כתב סופר אורח חיים רכג

דאמרו לעוג מה"ב פורתא ועיי' בס' תוס' יו"הכ שם היינו דלכ"ע מיתב' דעתי' רגע א' בכותב' ולכ"ע טובא ולעוג מה"ב פורתא טובא ופורתא היינו בזמן, לעוג מה"ב זמן פורתא ולכ"ע זמן מרובה יותר עיי"ש כן דבריו אמת וצדק, וי"ל דגם הנאת גרונו מייתב דעת פורתא לכהפ"ח, ולא דמי' לבהמ"ז דתלי' בשביעה ממש, ומה דמביא מש"ס יומא דמדמה יו"הכ לבהמ"ז לא זכיתי להבין דמשם ליכא ראי' כלל אדרבה דמתמה שיעור מכ"ש דמייתב דעת, ומשם משמע איפכא דשיעור יו"הכ ושיעור שביעה שני דברים הם כמ"ש, ודברי קדשו בזה נעלמו ממני ולא ירדתי לסוף דעתו הקדושה בזה, והגם כי י"ל דלא מייתבא דעתי' עד דנכנס למעיו, אבל ראיה ודמיון אין לנו וכיון דאין לנו ראי' מש"ס דילן נגד הירושלמי מנין לנו לומר דלא כפשיטותו של ירושלמי: ואחר שנצטערתי על זה ראה ה' בעניי והאיר עיני מצאתי שאהבה נפשי ראי' מהימנא מש"ס דילן כי משה אמת ותורתו אמת, והוא בשנאמר הא ודאי דשאני יו"הכ מכל איסורים דבכל איסורים דכתיב אכילה פליגו ר"י ור"ל אי אכילה שבתורה אכילת מעיו או גרונו, והיינו בוודאי כ"ע מודים דהנאת מעיו הנאה יותר מהנאת גרונו אלא דס"ל לר"י דגם על הנאת גרונו הקפידה תורה וסתם אכילה שבתורה גם אכילת גרונו בכלל, וביו"הכ דלא כתיב אכילה ותלי' ביתובא דעתא ושיערו חכמים בחכמתם דלא מיתבא דעת עד בככותבת, ויש לדין אם איכא יתוב דעת בהנאת גרונו או לא, ואם איכא יתוב הדעת גם בהנאת גרון, גם לר"ל דס"ל בכל איסורים דאכילה דכתיבה בתורה דוקא הנאת מעיו דלא אסרה התורה רק אכילה כזו, אבל ביו"הכ דתלי' ביתוב הדעת פורתא כרגע גם ר"ל מודה דבהנאת גרונו תלי' כיון דקפדה תורה שיהיה מעונה והא אינו מעונה כנ"ל והוא פשוט מאוד: לפ"ז מוכח דביו"הכ תלי' בהנאת מעיו ובהנאת גרונו לא מיתבא דעתי' דאלת"ה תקשי על ר"ל לר"ש דהאוכל נבילה ביו"הכ פטור משום יו"הכ משום דאין איסור חל ע"א, הא איסור יו"הכ בהנאת גרונו הוא, ואיסור נבילה ליכא עד שנכנס למעיו וקדם איסור יו"הכ לנבילה וע"כ דאיסור יו"הכ ג"כ בהנאת מעיו דלא מייתבא דעתי' רק בהנאת מעיו וכיון דלר"ל כן הוא גם לר"י דס"ל בכל איסורים דבהנאת גרונו תלי' יו"הכ שאני כיון דלא כתיב אכילה ותלי' ביתוב הדעת וכיון דלא מיתב דעתיה אלא בהנאת מעיו אין לחלק בין ר"י לר"ל, ובוודאי אין לנו לעשות פלוגתא בזה בין ר"י לר"ל, לומר לר"ל מוכח דלא מייתב אלא באכילה מעיו הגם לר"י לא מוכח, מנ"ל לעשות פלוגתא בין ר"י לר"ל בענין טבעי ומושכל: ואין להקשות לר"י דבאיסורים בהנאת גרונו תלי' ואי ביו"הכ בהנאת מעיו מ"ט דר"ש דפוטר משום יו"הכ הא כיון שנכנס לגרונו כבר עבר איסור נבילה ומה שמוריד למעיו אינו מוסיף איסור דנביל' ומשכח יו"הכ רוחא וחייל כמה דאמרי' בעלמא לכי משכח רוחא חייל ומוכח לר"י מר"ש איפכא מר"ל דאיכא יתוב הדעת בגרונו וע"כ דר"י ור"ל פליגו בזה והלכתא כר"י, הא ליתא חדא כיון דא"א שיאכל דבר זה רק כשעובר איסור נבילה תחילה בגרונו תו לא חייל איסור דיו"הכ כיון שא"א לאיסור יו"הכ בלא איסור נבילה ולא דמי להא דאמרי' לכי משכח רווחא דאיסור ראשון אזדא ואפשר לשני בלא ראשון, ועוד הא ודאי אי ביו"הכ במעיו תלי' לא חייב כשתוחב בבטנו אלא הנאת גרונו ומעיו בעינן ומתחיל איסור