כתב סופר אורח חיים רכה

שבועות שתים בתרא ור"ן בסוגיא דח"ש כצ"ל ודוחק, וגם לחלק בין שבת ויו"ט דאיכא מצוה דאורייתא לחיוב דמצה ג"כ קשה להבין וטרח הצל"ח לפרש, ולפע"ד נראה לדסוברים דליכא חיוב פת בשבת ויו"ט ויוצא בבשר ופירות וכדומה יש לחלק בין ע"פ לשויו"ט, עפמ"ש רשב"ם פסחים ק"ט ע"ב ד"ה או דלמא דלהכי נקיט דלמא אתי למיכל למצה אכילה גסה ושביק לפסח דלגבי לחם הוי אכילה גסה באכילה מועטת נקיט מצה, וי"ל דזהו החילוק לר' יוסי בין ע"פ לעשויו"ט, דבשבת ויו"ט יוצא בבשר ופירות וליכא למיחש כ"כ שלא יהיה תאב לאכול כשיאכל פת בעשויו"ט דאפשר לו לצאת בבשר ופירות משא"כ בע"פ דבעו לאכול מצה ומשום אכילת פסח לא חייש ר"י גם בע"פ רק משום אכילת מצה, וא"ש דנקיט לקמן ק"ז משום שלא יאכל מצה לתאבון, ויש להעמיס זה בכוונת ר"ה ר"פ ע"פ דמודה ר' יוסי בע"פ משום חיובא דמצה דבעי למיכל מצה דוקא, וגם רצה לומר דלא כר"י דאסור לאכול ע"פ משום חיוב דפסח כמו בעשויו"ט, ולר' יוסי בע"פ מודה משום חיובא דמצה דוקא, אלא לפ"ז בע"ס מודה ג"כ ר"י כיון דבעי למיכל לילה ראשונה פת דוקא מט"ו ט"ו, וי"ל עוד דוקא בע"פ מודה משום דחיוב לאכול מצה לחם עוני, משא"כ בסוכה יוכל לאכול פת נלוש ביין ושמן ורווחא לבסומא שכיחי משא"כ בפסח דבעי למיכל לחם עוני דלא תאב לו וכ"ש כשאכל בע"פ קודם רק מצה עשירה לא יערב לו אכול לחם עוני בלילה, ודוקא בע"פ מודה ר"י: ומיושב בזה מה שנתקשה הצל"ח בקושי' ש"ס ותרצן וכי לא ידע דר' יוסי ל"ל כר"י והא המקשן ידע ע"כ דיש לחלק בין ע"פ לערבי שבתות וי"ט דהא מקשה מאי ארי' אפי' שויו"ט נמי, וגם ר"ה דמתרץ לא נצרכה אלא לר' יוסי מה לו לומר מ"ט דמודה בע"פ הא המקשן ג"כ הקשה אפי' עשויו"ט דיש רבותא בעשויו"ט הי' מאיזה טעם שיהיה וזהו בעצמו טעמא דר' יוסי דמודה בע"פ, והדקדוקי' עצומים, ולמ"ש י"ל כ"ז די"ל דהמקשה ידע שיש לחלק בין ע"פ לעשויו"ט דבשויו"ט יוצא במיני תרגימא, משא"כ בפסח דצריך לאכול מצה דאיכא חשש יותר שלא יאכל לתיאבון כמ"ש רשב"ם והיינו דקאמר אפי' עשויו"ט נמי דא"צ פת ג"כ ס"ל לר"י דאסור לאכול, ולא ניחא לי' דמתני' ר' יוסי ומודה בע"פ מהאי טעמא, תינח שארי שבתות וי"ט, אבל עדיין קשה ע"ס נמי ומתני' דוקא ע"פ קתני דגם בסוכה מחוייב בפת כמו בפסח, ע"ז בא ר"א ומחדש חילוק אחר שאני ע"פ משום חיוב מצה דהוא לחם עוני משא"כ ע"ס דחיובא דיומא יצא בפת עשיר ומתני' דוקא קתני ע"פ: ולשיטת ר"נ ודעימי' דבעי למיכל כזית פת בכל יו"ט י"ל בכוונת המקשן אפי' ע"ש ויו"ט דאיכא רבותא בשבת ויו"ט דבפסח איכא תרתי מ"ע דיו"ט ומ"ע דאכילת מצה הגם לאמת ליכא לחלק אם חוששין שלא יהיה תאב מה ליה ב' מ"ע או חדא מ"מ שייך אפי', ולא ניחא ליה דמתני' כר"י ומודה מה"ט דבפסח איכא תרתי דלאמת א"א לומר דעשויו"ט ל"ח כיון דמ"ע איכא, או דקשה עדיין מע"ס דאיכא נמי תרתי כמו בפסח מ"ע דיו"ט ומ"ע דט"ו ט"ו, והתרצן משיב משום חיובא דמצה דוקא לחם עוני דלא תאב לי' משא"כ בע"ש ויו"ט אפי' דסוכות דיוצא בפת עשיר כמ"ש, ומיושבים הדקדוקים לכל השיטות, ע"ד אשור ופלפלא טבא, ולדינא לא מודה ר"י רק בע"פ ולא