כתב סופר אורח חיים רכד

הנאת מעיו מקום המשביע, ולמדנו עוד דבר חדש מרש"י דשביעת השתי' מגרון בא ומחוייב ברכה אחרונה בהנאת גרון לחוד וזה חידוש דין שלא ידענו עד עתה, לפי"ז הה"נ וכ"ש דחייב ביו"הכ כששותה מלוא לוגמיו בשתי' גרונו דכ"ש הוא אם הנאת גרונו משביע מכ"ש דמייתב דעתו, ולמדנו מדברי קדשו של אבא מאו"הג זצ"ל דמה"ט שיערו במלוא לוגמיו של כ"א משום דתלי' בהנאת גרונו שב"א שבע במלוא לוגמיו, ומזה עצמו יש להוכיח דבעי למיכל למעיו מדחלקו בשעורי' בין אכילה דשיעורו שוה לכל ב"א ובשתי' תלי' בכ"א לפי מה שהוא, וע"כ לומר דאכילה שביעה וייתוב הדעת במעיים וכ"א שוה אליו שלזה טובא ולזה פורת' וכמו שהסביר הכפ"ת, דעוג מה"ב דחומו רב מתעכל בזמן מועט אבל בשתי' דתליא בהנאת גרון תלי' במלוא לוגמיו שכ"א המעט אם רב לפי גדלו יונעם לו ויערב כנ"ל ועיי': ויש לי להראות פנים לחילוק זה בין אכילה לשתי' לענין יו"הכ מתוספת' דתרומות שהבאנו לעיל אכל תרומה ביו"הכ וכו' נזיר ששתה יין, ויש להרגיש למה נקיט בנזיר שתה וביו"הכ אכל ול"א שתה יין של תרומה ביו"הכ דומי' דנזיר דא"א רק בשתי' יין של תרומה, וי"ל לפמ"ש לעיל דלכן ביו"הכ חייב משום דאינו אסור משום יו"הכ עד שנכנס למעיו ולענין תרומה הו"ל שתי' הראוי' כשהגיע לגרונו, וכ"ז באכילת יו"הכ אבל כששותה גם משום יו"הכ אסור מדאוריית' בהנאת גרונו הדר הו"ל כנזיר ששתה יין של תרומה דפטור ובדיוק נקיט אכל ביו"הכ והוא דקדוק נכון ומכוין להלכה, ומזה ראיה לכל מ"ש בעזרת החונן דעת אלקי המערכה: ונקיטנא בקצרה פירות הנושרין מדברינו, א) דחיוב ברכת המזון תליא בהנאת מעיו דוקא כמ"ש הפמ"ג והסכים עמו אבא מאוה"ג זצ"ל, ב) דוקא בהמ"ז, אבל ברכה א' מעין ג' תלי' בהנאת גרונו כששותה לגימות גדולות, ג) על אכילת יו"הכ אינו חייב ואפילו איסור דאורייתא ליכא רק בהנאת מעיו, אבל בדרבנן נראה דאסור דלא עדיפא מטעימא דאסור מדרבנן באיסורים משום הרחקה שיכניס למעיו כמ"ש הריב"ש ועי' ט"ז רסי' צ"ח ופליתי ופרמ"ג והארכנו בזה במקום אחר, והא דלא מתרץ מתני' יו"הכ אסור באכילה היינו בהנאת גרונו, לפמ"ש דשתי' בהנאת גרונו חייב עדיין קשה מאיסור דשתי' דקתני, ועוד הא קתני סיפא האוכל ככותב' ושותה מ"ל חייב, ואי רישא כשאכל רק בהנאת גרונו גם בכותבת, ולכן מתרץ רישא בח"ש ופשוט, ד) על שתי' מלוא לוגמיו חייב ביו"הכ בהנאת גרונו לחוד, ה) שיעור צירוף שתי' אסורי' ומלא לוגמיו ביו"הכ וכן שיעור כזית כדא"פ באיסורים הגם דחייב בהנאת גרונו, מ"מ שיעור צירוף הוא כדרך אכילת ב"א שהוא הנאת מעיו, ועד"ז איכא אופן צירוף בשתי' כדי רביעית זהו הנלפע"ד אחר שימת עין עיוני, כיד ה' הטובה עלי והאיר עיני, הוא האיר הוא ית"ש יאר לנו לייתב דעתינו בכוספת הגסה אשר נכספה נפשינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כתבתי פה פ"ב א' לסדר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם טוב למב"י תרל"א לפ"ק ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיח שובע שמחות ורב ברכות, לב"א חביבי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המאוה"ג