יו"הכ בתחילתו כשנכנס לגרונו ומשלים כשיורד למעיו וכיון בשעה שנכנס לגרונו איכא איסור נבילה לא חייל התחלת איסור יו"הכ וגם בסופו כשנכנס למעיו ליכא איסור יו"הכ דשניהם תחילה וסוף בעינן והבן: והנה מלבד שכתבנו הגם דלר"י אין ראי' מברייתא דר"ש דביו"הכ במעיו תלי' מ"מ אין לנו לעשות פלוגתא בזה בין ר"י לר"ל, גם יש לי ראי' דלר"י עצמו דבי"הכ בהנאת מעיו תלי', והוא מתוספת' פ"ו דתרומות אכל תרומה ביו"הכ משלם קרן וחומש נזיר ששתה תרומה משלם קרן ואינו משלם חומש כן הגרסא לפנינו ועיי' רמב"ם פ"י מהלכ' תרומה הלכה ז' והלכה י"א ועיי' כ"מ הלכה י"א שכ' טעמא דמילתא דנזיר פטור כיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתי' הוא, ונ"ל להסביר עפמ"ש הרמב"ם בהלכ' מי שמכר לחבירו דבר איסור דאוריית' ואכל צריך להחזיר לו הדמים שלא נהנה כיון שאסור לו אבל איסורי דרבנן א"צ להחזיר לו דנהנה הוא עיי"ש, ונ"ל מה"ט נזיר ששתה בשוגג יין של תרומה פטור דלאו נהנה הוא דגם אם הי' חולין אסור לו לאו שתי' היא, אלא דצל"ע מ"ש אכל תרומה ביו"הכ דחייב קרן וחומש הא גם כשהי' חולין אסור לו ורחוק לחלק בין נזיר ליו"הכ דביו"הכ יומא קגרים משא"כ נזיר ועיי' רשב"א יבמות קט"ו ותוס' ריש חולין לענין לא יאונה לצדיק כל און אין דומה הכא לדהתם כמובן, ואין לומר משום דיו"הכ בכותב' ושתי' תרומה בכזית א"כ ראויה שתייה של כזית שחייב עלי' חומש ואיסור דיו"הכ עד דמשלם כותבת תינח לר"ל דח"ש מותר מה"ת י"ל כיון דכזית שחייב עליו משום תרומה מדאורייתא, משום יו"הכ רק מדרבנן אסור מקרי נהנה כשאוכל כזית ליכא רק איסור דיו"הכ מדרבנן, אבל לפי דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת קשה הא כשאוכל כזית איכא איסור דאורייתא דיו"הכ ולאו אכילה היא, וזה ודאי רחוק לומר כיון דח"ש רק איסור דאורייתא קל מחשב נהנה, ודי לנו במה שמחלק הרמב"ם בין דאוריית' לדרבנן והבו דלא לוסיף עלה איסור קל דאוריית' דח"ש וצ"ע: ונ"ל להוכיח מכח קושייתי דיו"הכ בהנאת מעיו תלי' וליכא איסור דיו"הכ עד דנכנס למעיו ואפי' איסור בעלמא כח"ש ליכא, דח"ש אסור משום דח"ש זה חזי לצרופי, משא"כ אכילה בגרונו ביו"הכ לא חזי לצרופי ולכל היותר אסור מדרבנן משום שמא יבא לאכול למעיו והא"ש ביו"הכ שאכל חייב דמיד כשנכנס לגרונו ונהנה חייב בחומש משום שנהנה ומחשב שתי' כיון דליכא איסור דאורייתא עד שנכנס למעיו, משא"כ נזיר ששתה יין תרומה דבגרון איכא אסורא דנזיר לר"י לא מחשב שתי' כיון דשתי' דאסורא מדאוריית' היא לא מחשב נהנה וא"ש נכון, לפ"ז בין לר"י בין לר"ל איכא ראי' דביו"הכ בהנאת מעיו תלי' לר"ל ליכא ראי' מתוספת' כיון דכזית מותר מה"ת ביו"הכ איכא ראי' מר"ש דבריית' מנבילה ביו"הכ, ולר"י דליכא ראי' מבריית' דר"ש איכא ראי' מתוספת' דתרומות וראיות אלו חזקות בעזה"י:. והא דירושלמי דתרומות דמבואר דאין חילוק בין יו"הכ לאיסורים לענין זה, אי ר"נ דברייתא דאמר לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בהיתר אלא שהיה ר"א אומר הלועס כבולע אמר משמי' אף בשבת אף בפסח אף ביו"הכ כן הגם שר"א אמרה, מ"מ אנן לא קיי"ל כוותי' דר"א דלר"ל איכא ראי' דר"ש ל"ל כן ולר"י ראי' מתוספתא דל"ל כוותי' דר"א בהא