בע"ס, ובטוש"ע לא כ' בסי' תרל"ז מדין זה רק בסי' תע"א בע"פ ולדינא יש לעי' עוד: ואשעשע קצת בדבריך שכתבת לחלק בין ע"פ לע"ס דיש להחמיר בע"ס משום דבעי לתאבון יותר דבעי למיכל כביצה וזו כשיטה אחת שבר"ן סוכה, הלא המחבר בסי' הנ"ל פסק דיוצא בכזית, ורמ"א שתיק לי', מ"ש עוד כיון ששותה ב' כוסות הו"ל כטובא דמגרר גרר, יכונו דבריך, ועיי' מג"א סי' תע"א ס"ק ד' הנלפע"ד כתבתי אחר עיון מעט, ואתה בע"מ אחת יושב באהלה של תורה אשריך וטוב לך שים עיניך על דברינו לטובה ותודיעני, הכ"ד דודך אוה"נ חפץ בשלותך. פ"ב ד' אה"ח דסוכת תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימן ב"הג מהרמ"ס לפ"ק: תשובה קיט ה' יפרוס עליו סוכת שלומו יראהו בנועמו ה"ה מע"כ תלמידי ידיד נפשי הרב החריף ותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה אברהם פאפער נ"י בשבת תחכמוני בקהל טאב יע"א: יקרתו קבלתי אחר החג ובידוע כי תחלת הזמן שאול אני לתלמידים ביותר ומוטרד אני בטרדה דמצוה דרבים וקשה עלי להשיב לשואלי דבר ואין שאלתו נחוץ לשעתו כי כבר עבר זמן לכן אחרו פעמי תשובתי עד היום יצאתי בתשובה שלימה ע"ד שאלתו והוא בא' שהי' שליח מצוה בחהמ"ס דפטור ממצות סוכה בין ביום בין בלילה כמבואר במתני' דסוכה ובברייתא כ"ו ע"א ובטוש"ע סי' תר"מ, ונפל ספק בלבו להיות כי שליח זה נוטל שכר שליחות ממשלחו יצא מכלל העוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשמע לו כן ממ"ש רש"י בסוכה שם ד"ה ותגריהן וז"ל הלוקחים כדי למכור ולהמציא למי שצריך להם משמע דוקא כשמוכרים להמציא ולזכות למי שצריך להם, אבל הלוקח ומוכר כדי להרויח אינו פטור דלאו עוסק במצוה הוא דכוונתו להרויח והה"נ בנדון שלנו לאו שליח מצוה הוא, אלו דבריו בקיצור: הנה כבר עמד המג"א בסי' ל"ח ס"ק ח' על רש"י סוכה הנ"ל והקשה עליו מש"ס נדרים וכ' שהתם אינו נוטל אלא שכר בטילה, או דהתם עיקר כוונתו להשיב אבידה וכאן עיקר כוונתו להשתכר וציין עי' סי' תל"ג שם מבואר דאפי' מתכוין בשעת מצוה להנאתו ג"כ מ"מ מצוה קעביד כיון דעיקרו למצוה קמכווין והוא מש"ס פסחים, והנה קושיתו והוכחתו מש"ס נדרים אין לו מובן לפי הפשוט ועיי' ביאור כוונתו במחצית השקל, בכ"ז אין ראי' מג"א מוכרחת ואינה מכרעת דאם יש לו גם הנאת עצמו דפטור ממצוה אחרת, ומ"ש מג"א מש"ס פסחים ובסי' תל"ג מביא מהאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני דעוסק במצוה מקרי הגם שיש לו הנאה משם אין ראי' אלא דעביד מצוה הגם שיש לו ג"כ הנאה גופני' ומצילה ומגינה עליו בעידנא דעסיק בה, אבל שיהי' עוסק במצוה כזו שיש לו בה ג"כ הנאה עצמית ומכוין גם להנאתו שיהי' פטור ממצוה אחרת שאין לו בה רק קיום מצות ה' לא מוכח מהתם, ומצד השכל שגדולה הרבה מצוה שאין לו בה שום תועלת והרוחה ממצוה שיש לו בה הרוחה גם אם גם למצוה או עיקר למצוה קמכוין ואין מן הדין שתודחה מצוה זו שכולה לה' מפני זו שאינה כולה לה' והא"ש רש"י בסוכה דס"ל דוקא כשקונים ומוכרים מיד ליד כדי להמציא למי שצריך להם ואין מרויח בו דאם יש לו בו הנאת ריוח הגם שלמצוה יחשב לו ומקבל שכר עליה