לממשלת התורה, פניו תאירה, כש"ת מו"ה שמואל עהרענפעלד נ"י אבדק"ק סיקס יע"א: הנני אוסר החג בעבותות אהבה וחיבה יתירה הנודעת אשר לי אליך פניתי היום להשיב על דבריך אשר הגיעו לידי בעתו ובזמנו דבר בעתו מה טוב בערב סוכות בענינא דיומא, ויומא קגרים שלא עיינתי בהם עד החג עברתי בין הפרקים בין בתרי דבריך, ואציע לפניך אשר שוטטו רעיוני בענין שכתבת, והוא על דינו של הרמ"א בסי' תרל"א בשם מהרי"ל דבערב סוכות לא יאכל מחצות ואילך ובסי' תע"א שתק הרמ"א למחבר דאסור משעה עשירית והעלה המג"א דבע"פ דאסור לאכול רק מצה עשירה דאינה משביע' כ"כ וסגי להפסיק משעה עשירית משא"כ בע"ס, והחו"י הקש' על חילוק של המג"א מדמקשה ר"פ ע"פ מאי אריא ע"פ אפי' שבתות וי"ט נמי, ולהנ"ל י"ל דקמ"ל רבותא אפי' ע"פ דאינו אוכל רק מ"ע מ"מ אסור ממנחה ולמעלה, והבאת מה ששמעת מאביך גיסי הרבני החרוץ מו"ה דוד צבי זצ"ל משמי' דזקניך אבא מאו"הג זצ"ל יישוב ע"ז לפמ"ש תוס' ודייק לשון ערבי פסחים היינו עיו"ט ראשון של פסח ועיו"ט שני של פסח, ע"ז מקשה ש"ס מאי אריא עיו"ט שני ש"פ אפי' עשויו"ט נמי דהא בעיו"ט פ"ש מותר בפת כמו במשויו"ט דעלמא אלו דברי קדשו זצ"ל דבר זה כבר אמור בצל"ח שם, ואני לא אבין סוף כ"ס קשה הא מתרץ מתני' כר' יוסי ומודה בע"פ משום חיובא דמצה, או לר' יודא אסור בע"פ יותר מחצי שעה קודם ולסברת מג"א יש להקל יותר בע"פ, ואם נאמר דמ"מ מצה חמירא משום דחייובו יותר ומפורש בקרא ועי' צל"ח שם, קשה למה נחייב יותר בע"ס מע"פ דהא בחייובא דמצה גם ר' יוסי מודה, ויש לדחוק בדוחק שאינו מתקבל, ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל לפום רהיטא, דבאמת בש"ס דילן לא נזכר מדבר זה האמור בירושלמי דכל האוכל מצה בע"פ כאלו בועל וכו', אלא כיון דלא מצינו מפורש בש"ס דילן דחולק על הירושלמי נקטי' כוותי' דירושלמי, וי"ל ש"ס דילן לא ס"ל איסור זה דאכילת מצה בע"פ ומקשה שפיר אפי' ע"ש ועיו"ט נמי, ולר' יוסי חמיר ע"פ וכן מאן דמתרץ מתנ' לר' יודא דמחמיר בע"פ ומ"מ נקטי' כירושלמי כיון דלא מפורש בש"ס דילן דל"ל כירושלמי, ולירושלמי באמת י"ל דנקיט ע"פ לרבותא הגם דאסור לאכול מצה מ"מ אסור מן המנחה ולא צ"ל דר' יוסי מודה בע"פ דמצד א' יש להקל בע"פ יותר משויו"ט, וכיון דמחמירים כירושלמי ואין אוכלין רק מצה עשירה, לכן עשה רמ"א פשר דבר ונקיט לדינא כחומרת מהרי"ל דבע"ס אסור מחצות ואילך משא"כ בע"פ כיון דאנן אין אוכלין מצה עשירה, כן יש לקיים דברי מג"א: ועיי' ח"י דמביא תשובת מהרי"ל סי' צ"ט ומעתיק לשונו, ולפי העתקתו נראה דמחלק בע"פ ממהרים משום תינוקות ומשום אפיקומן משא"כ בשארי עיו"ט ושבת ממתיני' הרבה היינו כל שבת ויו"ט ממתיני' הרבה אחר שחשיכה, ועיינתי במהרי"ל אחר שכ' דבע"פ התירו לסמוך מעט פת או לצאת במיני תרגימי אבל בשארי עיו"ט נראה דפת עדיף ועוד דרגילים להמתין הרבה ממ"ש ליו"ט אחר חשיכה קודם שיאכלו כי אין מוכן כל דבר משא"כ בליל פסח שצריך למהר בשביל התינוקות והאפיקומן עכ"ל, והנך רואה דלא מחלק בין ליל פסח ובין שארי