מלתא וברייתא זו דירושלמי לא נזכרה בש"ס דילן, ומתני' שם חולק על בריית' זו ולא אמרה ר"א מעולם בוודאי לא נקטי' כר"א דברייתא, ואם סתמא דירושלמי אמר דלר"א אפי' בשבת פסח ויו"הכ מסתברת עצמו, י"ל דס"ל כר"י דכל איסורים בהנאת גרונו תלי' ולר"א בלעיסה, ליכא ראי' מר"ש בנבילה ביו"הכ, וס"ל ג"כ כר"ל דח"ש מותר מה"ת וליכא ראי' מן התוספת' ג"כ, הגם דבירושלמי פ"י מתרומות איכא מודה ר"ל ביו"הכ, הלא ש"ס דילן חולק וס"ל ח"ש דיו"הכ ככל איסורים לר"ל, וי"ל דסוגי' ש"ס דירושלמי בפ"ח דתרומות כסוגי' ש"ס דילן יהיה איך שיהיה מאמוראי דש"ס דילן בין לר"י בין לר"ל איכא ראי' לכל א' או מן ברייתא דר"ש או מן תוספת' דיו"הכ באכילת מעיו והכי נקטי' וקמה וגם נצבה דינו של החתם סופר, ומשה אמת ותורתו אמת: עד כה היו דברינו באכילת יו"הכ דתלי' ביתובא דעתא דליכא רק במילוי כרס ולכאורה ה"ה שתי' עד שנכנס מלא לוגמיו למעיו ומ"ש, אבל ראה זה מצאתי ראיתי אחרי רואי בכתבי הקודש בחידושיו ר"פ יו"הכ שכ' לעת זקנותו ומזקנים התבוננתי דיש לחלק בין אכילה לשתי', ואעתיק לשונו הטהור וז"ל והא דלקמן פ' ע"ב אמרי' דקים להו לרבנן דבכותב' מיתב' דעתי' מיהא לכ"ע טובא ולעוג מה"ב פורתא ויפה הסביר בס' תוס' יו"הכ דכל אדם נתיישב דעתו רגע כמימרי' בביאת כותבת למעיו אלא דעוג מלך הבשן דחום טבעו עזה הרי הוא מתעכל כרגע וחוזר ומתאווה ועכ"פ כרגע נתיישב דעתו כ"ש וחייב וא"ש: אך בשתי' מלוא לוגמיו של כ"א בעצמו משערי' לא פי' לנו טעמא מ"ט לא נימא נמי כהנ"ל, ונלפע"ד ע"פ ש"ס סוכה מ"ט ע"ב כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע עיי"ש ועיי' מג"א סי' קפ"ג ס"ק ז', ולפ"ז בשתי' לכ"ע בתר גרונו וכן ביו"הכ אזלי' ואפי' לר"ל אלו דברי קדשו: ונ"ל לעשות סמוכים דבשתי' גם ר"ל מודה דתלי' בהנאת גרונו ממ"ש הרמב"ם פי"ד מהלכ' מאכלות אסורות הלכה ט' דשיעור צירוף בשתי' כשיעור שתיית רביעית, והקשה הלח"מ פ"ב מהלכ' שביתת העשור הלכה ד' כיון דשיערו ברביעית איך אפשר צירוף בשתי' מכיון שפוסק הוא יותר משיעור שתי' מרביעית וכ' דצ"ל ששותה מהר מהרגיל ומעיד ע"ע שהוא דוחק, ולפע"ד י"ל במרווח דשיעור צירוף רביעית שדרך לשתות עד שנכנס למעיו וחייב הוא מיד כשנכנס לגרונו והלכ' דמצריכי' בכדי שתי' רביעית למעיו כדרך ב"א מחשב שתי' א' כמו באכילה בכדאכ"פ שדרך ב"א לאכול בכדא"פ ואם שותה חצי רביעית ומפסיק כ"ש ושוב שותה חצי השני' כשהגיע לגרונו חייב ומצטרף כיון שעדיין ליכא שיעור רביעית כאדם ששותה רביעית למעיו, וכן באכילה נ"ל דמשערינן כדי אכילת ב"א למעיו דתלי' בדרך אכילת ב"א כמבואר במתני' דכריתות כנ"ל נכון מאוד, אלא תינח לר"י דס"ל דבהנאת גרונו חייב אבל לר"ל עדיין קשה הלמ"מ בצירוף שתי' כדי שתי' רביעית ל"ל מאי נ"מ וע"כ בשתי' ר"ל מודה דתלי' בהנאת גרונו וזו ראיה מהימנא לפע"ד: והא לך לשון רש"י סוכה מ"ט וז"ל ע"י ששותה בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע, ולא ע"י שתי' מרובה שמכניס הרבה יין במעי ע"י לגימות דקות ואינו כאוכלי' ששובע שלהם בא במילוי כרס עכ"ל, ויש ללמוד מתוך דברי רש"י דשביע' דאוכלי' בא ע"י מילוי כרס כמ"ש הרא"ש ברכות שלמד ממנו הפ"מ דלענין בהמ"ז דבשביעה תליא בעי