להלכתא דבמלוה צריך למשכון קמפלגי וקשה קושי' יש"ש למה פסק כל"ק דבכ"מ ל"ב עיקר ואין בדברינו מקום יישוב דהוכיח ממסקנת ש"ס דעיקר כל"ק מדלא מתרץ מתנ' כר"א דהא הרי"ף ס"ל דלל"ק דר"י פליגו במלוה צריך למשכון דהא כ' בשבועות במלוה צריך למשכון פליגו ובכ"מ כ' דנעשה ש"ש משום דפטור ליתן רפתא לעני: ועוד נלמד משיטת הרי"ף דס"ל דגם שעושה מצוה להנאתו ג"כ פטור ממצות צדקה משום דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת דלא כמ"ש בשיטת רש"י ורמב"ם וטוש"ע: וליישב קושיות אלו לשיטת הרי"ף אקדים עוד מה שהרגשתי ברי"ף ב"מ שפרט שם וכ' דמלוה על המשכון ש"ש בין הלוהו מעות בין משכנו בשעת הלואתו וכו' ולא כ' ג"כ בין מלוה צריך למשכון ובשבועות מעתיק אוקימת' ש"ס דכ"ע אית להו דר"י ובמלוה צריך למשכון פליגו ולא כ' הך רבותא לדינא בב"מ בין פרטי דינים בין ובין שכ' וזהו דקדוק עצום דבעי יישוב, ונ"ל דרי"ף ס"ל כפי' ר"ח שבתוס' ב"מ דמלוה צריך למשכון היינו שאין רוצה להלות בלי משכון וכ' תוס' לפ"ז ל"ק דלא מתרץ מתני' כר"א ובאינו צריך למשכון כוונתו כיון דבמתני' הלוהו על המשכון קתני והיינו שעל סמך המשכון הלוהו מתחלה וסתמא כפרושו דמוכח מתוך הלשון הלוהו מל המשכון דבלא"ה לא הלוהו, והא"ש דלא פרט הרי"ף בב"מ בין צריך למשכון דהא הכי קאמר קיימי לן כסתם מתני' דקתני הלוה על המשכון ש"ש היינו שצריך למשכון שהלוהו על סמך המשכון, ובשבועות מעתיק כל אוקימת' הש"ס שם כולהו ומביא ג"כ הא דר"י ככ"ע ובמלוה צריך למשכון קמפליגי היינו דוקא בהלוהו על המשכון דהוא צריך למשכון פליגו אבל אם הלוהו ע"ס המשכון לכ"ע כש"ש הוא כנ"ל: ואחר הוצעה זו אומר אני הא דנקיט הרי"ף עיקר כל"ק אליבא דר"י משום דפטור ממצוה, דקשי' לי' לל"ב הא אפשר לתרץ מתני' כר"א ופליגו במלוה צריך למשכון היינו ע"ד שכ' רש"י שצריך להשתמש בו ופליגו אי מצוה קעביד כיון דנהנה, אבל באין צריך לשמש בו הגם דמלוהו על המשכון וצריך לבטחון לכ"ע מצוה קעביד כיון דלמצוה מכוין ומתני' באין צריך לשמש בו וגם ר"א מודה, מדלא קאמר ש"ס הכי ש"מ דנקיט לעיקר כל"ק ולהך לשנא א"א לומר דפליגו בצריך למשכון להנאתו לשמש דכה"ג לא מפטר מלמיהב רפתא לעני' כמ"ש לעיל וליכא אוקימתא בפלוגתא דר"א ור"ע רק במלוה צריך למשכון שסומך על המשכון, ולר"ע ש"ש משום דמצוה קעביד דגם שמלוה על המשכון מצוה קעביד דא"צ להלות בלי משכון וזה פשוט עד דהוקשה