עיו"ט, אלא בין שארי עיו"ט שחל בשבת דממתינים הרבה כדי להכין, ובע"ס דעלמא דאינו דומה לעיו"ט בשבת, אלא הגם דלא אמרה ראויה לומר ואוסיף מיא וקימחא, דליל פסח ראויה להקדים מפני התינוק' שלא ישנו כדאית' בש"ס פסחי' ק"ט דר"ע לא אמר מימיו הגיע העת לעמוד מב"המד חוץ מע"פ וכו' ועיי' תוס' שם דהיו רגילים בב"המד בליל יו"ט כבש"ס ביצה ובע"פ הי' מקדים לצאת כדי שלא ישנו התינוקות הרי החילוק מבואר בין ליל פסח לשארי יו"ט, ועוד נ"ל דבלילה מצוה להקדים דזריזים מקדימין למצות מצה מיד כשחשיכה, משא"כ בשארי יו"ט הגם דמצוה לאכול סעודה בלילה משום ושמחת וכן בשבת משום וקראת וכו' אין חיובו רק שיהיה לו תענוג ושמחה ע"י אכילה ושתיה ותלי' ברצונו והנאתו אימת שרוצה לאכול כדרכו בכל השנה ואין בזה כ"כ זריזים מקדימין ובלבד שיאכל בלילה סעודת הלילה וביום סעודת יום ואפשר להשלים ביום כמבואר מ"מ מצוה בשעתה בזמן סעודה ברצונו תלי' אבל בפסח מצוה המוטלת עליו ושלא להנאת אדם ותענוגו נהנה בוודאי איכא משום זריזין מקדימין וכזית ליל ראשון דסוכות נמי נראה שיש בו משום זריזין כמצה דלאו לתענוג ושמחה היא רק גזה"כ ט"ו ט"ו מחג המצות כנ"ל: ויש להעמיס זה בכוונת ר"ה ר"פ ע"פ דמתרץ מתני' כר' יוסי דה"מ ערבי שבתות וי"ט אבל בע"פ משום חיובא דמצה מודה, וצריך הסבר הא בשויו"ט ג"כ מצוה דאוריית' איכא לרוב שיטות ובעי פת וצל"ח הרגיש ונדחק דמפורש יותר, ולמ"ש י"ל דבע"פ מודה משום דצריך להקדים עם חשיכה משום חיובא דמצה שאינה לעונג ושמחה וחיובא הוא אפי' למי שקשה עליו האכילה וצריכה זריזות כמו כל מצוה, משא"כ בשויו"ט דמצותה לתענוג ושמחה נתנה ויש בידו לאחר לא חייש ר' יוסי כ"כ דאם לא יהיה תאב או לא יוכל לאכול מפני שבעו מאכילת עיו"ט יוכל לאחר אכילתו, אלא לפמ"ש דבסוכה ג"כ הכי הוא דצריך להקדים למה קתני ע"פ דוקא, י"ל כיון דסוכה ממצה ילפי' נקיט ע"פ וממילא נדע דגם בסוכה כן לר' יוסי וליכא למטעי דוקא בע"פ משום חיובא דמצה ועיי' תוס' ד"ה מה ארי' בתי' שני ולתי' קמא של תוס' משום דבפסח קאי לא הו"ל להניח ערבי שבתות דתדירי בכל שבוע, וכיון דאינו מודה ר"י רק בפסח וה"ה בסוכה י"ל משום דבפסח קאי נקיט פסח ושביק לסוכה וא"ש: וי"ל עוד בע"ס ליכא רבותא כ"כ מע"פ לפמ"ש משום דמצוה להקדים כל האפשר מצות אכילת מצה וכזית בסוכה י"ל בע"פ דאיכא אמירת הגדה על הסדר והלל דהוא דאוריית' ולא סמוך כ"כ אכילה דעיו"ט כמו כזית בסוכה ואיכא רבותא טפי בע"פ מבע"ס, ומיושב בזה קושי' מג"א על הרמ"א דמחמיר בסוכה יותר מבע"פ דסמוך לה יותר ויש סמך לחילוק זה דביותר יש לחוש בע"ס מבע"פ מדלא קתני במתני' ע"ס לר' יוסי, ועשה רמ"א פשר דבר עפ"ז לחוש בע"ס למחמירים מחצות משא"כ בע"פ וא"ש נכון לפי הענין: והנה בסוגיא ש"ס אין מפורש אם מודה ר"י בע"ס או דוקא בע"פ משום חיובא דמצה אבל בע"ס לא וכן משמע מדל"א ג"כ דמודה ר"י בע"ס, וצ"ל דמצה חיובו מפורש טפי מכזית דסוכה דלא אתי רק מהקישא ומפורש חמיר טפי ועיי' רא"ש ביצה גבי מוטב שיהיו שוגגים דבמפורש צריך להפריש יותר ועי' צל"ח שם, ועי' זה בשבועות פ'