מ"מ לא יפטור עי"ז ממצוה אחרת כנ"ל חילוק נכון וברור ועיי': אבל אי קשה הא קשה לי מסוגי' ש"ס ב"מ פ"ב ע"ב דמוקי פלוגתא דר"א במלוה צריך למשכון מר סבר מצוה עביד כיון שהלוה ומ"ס לאו מצוה קעביד דלהנאתו ולפרש"י שם שמתכוין להשתמש בו ומצוה קעביד שמנכה לו מחובו וס"ל לר"א כיון שלהנאתו מתכוין ל"מ קעביד ור"ע ס"ל מ"מ מצוה קעביד ונעשה ש"ש משום פרוטה דר"י דעוסק במצוה פטור ממצוה, הרי ס"ל לר"ע הגם שיש לו בה הנאה פטור ממצות צדקה לעני, ומשמע עוד אפי' עיקר כוונתו להנאתו דכך קאמר לר"א דלא מצוה קעביד כיון שלהנאתו מתכוין, ולא קאמר כיון שיש לו הנאה משמע דרצה לומר דוקא כשלהנאתו מתכוין ס"ל לר"א דל"מ קעביד ור"ע ס"ל דמ"מ מצוה קעביד ור"א ור"ע קיי"ל כר"ע, וכן הלכתא לפי שיטת רש"י בסוגי' שם כמ"ש תוס' ב"מ כ"ח לפי שיטת רש"י הלכתא כר"י וכר"ע אפי' צריך למשכנו, ומה ראה רש"י על ככה לפרש ברייתא דסוכה תגריה' דלא כהלכתא, ותמיה על המג"א שלא הזכיר סוגי' זו וצלע"ג: ויגעתי והוגעתי למקום ישוב ליישב קושייתי הנ"ל ע"פ תמיה' היש"ש ב"ק פ' הכונס נ"ו על הפוסקים דמלוה על המשכון ש"ש משום דר"י דשומר אבידה ש"ש דש"ס מדמה מלוה על המשכון לדר"י, דדמיון זה אינו עולה יפה רק לל"ק בב"ק נ"ו דשומר אבידה ש"ש דבהאי הנאה דל"ב למיהב רפתא לעני וכו' אבל לל"ב דרחמנא שעבדי' בע"כ, תינח שומר אבידה אבל מלוה על המשכון לא שעבדי' רחמנא, וש"ס ב"מ פ"ח אזיל ע"כ לל"ק, ובכ"מ עיקר כל"ב ולמה נקטו להלכתא כל"ק דמלוה על המשכון כשומר אבידה, ופ"י ב"מ פ' אלו מציאות כ"ט ובב"מ פ"ב כ' דגם לל"ב מה"ט נעשה ש"ש משום שכר מצוה דיש לו דרחמנא שעבדי' למצוה ויש לו שכר עליה, ולל"ק בעי דוקא הרווחת ממון ולל"ב משום שכר מצוה ג"כ נעשה ש"ש וכן במלוה על המשכון עיי' בו: והנה דברי פ"י לא מעלים ארוכה לקושי' יש"ש דהא כ' הרי"ף ויתר ראשונים דמלוה על המשכון ש"ש משום דר"י דעוסק במצוה פטור וכו' כל"ק ובכ"מ העיקר כל"ב ולמה נקטו טעמי' דל"ק, והי' נ"ל להוסיף על דברי פ"י דבש"מ ב"מ פ"ח כ' דאין לומר דנעשה ש"ש משום הנאה שעושה המצוה בה דקיי"ל מצות לאו להנות נתנו אלא משום דפטור מן המצוה ומרויח ממון, וזה דלא כדברי פ"י דכ' לל"ב נעשה ש"ש משום שעושה מצוה ומקבל שכר, וי"ל דהנהו ב' לישנא אליבא דר"י פליגו אי מצות להנות נתנו או לאו להנות נתנו ול"ק ס"ל לאו להנות נתנו, לכן דוקא משום דמרויח ממון נעשה ש"ש, ול"ב ס"ל מצוה להנות ניתנה, וש"ס ב"מ פ"ב א"ש לב' לישני, ולהלכתא נקטו בטעמא דר"י כל"ק דהא הלכה רוחת מצות ל"ל נתנו ממילא הלכה כל"ק ועיי'. שבתי וראיתי דאין מקום לדברינו אלו דגם לל"ק דמשום הרוחת צדקה לעני קשה דעוסק במצוה פטור ממצוה קשה הא מצות לל"נ והרוחה זו לתת צדקה הוא דפטור ממצות צדקה דמחייבתו ליתן לאדם וגדולה מזו כ' רמב"ן בחי' יבמות ק"ג גבי סנדל של ע"ז וז"ל אע"ג דהכא בעי לאנסובי ובלא חליצה לא נסבא לה כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא עכ"ל, והרי התם לא מנסבא לה אחר משום איסור יבמה לשוק לא מחשב גבה הנאה מה שנתרת עי"ז להתנסבא, כ"ש הכא דבידו שלא לתת לעני לולי דאקרקפת' מונח חיוב